יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.

יֵשׁ קרובי משפחה שהם נוֹחֲלִין, יורשים את נחלת הקרוב שמת, וגם מַנְחִילִין, מורישים לו את נחלתם, אם מתו לפניו; וְיֵשׁ קרובים שהם נוֹחֲלִין קרוב מסוים וְאולם לֹא מַנְחִילִין לו; ויש מַנְחִילִין לו וְלֹא נוֹחֲלִין אותו; וכן יש כאלו, שלמרות שהם קרובי משפחה, בכל זאת, הם לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין זה את זה.

וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין: הָאָב אֶת הַבָּנִים, וְהַבָּנִים אֶת הָאָב, וְהָאַחִין מִן הָאָב – נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין.

ומפרטים, וְאֵלוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין זה את זה: הָאָב אֶת הַבָּנִים, וְהַבָּנִים אֶת הָאָב. וְכן הָאַחִין מִן הָאָב – נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין זה את זה.

הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ, וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת – נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.

הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ, וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת של אדם שמת – נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.

הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם – מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין.

הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם – כל אלו מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין.

וְהָאַחִים מִן הָאֵם – לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין.

וְהָאַחִים מִן הָאֵם ולא מן האב, למרות שיש ביניהם קרבת דם – לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, שלעניין ירושה אין קרבתם נחשבת.

סֵדֶר נְחָלוֹת כָּךְ הוּא: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ". בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, וְכָל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת.

סֵדֶר נְחָלוֹת כָּך הוּא: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז,ח), ומכאן למדים, שבֵּן קוֹדֵם לַבַּת. וְכן אם יש לבן ילדים, כָּל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ (זרעו) שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת בירושה.

בַּת קוֹדֶמֶת לָאַחִין, יוֹצְאֵי יְרֵיכָהּ שֶׁל בַּת קוֹדְמִין לָאַחִין.

בַּת המת קוֹדֶמֶת בירושה לָאַחִין של המת, ואף יוֹצְאֵי יְרֵיכָהּ שֶׁל בַּת קוֹדְמִין לָאַחִין.

אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב, יוֹצְאֵי יְרֵיכָן שֶׁל אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב.

האַחִין (ואם אין אחים – האחיות) של המת קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב, וכן יוֹצְאֵי יְרֵיכָן שֶׁל אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה – יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ קוֹדְמִין.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה, לפני קרוב אחר, כגון הבת הקודמת לאחי המת – יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ קוֹדְמִין גם הם, ולדוגמה, בן הבת או בת הבת קודמים לאחי המת.

וְהָאָב קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ.

וְעוד: בכל מקום שהיורש מת ולא השאיר זרע, ואביו בחיים, הָאָב קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ, כלומר לבניו של האב, אחיו של המת.

בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה:

בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלשָׁה חֲלָקִים שהיו מיועדים לאביהן בַּנַּחֲלָה בארץ ישראל:

חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם,

נטלו את חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, שכל אחד מן היוצאים ממצרים, אף שלא נכנס לארץ, זכה בחלק משלו בארץ ישראל להוריש לזרעו.

וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר,

וְכן נטלו את חֶלְקוֹ של צלפחד עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר אביו, שגם חפר היה מיוצאי מצרים, ונחלתו התחלקה בין בניו.

וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים.

וְעוד חלק שצריך היה אביהן לקבל, משום שֶׁהָיָה בְּכוֹר של חפר אביו שנוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים, חלק כפול בנחלת האב.

אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בְּנַחֲלָה,

אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת שווים בְּנַחֲלָה, כלומר דין הבן והבת שווה, ששניהם יורשים גם את האב וגם את האם (אף שיש קדימות לבן, כפי שנאמר לעיל משנה א).

אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.

ואין הבדל בין ירושת האב לירושת האם, אֶלָּא שֶׁהַבֵּן, אם הוא בכור, נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם מכל אחד מאחיו בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.

וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב, וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם.

וְעוד הבדל: כאשר יש בנים ובנות, והבנים יורשים את האב או את האם, הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב לאחר מותו, והן משפיעות בכך על ירושת הבנים, וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם, אלא הבנים יורשים הכול.

הָאוֹמֵר: "אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר לֹא יִטּוֹל פִּי שְׁנַיִם", "אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי לֹא יִירַשׁ עִם אֶחָיו" – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

הָאוֹמֵר או כותב בצוואה: "אִישׁ פְּלוֹנִי שהוא בְּנִי בְּכוֹר לֹא יִטּוֹל פִּי שְׁנַיִם משאר הבנים", או אם אמר: "אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי לֹא יִירַשׁ עִם שאר אֶחָיו בנכסיי" – לֹא אָמַר כְּלוּם, אין תוקף לדבריו. ומדוע? מפני שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, ואין אדם יכול לעשות תנאי ולשנות דין שכתוב בתורה.

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו עַל פִּיו; רִיבָּה לְאֶחָד וּמִיעֵט לְאֶחָד, וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

אבל חולה הַמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו לפני מיתתו עַל פִּיו, שאומר, שזה ייטול כך, וזה ייטול כך, הרי אם רִיבָּה לְאֶחָד מבניו יותר מחלקם של האחרים וּמִיעֵט לְאֶחָד או הִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר, שנתן לו חלק שווה לשאר האחים – דְּבָרָיו קַיָּימִין, שהרי אינו עושה תנאי בירושה עצמה, אלא שעם מיתתו מוקנים כל נכסיו בתורת מתנה, ולא נותר מהם לירושה.

וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרוּשָּׁה – לֹא אָמַר כְּלוּם.

וְאִם אָמַר שהוא עושה זאת מִשּׁוּם יְרוּשָּׁה ולא כמתנה – לֹא אָמַר כְּלוּם.

כָּתַב, בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף, מִשּׁוּם מַתָּנָה – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

ומכל מקום, אם כָּתַב בתוך שטר הצוואה בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף שעושה זאת מִשּׁוּם מַתָּנָה – דְּבָרָיו קַיָּימִין, אף אם בנוסף לכך נכתבה לשון ירושה.

הָאוֹמֵר: "אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּת", "בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן" – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

הָאוֹמֵר: "אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי" בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לו בַּת יורשת (שאין לו בן), או האומר: "בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי" בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן – לֹא אָמַר כְּלוּם, כיוון שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שהבן יורש ולא הבת, והבת היא היורשת ולא אדם אחר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהוּא רָאוּי לִירוּשָּׁה – דְּבָרָיו קַיָּימִין. וְעַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לִירוּשָּׁה – אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהוּא רָאוּי לִירוּשָּׁה, אחד מן היורשים, שרק הוא יירש או יירש חלק גדול יותר – דְּבָרָיו קַיָּימִין, וְאם אמר עַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לִירוּשָּׁה שיירש – אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין. והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.

הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֲבָל אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים במתנה וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו ולא נתן להם כלום – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֲבָל אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ (ממנו).

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם לֹא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה – זָכוּר לְטוֹב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם לֹא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, ומשום כך העבירם אביהם מנכסיו ונתנם לאחרים – זָכוּר לְטוֹב. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

הָאוֹמֵר: "זֶה בְּנִי" – נֶאֱמָן.

הָאוֹמֵר על אדם שאינו ידוע לנו כבנו: "זֶה בְּנִי" – הרי הוא נֶאֱמָן, ולכן יירש אותו.

"זֶה אָחִי" – אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְנוֹטֵל עִמּוֹ בְּחֶלְקוֹ.

אבל אחד מן האחים ('ראובן') שאומר על אדם לא מוכר ('פנחס'): "זֶה אָחִי" – אֵינוֹ נֶאֱמָן לחייב את אֶחָיו לתת לפנחס מחלקם בירושה, אם אינם מכירים אותו. וְאולם נוֹטֵל עִמּוֹ בְּחֶלְקוֹ, שראובן נותן לפנחס את החלק היחסי המגיע לו מחלקו בירושה.

מֵת – יַחְזְרוּ נְכָסִים לִמְקוֹמָן.

אם לאחר מכן מֵת פנחס – יַחְזְרוּ הנְכָסִים שקיבל מראובן לִמְקוֹמָן, לחלקו של ראובן.

נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר – יִירְשׁוּ אֶחָיו עִמּוֹ.

ואולם אם נָפְלוּ לוֹ לפנחס נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר, כגון במתנה, ומת, ואין לו בנים או בנות – יִירְשׁוּ כל אֶחָיו של ראובן עִמּוֹ בנכסי פנחס, שהרי לטענתו, גם הם יורשי אותו אח.

מִי שֶׁמֵּת, וְנִמְצֵאת דְּיַיתִּיקִי קְשׁוּרָה עַל יְרֵיכוֹ – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם.

מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת דְּיַיתִּיקִי (שטר צוואה של שכיב מרע) קְשׁוּרָה עַל יְרֵיכוֹ, וכתוב בה, שהוא נותן את נכסיו לפלוני – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם, אין תוקף לשטר זה.

זִיכָּה בָּהּ לְאַחֵר, בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

אבל אם בחייו זִיכָּה בָּהּ (אותה) לְאדם אַחֵר, שאמר לו: זְכה במה שכתוב בשטר זה עבור אותו פלוני, בֵּין שהיה אותו אדם מִן הַיּוֹרְשִׁין, בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתּוֹב: "מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה", דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אדם בריא הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו במתנה לאחר מותו – צָרִיך שֶׁיִּכְתּוֹב, שהוא נותן אותם "מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה", שאם לא יכתוב "מהיום" – לא יועיל הדבר, שאין אדם יכול להקנות דבר לאחר מותו, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לכתוב "מהיום", אלא התאריך הכתוב בשטר מוכיח את כוונתו. והלכה כרבי יוסי.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ – הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן; וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ מהיום לְאַחַר מוֹתוֹ – הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר את הנכסים הללו, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין כבר בשטר מתנה לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר אותם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן עדיין בִּרְשׁוּת הָאָב להשתמש בהם ולאכול את פירותיהם.

מָכַר הָאָב – מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת. מָכַר הַבֵּן – אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.

הואיל והפירות שייכים לאב עד מותו, אם מָכַר הָאָב את הנכסים הללו – הרי הם מְכוּרִין לקונה, שיכול להשתמש בהם ולאכול את פירותיהם, עַד שֶׁיָּמוּת האב, שאז הם עוברים לחלוטין לרשותו של הבן. ולהפך, אם מָכַר הַבֵּן בחיי האב – אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן זכות שימוש של כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.

הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ – הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין.

וכן הָאָב תּוֹלֵשׁ מפירות אותם נכסים וּמַאֲכִיל (נותן) לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וכן כל מַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ בשעת מותו – הֲרֵי הוּא שֶׁל כל היוֹרְשִׁין של האב, ואינו שייך לבן זה בלבד.

הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים – אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִים עַל הַקְּטַנִּים וְלֹא הַקְּטַנִּים נִזּוֹנִין עַל הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.

הִנִּיחַ הנפטר בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים – אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִים לצורכי לבושם וכסותם עַל חשבון חלק אחיהם הַקְּטַנִּים, וְלֹא הַקְּטַנִּים נִזּוֹנִין (מקבלים מזונם) עַל חשבון חלק אחיהם הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא חוֹלְקִין את הירושה בְּשָׁוֶה, וכל אחד יקבל את צרכיו מתוך חלקו בירושה.

נָשְׂאוּ הַגְּדוֹלִים – יִשְׂאוּ הַקְּטַנִּים.

אם נָשְׂאוּ הַגְּדוֹלִים נשים והשתמשו לשם כך בכספי הירושה הכללית – יִשְׂאוּ גם הַקְּטַנִּים נשים באותו אופן.

וְאִם אָמְרוּ קְטַנִּים: "הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם" – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם נָתַן.

וְאִם כאשר נישאו הגדולים בחיי האב, אָמְרוּ קְטַנִּים: הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִים על חשבון הירושה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם בעבר על חשבון אבינו, כשהיה בחיים – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם לגדולים נָתַן, והקטנים אינם יכולים ליטול יתר על חלקם בירושה.

הִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת – אֵין הַגְּדוֹלוֹת מִתְפַּרְנְסוֹת עַל הַקְּטַנּוֹת, וְלֹא הַקְּטַנּוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַגְּדוֹלוֹת, אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

הִנִּיחַ הנפטר בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, ולא היו לו בנים, שאז הבנות יורשות – אֵין הבנות הַגְּדוֹלוֹת מִתְפַּרְנְסוֹת בלבוש וכיוצא בו עַל חשבון חלק הַקְּטַנּוֹת, וְלֹא הַקְּטַנּוֹת נִזּוֹנוֹת מזונותיהן עַל חשבון הַגְּדוֹלוֹת, אֶלָּא חוֹלְקוֹת את כל הנכסים בְּשָׁוֶה, וכל אחת נוטלת מחלקה.

נָשְׂאוּ גְּדוֹלוֹת – יִשְׂאוּ קְטַנּוֹת.

נָשְׂאוּ (נישאו) הגְּדוֹלוֹת ולקחו לצורך הדבר גם מן הירושה הכללית – יִשְּׂאוּ כמותן הקְטַנּוֹת.

וְאִם אָמְרוּ קְטַנּוֹת: "הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם" – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן.

אבל כאשר נישאו הגדולות בחיי האב, אִם אָמְרוּ הקְטַנּוֹת: הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן.

זֶה חוֹמֶר בַּבָּנוֹת מִבַּבָּנִים: שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנִים, וְאֵין נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנוֹת.

ומעירים: אף על פי שדין הבנות היורשות את אביהן שווה לדין הבנים היורשים את אביהם, זֶה חוֹמֶר בַּבָּנוֹת מִבַּבָּנִים, שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת עַל חשבון ירושת הַבָּנִים, כאשר הם יורשים את אביהם, ויש גם בנות, כאשר יבואר בהרחבה בתחילת הפרק הבא, וְאֵין הבנות נִזּוֹנוֹת עַל חשבון ירושת הַבָּנוֹת האחרות.