מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת;

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ (השאיר אחריו) בָּנִים, שהם היורשים את נכסיו, וּבָנוֹת, שזכאיות להתפרנס מנכסיו עד שיבגרו. כיצד ינהגו?

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּים – בָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ.

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים שהשאיר אחריו מְרוּבִּים, שיש בהם כדי לזון מהם את כולם עד שיבגרו – הַבָּנִים יִירְשׁוּ את הנכסים, וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ מאותם הנכסים.

נְכָסִין מוּעָטִין – הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים.

אם היו נְכָסִין מוּעָטִין, שאינם מספיקים לזון את כולם – הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ מהם, וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים (יקבצו נדבות), אם אין להם דרך אחרת להשיג מזונות.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי?

אַדְמוֹן אוֹמֵר: וכי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי מירושתי? אלא גם הזכרים יזונו.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה (מצדיק) אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. ואין הלכה כמותו.

הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטוּמְטוּם;

מי שמת והִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְגם טוּמְטוּם (שמינו אינו ידוע, ספק זכר ספק נקבה),

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּים – הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת.

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּים – הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת, ואומרים לו: הבא ראיה שזכר אתה, ותירש בנכסים.

נְכָסִים מוּעָטִין – הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים.

בזמן שהנְכָסִין מוּעָטִין – הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים ואומרות לו: הבא ראיה שאתה נקבה, וזכאי לחלוק עמנו במזונות.

הָאוֹמֵר: "אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטּוֹל מָנֶה", יָלְדָה זָכָר – נוֹטֵל מָנֶה.

הָאוֹמֵר, כשהייתה אשתו מעוברת: "אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר – יִטּוֹל מָנֶה (מאה זוז) מנכסי"; אם יָלְדָה לאחר מותו זָכָר – נוֹטֵל מָנֶה.

"נְקֵבָה מָאתַיִם", יָלְדָה נְקֵבָה – נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.

וכן אם אמר: "אם תלד אשתי נְקֵבָה – תיטול מָאתַיִם זוז", ויָלְדָה נְקֵבָה – נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.

"אִם זָכָר מָנֶה, אִם נְקֵבָה מָאתַיִם", וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – זָכָר נוֹטֵל מָנֶה, וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.

אם אמר: "אִם תלד אשתי זָכָר – ייטול מָנֶה, אִם נְקֵבָה – תיטול מָאתַיִם", וְיָלְדָה תאומים זָכָר וּנְקֵבָה – הזָכָר נוֹטֵל מָנֶה, וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.

יָלְדָה טוּמְטוּם – אֵינוֹ נוֹטֵל.

אם יָלְדָה טוּמְטוּם – אֵינוֹ נוֹטֵל כלל, שאינו נידון לא כבן ולא כבת.

אִם אָמַר: "כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטּוֹל" –הֲרֵי זֶה יִטּוֹל.

אִם אָמַר: "כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטּוֹל מנה" – הֲרֵי זֶה יִטּוֹל, גם אם הוא טומטום.

וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא – יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל.

וְעוד אמרו: אִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא טומטום, זה – יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל.

הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים;

אדם שמת והִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים,

הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.

אם הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, שעסקו בהם, וכך עלה ערכם – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע, כלומר כאשר מחלקים את הירושה, מחלקים גם את השבח בין כולם.

אִם אָמְרוּ: "רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִין" – הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן.

אבל אִם מתחילה אָמְרוּ הבנים הגדולים: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים מלאכה בנכסים וְאוֹכְלִין מה שעשינו – מה שהִשְׁבִּיחוּ הוא לְעַצְמָן.

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע.

ומעירים: וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים שהשאיר בעלה, ויש שם יורשים נוספים עמה – הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע.

אִם אָמְרָה: "רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת" – הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ.

ואִם אָמְרָה: "רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת" – הרי הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ.

הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לְאוּמָּנוּת – נָפַל לָאֶמְצַע.

הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לְאוּמָּנוּת, כלומר לקחו אותו בכפייה לעבודת המלך – הרי זה נָפַל לָאֶמְצַע, כל האחים מתחלקים ברווח שהוא מרוויח מאותה אומנות וגם בהוצאות.

חָלָה וְנִתְרַפֵּא – נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

אבל אם אחד מן האחים חָלָה וְנִתְרַפֵּא, והוציא הוצאות לשם כך – נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב, חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת – חָזְרָה לָאֶמְצַע, שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין.

הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב, כלומר שאביהם שלח בידיהם מתנות לנישואי בן של חברו, כאשר חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת, כלומר כאשר לאחר מות האב נישא אחד מהאחים, ובני המשפחה האחרת שלחו מתנות כשושבינות, כפי שהיה נהוג – חָזְרָה לָאֶמְצַע, ולא רק לאותם שושבינים. וטעם הדבר, לפי שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין, כלומר היא נחשבת כחוב לכל דבר שהיו חייבים לאביהם, והם מתחלקים בה ביניהם ככל חוב של אביהם.

אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – אֵין נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים.

אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן כמתנה למשתה החתונה – אֵין נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בגדר גְּמִילוּת חֲסָדִים.

הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו;

הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת (מתנות לכלה ולמשפחתה) לְבֵית חָמִיו לאחר שקידש אותה,

שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה, וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן, אֲפִילּוּ בְּדִינָר – אֵינָן נִגְבִּין.

אם שָׁלַח שָׁם אפילו סכום גדול כמֵאָה מָנֶה, וְאָכַל שָׁם לאחר מכן סְעוּדַת חָתָן, כדרך שהיו עושים לאחר משלוח הסבלונות, אֲפִילּוּ בְּדִינָר אחד בלבד; אם מסיבה כלשהי התבטלו האירוסין – אֵינָן נִגְבִּין, אין החתן גובה את הסבלונות בחזרה.

לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן – הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין.

אבל אם לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן – הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין, שאינם נחשבים כמתנה גמורה.

שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרוּבִּין, שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין.

שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרוּבִּין על מנת שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ, כלומר כדי שהיא תיקח אתה את המתנות הללו לביתם המשותף כאשר יינשאו – הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין אם הנישואים מתבטלים.

סִבְלוֹנוֹת מוּעָטִין, שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ – אֵינָן נִגְבִּין.

שלח סִבְלוֹנוֹת מוּעָטִין על מנת שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ – אֵינָן נִגְבִּין.

שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְשִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת.

שְׁכִיב מְרַע (חולה הנוטה למות) שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו כמתנה לַאֲחֵרִים, וְשִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא לעצמו – מַתְּנָתוֹ לאחרים קַיֶּימֶת, גם אם אחר כך הבריא.

לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת.

אבל אם לֹא שִׁיֵּיר לעצמו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, והבריא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת, שאנו אומדים את דעתו של אדם, שאינו נותן כל נכסיו במתנה, אלא כאשר הוא בטוח שלא יחיה, ורק על דעת כן הוא נותן.

לֹא כָּתַב בָּהּ "שְׁכִיב מְרַע"; הוּא אוֹמֵר: שְׁכִיב מְרַע הָיָה, וְהֵן אוֹמְרִים: בָּרִיא הָיָה –

אם כתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר לעצמו קרקע, אך לֹא כָּתַב בָּהּ, במתנתו, שהיה שְׁכִיב מְרַע, והבריא, ולאחר זמן הוּא, הנותן, אוֹמֵר, ששְׁכִיב מְרַע הָיָה, ולכן בטלה המתנה, וְהֵן, המקבלים, אוֹמְרִים, שבָּרִיא הָיָה, ומתנה גמורה הייתה –

צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

צָרִיךְ הנותן לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע כדי לחזור בו מן המתנה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וכיוון שהקרקע עדיין ברשות הנותן – צריכים המקבלים להוכיח, שיש להם זכות עליה.

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו –

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, לפי רצונו, שלא לפי דיני התורה;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן; נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶחָד אדם בָּרִיא שמחלק נכסיו, וְאֶחָד מְסוּכָּן (נוטה למות), גם זה וגם זה – דינם שווה: נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, קרקעות וכיוצא בהן ('נכסי דלא ניידי') – נִקְנִין באחת משלוש דרכי קניין: בְּכֶסֶף שנותן הקונה למקנה; או בִשְׁטָר שמוסר המקנה לקונה, ובו כתוב, שהוא מקנה לו את הנכס; או בַחֲזָקָה, במעשה המוכיח בעלות שעושה הקונה בגוף הנכס. ונכסים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, מיטלטלים – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. אך באמירה בלבד – אי אפשר להקנות דבר.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: "תְּנוּ כְּבֵינָתִי לְבִתִּי, וְהִיא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה", וּמֵתָה, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרֶיהָ.

אָמְרוּ לוֹ לרבי אליעזר: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: "תְּנוּ כְּבֵינָתִי (הצעיף שלי) לְבִתִּי, וְהִיא בּשווי של שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה", וּמֵתָה האם, וְקִיְּימוּ חכמים אֶת דְּבָרֶיהָ, ולא נתנוה לבניה היורשים אלא לבת. משמע, שיכול שכיב מרע להקנות באמירה בלי קניין!

אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן.

אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן, ראויים היו שימותו בחייה ולא יירשוה בכלל, שרשעים היו, ולכן ניתנה הכבינה לאחותם. ואין להביא ראיה מהם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּשַּׁבָּת – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִכְתּוֹב, אֲבָל לֹא בַּחוֹל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּשַּׁבָּת – דְּבָרָיו של שכיב מרע קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִכְתּוֹב, שאסור לכתוב בשבת, ולכן אמרו שיכול להקנות בדיבור; אֲבָל לֹא בַּחוֹל, כשיש אפשרות לכתוב.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ – קַל וָחוֹמֶר בַּחוֹל.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אם בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ חכמים, שדבריו קיימים כאילו כתב, אף שאינו יכול לכתוב – קַל וָחוֹמֶר בַּחוֹל, כאשר הוא יכול לכתוב. וכך הלכה.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ: זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, בדומה לכך, אמרו חכמים: זָכִין לַקָּטָן, קונים דבר מאדם אחר בעבור ילד, ומאותה שעה היא של הקטן; וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל, אי אפשר לזכות בעבור גדול, שיש לו אפשרות לזכות בעצמו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַקָּטָן אָמְרוּ – קַל וָחוֹמֶר לַגָּדוֹל.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אם לַקָּטָן אָמְרוּ חכמים שאפשר לזכות, אף שאינו יכול לזכות בעצמו – קַל וָחוֹמֶר שאפשר לזכות לַגָּדוֹל, שיש לו כוח לזכות בעצמו. וכן הלכה.

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב;

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, אוֹ עָלָיו וְעַל אחד ממוֹרִישָׁיו האחרים, כגון אחיו, ומתו שניהם, ואין ידוע מי מת תחילה. וְהָיְתָה עָלָיו, על הבן, חובת תשלום לכְּתוּבַּת אִשָּׁה, לסכום שמתחייב הבעל לשלם לאשתו אם ימות או יגרש אותה, וּלבַעַל חוֹב, ולא היו לו נכסים משל עצמו, שניתן לפרוע מהם את החובות;

יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב.

יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, ולא ירש הבן כלום משל האב.

בַּעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן –

ובַעֲלֵי הַחוֹב, האישה ובעל החוב, אוֹמְרִים: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן, והבן ירש את נכסי אביו, וכל הנכסים שירש מאביו משועבדים לתשלום החובות –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ אלו ואלו ביניהם את הנכסים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הנְכָסִים יעמדו בְּחֶזְקָתָן, כלומר בידי יורשי האב. והלכה כבית הלל.

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ;

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ, ומתו שניהם, ואולם אין ידוע מי מהם מת ראשון;

יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים: הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל.

יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, כגון בניו מאישה אחרת, אוֹמְרִים: הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל, ומכיוון שבעל יורש את אשתו, כל נכסיה עוברים ליורשי הבעל.

יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים: הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה –

ואילו יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה, כגון אביה, אוֹמְרִים: הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה, ומכיוון שהבעל מת לפניה, היא זכאית לסכום הכתובה שהתחייב לה הבעל, וכן לאותם נכסים שהביאה עמה לבית בעלה בנישואיה, על מנת שיחזרו אליה, אם תתאלמן או תתגרש, ואנו יורשיה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלוֹקוּ יורשי הבעל ויורשי האישה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים יישארו בְּחֶזְקָתָן. כיצד?

כְּתוּבָּה – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל,

כְּתוּבָּה תישאר בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, שהרי גובים אותה מנכסי הבעל, ויורשיו מחזיקים בהם.

נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

ונְכָסִים הַנִּכְנָסִים עמה לבית בעלה עם נישואיה וְיוֹצְאִים עִמָּהּ, שלא נכתבו בכתובה ואינם באחריות הבעל ('נכסי מלוג') – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב, כלומר אבי האישה, שהוא יורש אותה, כשאין לה ילדים, והם יורשיו. והלכה כבית הלל.

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ –

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ האלמנה, ואין ידוע מי מהם מת ראשון. ובאים קרובי האם (מצד משפחת אביה) וטוענים, שהבן מת לפני אמו, ולכן הוא לא זכה ברכוש האם, והם יורשיה. וקרובי הבן (מצד אביו) תובעים את רכוש האם בטענה, שהיא מתה תחילה, ובנה ירש אותה, ורק אחר כך מת;

אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲלוֹקוּ.

אֵלּוּ וְאֵלּוּ, גם בית שמאי וגם בית הלל, שנחלקו עליהם במשנה הקודמת ואמרו, שהנכסים נשארים בחזקתם, מוֹדִים שֶׁיַּחֲלוֹקוּ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה, סבור אני גם במקרה זה, שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כלומר בחזקת משפחת אבי האם בלבד, שהרי היא האחרונה שהחזיקה בנכסים.

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין?

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין, כלומר לא די שאנו מצטערים על המחלוקת הראשונה, בין בית הלל ובית שמאי, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין, את הדבר שנאמר שהם מסכימים בו?! והלכה כרבי עקיבא.