חזור
בבא בתרא
פרק גחֶזְקַת הַבָּתִּים, וְהַבּוֹרוֹת, וְהַשִּׁיחִין, וְהַמְּעָרוֹת, וְהַשּׁוֹבָכוֹת, וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת, וּבֵית הַבַּדִּין, וּבֵית הַשְּׁלָחִין, וְהָעֲבָדִים, וְכֹל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּירוֹת תָּדִיר –
חֶזְקַת הַבָּתִּים, וְהַבּוֹרוֹת, וְהַשִּׁיחִין (שוחות, חפירות), וְהַמְּעָרוֹת, המשמשים לאגירת מים, וְהַשּׁוֹבָכוֹת של יונים, וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת, וּבֵית הַבַּדִּין, שעושים בהם שמן, וּבֵית הַשְּׁלָחִין (שדות מושקים בידי אדם), וְהָעֲבָדִים, וְכֹל דבר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּירוֹת תָּדִיר, שנהנים ממנו לאורך השנה כולה –
חֶזְקָתָן שָׁלשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם.
חֶזְקָתָן שָׁלשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם, שאם יש עדים שעשה בו שימוש יום-יומי לאורך שלוש שנים, ולא ערערו על כך הבעלים הקודמים – יש בכך הוכחת בעלות.
שְׂדֵה הַבַּעַל – חֶזְקָתָהּ שָׁלשׁ שָׁנִים, וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִיּוֹם לְיוֹם.
שְׂדֵה הַבַּעַל (המושקית במי גשמים בלבד), שיש בה עונת גידול אחת בשנה – חֶזְקָתָהּ שָׁלשׁ שָׁנִים רצופות שנהנה מתבואתה, וְאולם חזקה זו אֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם, שהרי אין בה אלא עונה אחת.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בָּרִאשׁוֹנָה, וּשְׁלשָׁה בָּאַחֲרוֹנָה, וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בָּאֶמְצַע – הֲרֵי שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: צריך בשדה הבעל שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים של חזקה בּשנה הרִאשׁוֹנָה, וּשְׁלשָׁה בָּאַחֲרוֹנָה, וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ של השנה השנייה בָּאֶמְצַע – הֲרֵי אלה שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, ודי בהם לחזקת שדה הבעל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֹדֶשׁ בָּרִאשׁוֹנָה, וְחֹדֶשׁ בָּאַחֲרוֹנָה, וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בָּאֶמְצַע – הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר חֹדֶשׁ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֹדֶשׁ בָּרִאשׁוֹנָה, וְחֹדֶשׁ בָּאַחֲרוֹנָה, וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בָּאֶמְצַע – הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר חֹדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׂדֵה לָבָן.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שצריכים שלוש שנים לחזקה בשדה הבעל? בִּשְׂדֵה לָבָן, שדה תבואה או קטניות, שיש בה עונה אחת של גידול בכל שנה.
אֲבָל בִּשְׂדֵה אִילָן, כָּנַס אֶת תְּבוּאָתוֹ, מָסַק אֶת זֵיתָיו, כָּנַס אֶת קֵייצוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלשׁ שָׁנִים.
אֲבָל בִּשְׂדֵה אִילָן, שיש בו עצי פרי שונים, שלכל אחד מהם עונה משלו; אם בתוך אותה שנה חקלאית כָּנַס (אסף) אֶת תְּבוּאָתוֹ וגם מָסַק (קטף) אֶת זֵיתָיו וגם כָּנַס אֶת קֵייצוֹ (התאנים), ולא מחו בו הבעלים – הֲרֵי אֵלּוּ נחשבות שָׁלשׁ שָׁנִים לעניין חזקה. ואין הלכה כרבי ישמעאל.
שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה: יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל.
שָׁלשׁ אֲרָצוֹת בארץ ישראל נפרדות זו מזו לעניין חֲזָקָה, והן: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.
הָיָה בִּיהוּדָה וְהֶחֱזִיק בַּגָּלִיל, בַּגָּלִיל וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה – אֵינָהּ חֲזָקָה, עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בַּמְּדִינָה.
ומה עניינה של חלוקה זו? שאם הָיָה אדם בִּיהוּדָה, וְהֶחֱזִיק אדם אחר בקרקע שלו בַּגָּלִיל במשך שלוש שנים, או היה בַּגָּלִיל, וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה – אֵינָהּ חֲזָקָה, עַד שֶׁיְּהֵא בעל הקרקע עִמּוֹ בַּמְּדִינָה, באותה ארץ, כגון יהודה או הגליל, שלוש שנים, ולא ימחה בו בתוך תקופה זו, שהוא מחזיק בקרקע שלו.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא אָמְרוּ שָׁלשׁ שָׁנִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בְּאַסְפַּמְיָא, וְיַחֲזִיק שָׁנָה, וְיֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ שָׁנָה, וְיָבֹא לְשָׁנָה אַחֶרֶת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא אָמְרוּ שָׁלשׁ שָׁנִים לחזקה, אֶלָּא מפני שיש במשך זמן זה שהות כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בעל הקרקע בְּאַסְפַּמְיָא (ספרד) הרחוקה, וְיַחֲזִיק אדם בקרקע שלו בארץ ישראל שָׁנָה, וְיֵלְכוּ אנשים מארץ ישראל וְיוֹדִיעוּהוּ, שאדם מחזיק ברכושו, ודבר זה בזמן המשנה יכול היה לארוך שָׁנָה; וְיָבֹא בעל הקרקע לְשָׁנָה אַחֶרֶת (בשנה שלאחריה), השלישית, לדון עם המחזיק.
כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה – אֵינָהּ חֲזָקָה.
כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, שהמחזיק טוען ומסביר, כיצד הגיע הנכס לידו על פי דין – אֵינָהּ חֲזָקָה.
כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: "מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי?" וְהוּא אָמַר לוֹ: "שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר מֵעוֹלָם" – אֵינָהּ חֲזָקָה.
כֵּיצַד? אָמַר לוֹ המערער: "מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ הקרקע שֶׁלִּי?" וְהוּא המחזיק אָמַר לוֹ: "שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר מֵעוֹלָם", שלא מחו בי, שאני יושב בקרקע שאינה שלי – אֵינָהּ חֲזָקָה, אף שישב שם שלוש שנים.
"שֶׁמָּכַרְתָּ לִי", "שֶׁנָּתַתָּ לִי בְּמַתָּנָה", "אָבִיךָ מְכָרָהּ לִי", "אָבִיךָ נְתָנָהּ לִי בְּמַתָּנָה" – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
אבל אם הוא טוען: אני יושב שם מפני "שֶׁאתה מָכַרְתָּ לִי", או "שֶׁנָּתַתָּ לִי אותה בְּמַתָּנָה", או: "אָבִיךָ מְכָרָהּ לִי", או: "אָבִיךָ נְתָנָהּ לִי בְּמַתָּנָה" – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה – אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה.
ומעירים: וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, שירש נכס מאביו והחזיק בו שלוש שנים, ואדם אחר טוען שהוא שלו – אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה, להסביר בוודאות, כיצד הגיע הנכס לידי אביו.
הָאוּמָּנִין, וְהַשּׁוּתָּפִים, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין – אֵין לָהֶם חֲזָקָה.
הָאוּמָּנִין (בעלי מלאכה) כגון אלו שבונים או משפצים בתים, וְהַשּׁוּתָּפִים, שישב אחד מהם בקרקע המשותפת, וְהָאֲרִיסִין, שיושבים בשדה ומעבדים אותה תמורת חלק מן היבול, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין הממונים על נכסי יתומים – אֵין לָהֶם חֲזָקָה באותם דברים שהם מחזיקים בהם, שהרי הם מחזיקים בהם רק מכוח אומנות או שותפות וכו', ואין בכך הוכחה לבעלות.
אֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב.
וכיוצא בזה אֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב, כיון שהם משתמשים זה בשל זה ברשות, ואין בכך כל הוכחה להעברת בעלות.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּמַּחֲזִיק. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר; נָעַל וְגָדַר וּפָרַץ כָּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שצריך שלוש שנים של שימוש בקרקע? בַּמַּחֲזִיק בקרקע, ואדם אחר בא ומערער עליה, וטוען שהיא שלו, והחזקה מוכיחה, שקנה את הקרקע. אֲבָל כאשר יש צורך במעשה של קניין, כגון בְּנוֹתֵן קרקע במַתָּנָה, והמקבל צריך לעשות בה מעשה קניין כדי לזכות בה; וְכן הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ ירושת אביהם, וכל אחד רוצה לזכות בחלקו, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, שאם מת, ולא היו לו יורשים, נעשו נכסיו הפקר, וכל הקודם להחזיק בהם, זכה בהם; אם נָעַל את דלת הבית, או גָּדַר את השדה, או פָּרַץ מן הגדר כָּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה, ששנינו, שהקרקע נקנית על ידה, בדומה לקניין בכסף או בשטר (ראו קידושין פ"א מ"ה).
הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלשׁ שָׁנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל.
הָיוּ שְׁנַיִם, שני עדים, מְעִידִין אוֹתוֹ, את המחזיק בשדה, שֶׁאֲכָלָהּ, שאכל מפירותיה שָׁלשׁ שָׁנִים, וְנִמְצְאוּ שהם עדים זוֹמְמִים ולא ראו דבר זה – מְשַׁלְּמִין לוֹ לבעל השדה אֶת הַכֹּל, את דמי השדה שרצו להפסידו בעדותם, כפי שנאמר: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" (דברים יט,יט).
שְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית – מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם.
אם היו שְׁנַיִם מעידים, שאכל מן השדה בּשנה הרִאשׁוֹנָה, ושְׁנַיִם אחרים מעידים, שאכל בַּשנה השְּׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם מעידים, שאכל בַּשנה השְּׁלִישִׁית, ונמצאו כולם עדים זוממים – מְשַׁלְּשִׁין (מחלקים לשלוש) בֵּינֵיהֶם את תשלום דמי השדה.
שְׁלשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶם –
ועוד בעניין זה. שְׁלשָׁה אַחִים, שכל אחד מהם מעיד על שנה אחרת שהחזיק אותו אדם בשדה, וְאדם אֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, עם כל אחד מהאחים, להעיד אתו, שהרי צריך שני עדים לעדות, ואחים פסולים להעיד יחד –
הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלשׁ עֵדֻיּוֹת,
הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלשׁ עֵדֻיּוֹת נפרדות, שהרי כל אח העיד על שנה אחרת. ולכן עדויותיהם כשרות, ומועילות לחזקת שלוש שנים.
וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה.
וְאולם הֵן נחשבות כולן יחד עֵדוּת אַחַת לעניין הֲזָמָה, שאם התברר, שכולם עדים זוממים – מחלקים ('משלשים') ביניהם את תשלום דמי השדה לבעלים.
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה, וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה:
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה, אם עשה אותם בחצר המשותפת ולא מחו השכנים בידו, וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה. ומפרטים:
הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בֶּחָצֵר, תַּנּוּר, וְכִירַיִם, וְרֵחַיִם, וּמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתֵן זִבְלוֹ בֶּחָצֵר – אֵינָהּ חֲזָקָה.
אם הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה שלו בֶּחָצֵר, או מעמיד שם תַּנּוּר לאפייה, או כִּירַיִם לבישול וְכן רֵחַיִם לטחינה, וכן אם היה מְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בחצר, או נוֹתֵן (מניח) זִבְלוֹ בֶּחָצֵר – אֵינָהּ חֲזָקָה. ששימוש כזה, שאינו קבוע, אין השותפים בחצר מקפידים עליו, ואינו יכול לטעון, שמכיוון שלא מחו בידו, יש לו רשות קבועה לכך.
אֲבָל עָשָׂה מְחִיצָּה לִבְהֶמְתּוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְכֵן לַתַּנּוּר, וְכֵן לַכִּירַיִם, וְכֵן לָרֵחַיִם, הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלִין לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְעָשָׂה מָקוֹם לְזִבְלוֹ עָמוֹק שְׁלשָׁה אוֹ גָּבוֹהַּ שְׁלשָׁה – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
אֲבָל אם עָשָׂה מְחִיצָּה לִבְהֶמְתּוֹ בחצר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים (כ-80 ס"מ), וְכֵן אם עשה מחיצה לַתַּנּוּר, וְכֵן לַכִּירַיִם, וְכֵן לָרֵחַיִם, או הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלִין לְתוֹךְ הַבַּיִת המשותף, וְכן אם עָשָׂה בחצר מָקוֹם לְזִבְלוֹ, מקום שהוא עָמוֹק שְׁלשָׁה טפחים (כ-24 ס"מ) בקרקע החצר, אוֹ גָּבוֹהַּ שְׁלשָׁה טפחים, שהגביה את פני הקרקע, ולא מחו השכנים בידו – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. שדברים אלו – השותפים מתנגדים להם, ואם לא מחו השכנים בידו, סימן שנתנו לו רשות לכך.
הַמַּרְזֵב – אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה.
הַמַּרְזֵב, צינור קטן שמחברים ל'מזחילה' (תעלה צרה העוברת בצד הגג שמתנקזים אליה מי הגשמים), ועל ידו מרחיקים את קילוח המים מכותלי הבית – אֵין לוֹ חֲזָקָה, אם היה המרזב פונה לחצר חברו, רשאי בעל החצר לדרוש להאריך או לקצר אותו. אבל יֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה, שאינו רשאי לדרוש לעקור אותו לגמרי ממקומו, שלא יישפכו המים לחצרו.
הַמַּזְחֵילָה – יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה.
הַמַּזְחֵילָה, שאליה מחברים את המרזב – יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה, ובעל החצר שמתחתיה אינו רשאי לדרוש לעקור אותה.
סֻלָּם הַמִּצְרִי – אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִי – יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה.
סֻלָּם הַמִּצְרִי, שהוא קטן ונייד – אֵין לוֹ חֲזָקָה שיוכל להשאירו באותו מקום, וְלַצּוֹרִי, שהוא סולם גדול וקבוע – יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה.
חַלּוֹן הַמִּצְרִית – אֵין לָהּ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִית – יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה.
חַלּוֹן הַמִּצְרִית – אֵין לָהּ חֲזָקָה, שיוכל להשאירה, וְלַצּוֹרִית – יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה.
אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית? כֹּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ.
אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית? כֹּל שהיא קטנה כל כך, שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ לָהּ מַלְבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר באופן אחר: אִם יֵשׁ לָהּ מַלְבֵּן (מסגרת עץ) לחלון, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. ואין הלכה כמותו.
הַזִּיז;
הַזִּיז, בליטה שיוצאת מכותל הבית לחצר חברו, כגון מתחת לחלון שלו, והוא מניח או תולה עליה דברים;
עַד טֶפַח – יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, וְיָכוֹל לִמְחוֹת.
אם הוא בולט לחצר עַד טֶפַח (8 ס"מ) לכל הפחות – יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, שאין בעל החצר יכול למנוע ממנו שימוש בזיז, על ידי בנייה תחתיו וכדומה, ומצד שני, יָכוֹל לִמְחוֹת בו בעל החצר מתחילה, אם הוא רוצה להוציא זיז בולט כזה.
פָּחוֹת מִטֶּפַח – אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת.
אבל אם הזיז פָּחוֹת מִטֶּפַח – אֵין לוֹ חֲזָקָה, ומצד אחר גם אֵין בעל החצר יָכוֹל לִמְחוֹת, אם הוא מוציא זיז כזה.
לֹא יִפְתַּח אָדָם חַלּוֹנוֹתָיו לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין.
לֹא יִפְתַּח אָדָם חַלּוֹנוֹתָיו לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, כלומר לחצר המשותפת לו ולאחרים שבתיהם פתוחים אליה.
לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת – לֹא יִפְתָּחֶנּוּ לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין.
אם לָקַח (קנה) בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת סמוכה לחצרו – לֹא יִפְתָּחֶנּוּ, לא יעשה בו פתח לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, לחצר שיש לו בה שותפות.
בָּנָה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ – לֹא יִפְתָּחֶנָּה לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין.
וכן אם בָּנָה עֲלִיָּיה (קומה שנייה) עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ – לֹא יִפְתָּחֶנָּה ישירות לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין.
אֶלָּא אִם רָצָה – בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ,
אֶלָּא אִם רָצָה להוסיף על ביתו – בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ, כך שהוא פתוח לביתו ולא לחצר.
וּבוֹנֶה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ וּפוֹתְחָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.
וכן בוֹנֶה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ, וּפוֹתְחָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ ולא לחצר.
לֹא יִפְתַּח אָדָם לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח, וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן.
לֹא יִפְתַּח אָדָם לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין, שהוא שותף בה, פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח של חברו, וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן, כדי שלכל אדם תהא מידה של פרטיות וצנעה.
הָיָה קָטָן – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָּדוֹל, אֶחָד – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם.
הָיָה החלון קָטָן – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָּדוֹל, היה לו חלון אֶחָד – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם.
אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח, וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן.
אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים אפילו פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח של בית שמולו, וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן.
הָיָה קָטָן – עוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָּדוֹל, אֶחָד – עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שְׁנַיִם.
וכן אם הָיָה חלון קָטָן – עוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָּדוֹל, ואם היה אֶחָד – עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שְׁנַיִם.
אֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.
אֵין עוֹשִׂין חָלָל שיוצא מרשות היחיד תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, כגון בּוֹרוֹת, שִׁיחִין (שוחות) וּמְעָרוֹת, אף אם הם מכוסים כראוי.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת וּטְעוּנָה אֲבָנִים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר שיעשה חלל כזה, אם היה בנוי על גביו כיסוי חזק, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת עליו וּטְעוּנָה אֲבָנִים, ולא יישבר, שהרי אין נזק יכול להיגרם על ידו. ואין הלכה כרבי אליעזר.
אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
אנשי הבתים הפונים לרשות הרבים אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת (מרפסות) מכותלי הבתים לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
אֶלָּא אִם רָצָה – כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיא.
אֶלָּא אִם רָצָה לעשות זיז או גזוזטרא – כּוֹנֵס את הכותל לְתוֹךְ השטח שֶׁלּוֹ, וּמוֹצִיא את הזיז או את הגזוזטרא עד גבול רשות הרבים.
לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ.
אדם שלָקַח (קנה) חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת הבולטים לרשות הרבים – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ, ואינו צריך להסיר אותם משם.