חזור
בבא בתרא
פרק יגֵּט פָּשׁוּט – עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. וּמְקוּשָּׁר – עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו.
גֵּט (שטר) פָּשׁוּט, פתוח, שאינו עשוי בקיפולים וקשרים – עֵדָיו חתומים מִתּוֹכוֹ, באותו צד של הקלף שעליו נכתב השטר, מתחת נוסח השטר. וגט מְקוּשָּׁר, שרצועות יוצאות ממנו, ולאחר כתיבת השטר מקפלים אותו וקושרים אותו באותן רצועות, והעדים היו חותמים בין קשר לקשר – עֵדָיו חותמים מֵאֲחוֹרָיו, בצד האחורי של השטר.
פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו, וּמְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים.
שטר פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ (חתמו) עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו, או שטר מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָּשׁוּט.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ – כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָּשׁוּט על ידי שיתיר קשריו ויפתח אותו, ויהא זה שטר פשוט.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
גֵּט פָּשׁוּט – עֵדָיו בִּשְׁנַיִם, וּמְקוּשָּׁר – בִּשְׁלשָׁה.
גֵּט פָּשׁוּט – עֵדָיו בִּשְׁנַיִם, די בחתימה של שני עדים בסופו, וּמְקוּשָּׁר – בִּשְׁלשָׁה.
פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד, וּמְקוּשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין.
פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד בלבד, וּמְקוּשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רק שְׁנֵי עֵדִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין.
כָּתַב בּוֹ: "זוּזִין מְאָה דְאִינּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין" – אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין.
כָּתַב בּוֹ בשטר מִלווה שהחוב הוא: "זוּזִין מְאָה דְּאִינּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין" (=מאה זוזים שהם עשרים סלעים), ויש כאן סתירה, שהרי יש ארבעה זוזים בסלע, ועשרים סלעים אינם מאה זוזים, אלא שמונים – אֵין לוֹ למלווה לגבות בחובו אֶלָּא עֶשְׂרִין סלעים, שהם שמונים זוז.
"זוּזִין מְאָה דְאִינּוּן תְּלָתִין סִלְעִין" – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.
אם כתוב: "זוּזִין מְאָה דְּאִינּוּן תְּלָתִין סִלְעִין" (=מאה זוזים שהם שלושים סלעים), והרי שלושים סלעים הם מאה ועשרים זוז – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה (מאה זוזים).
"כְּסַף זוּזִין דְּאִינּוּן", וְנִמְחַק – אֵין פָּחוּת מִשְּׁתַּיִם. "כְּסַף סִלְעִין דְּאִינּוּן", וְנִמְחַק – אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם.
אם היה כתוב בשטר: "כְּסַף זוּזִין דְּאִינּוּן..." (=כסף זוזים שהם...), וְנִמְחַק הסכום שהיה כתוב בהמשך – אֵין פָּחוּת מִשְּׁתַּיִם משני זוזים, שהרי נאמר בו לשון רבים. וכן אם היה כתוב: "כְּסַף סִלְעִין דְּאִינּוּן...", וְנִמְחַק הסכום – אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, משני סלעים.
"דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִינּוּן", וְנִמְחַק – אֵין פָּחוּת מִשְּׁתַּיִם.
היה כתוב בשטר: "דַּרְכּוֹנוֹת (מטבעות זהב) דְּאִינּוּן...", וְנִמְחַק – אֵין פָּחוּת מִשְּׁתַּיִם, משני דרכונות.
כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה "מָנֶה" וּמִלְּמַטָּה "מָאתַיִם", מִלְמַעְלָה "מָאתַיִם" וּמִלְּמַטָּה "מָנֶה" – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן.
כָּתוּב בּוֹ בשטר מִלְמַעְלָה "מָנֶה" (מאה זוז) וּמִלְּמַטָּה, כשחוזר וכופל את עיקר השטר, כתוב: "וקיבלתי עלי לשלם מָאתַיִם זוז", או שהיה כתוב בו מִלְמַעְלָה "מָאתַיִם" וּמִלְּמַטָּה "מָנֶה" – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחֵר הַתַּחְתּוֹן, שהוא הקובע.
אִם כֵּן, לָמָּה כּוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן? שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן – יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן.
אִם כֵּן, לָמָּה כּוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, אם אין מתחשבים בו כלל? כדי שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, ולא יהיה ברור מה כתוב בו – יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן.
כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ,
כּוֹתְבִין גֵּט (שטר גירושין) לָאִישׁ הרוצה לגרש את אשתו בגט זה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
וְהַשּׁוֹבָר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ,
וְכן כותבים את הַשּׁוֹבָר (אישור קבלת תשלום) לָאִשָּׁה שהתגרשה, שבו היא מאשרת שקיבלה את כתובתה (סכום שכל בעל מתחייב לתת לאשתו במקרה של גירושין) אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ.
וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן,
וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הסופר כותב השטרות מַכִּירָן, את האיש והאישה בשמם, כדי לוודא שאין מדובר ברמאות.
וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר.
וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר לסופר, הן על כתיבת הגט והן על כתיבת השובר.
כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ,
כּוֹתְבִין שְׁטָר חוב לַלֹּוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ,
וְאֵין כּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ,
וְאולם אֵין כּוֹתְבִין שטר חוב לַמַּלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ, שיסכים לכתיבת השטר.
וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר.
ובכל שטר הלוואה, הַלֹּוֶה הוא הנוֹתֵן שָׂכָר לסופר על כתיבת שטר החוב.
כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ.
כּוֹתְבִין שְׁטָר מכירה לַמּוֹכֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ (קונה) עִמּוֹ,
וְאֵין כּוֹתְבִין לַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ,
וְאולם אֵין כּוֹתְבִין לַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ.
וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר.
וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר לכתיבת שטר המכירה.
אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם,
אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵירוּסִין וְשטרי נִשּׂוּאִין, שבהם נכתבים התנאים הכספיים מצד החתן ומצד הכלה, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם.
וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר.
וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר הכתיבה.
אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם,
אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֲרִיסוּת, שבהם האריס מקבל שדה כדי לעבד אותה ולתת לבעלים חלק מסוים מן היבול, וְשטרי קַבְּלָנוּת, שבהם המקבל את השדה מתחייב לשלם כמות מוגדרת מראש של תבואה, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם.
וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר.
וְהַמְקַבֵּל, כלומר האריס או הקבלן, נוֹתֵן שָׂכָר.
אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי בֵירוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם,
אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי בֵירוּרִין (כתב הסכמה לבוררות) וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, כגון כתב הנותן רשות לבעל חוב לגבות מנכסי החייב, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם,
וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר.
וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים שָׂכָר לכתיבה של שטרי הבירורין.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, כותבים שני שטרי בירורין, לָזֶה כותב הסופר שטר לְעַצְמוֹ וְלָזֶה שטר לְעַצְמוֹ. ואין הלכה כמותו.
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ, וְאָמַר לוֹ: "אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ",
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, לווה ששילם למלווה חלק מן הסכום הכתוב בשטר, וְהִשְׁלִישׁ המלווה אֶת שְׁטָרוֹ, הפקיד אותו ביד אדם שלישי, כביטחון לכך, שלא יחזור ויתבע את כל הסכום הכתוב בשטר. וְאָמַר לוֹ הלווה לשליש: "אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן (מעכשיו) וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי את שאר הכסף, תֵּן לוֹ, למלווה, את שְׁטָרוֹ", כדי שיוכל לחזור ולגבות את כולו;
הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן.
אם הִגִּיעַ הזְמַן שקבע, וְלֹא נָתַן – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן השליש את השטר למלווה, כמו שהתנה הלווה עמו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. והלכה כרבי יהודה.
מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ – מְעִידִין עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵית דִּין וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם: "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו".
מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, כגון שנפל למים – מְעִידִין עָלָיו עֵדִים שיודעים מה היה כתוב בו, וּבָא עם עדיו לִפְנֵי בֵית דִּין, וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם לשטר הזה, וכותבים כך: "אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הם עֵדָיו, וכך וכך היה כתוב בו...".
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ –
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ – מה יעשה כדי שלא יצטרך לפרוע את כולו שוב, כשיחזור המלווה ויציג בפניו את שטר החוב?
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַחֲלִיף.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַחֲלִיף, כלומר יקרע המלווה את השטר, ויכתוב במקומו שטר אחר על הסכום שנותר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִכְתּוֹב שׁוֹבָר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִכְתּוֹב המלווה ללווה שׁוֹבָר (קבלה) על הסכום ששולם לו, והשטר יישאר בידו.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבָרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים!
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אם כן, שהשטר על מלוא הסכום נשאר ביד המלווה, נִמְצָא זֶה, הלווה, צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבָרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, שאם יאכלוהו, או יאבד באופן אחר – יוכל המלווה לגבות ממנו את מלוא הסכום שבשטר, אף ששילם כבר חלק ממנו!
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: כָּךְ יָפֶה לוֹ, וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: כָּךְ יָפֶה (ראוי) לוֹ, שידאג לשמור את השובר, וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה המלווה, שיצטרך לכתוב שטר חוב חדש, שהתאריך שבו מאוחר יותר מן הקודם. וכך לא יוכל לגבות את חובו מנכסים שמכר הלווה קודם לכן.
שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד,
שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד מהם עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן בירושה מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד שעושים בו שמן, כיצד יחלקו ביניהם את הירושה?
עֲשָׂאָן לְשָׂכָר – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
אם עֲשָׂאָן אביהם את המרחץ ובית הבד לְשָׂכָר, כדי להשכיר אותם או לגבות כסף בעבור השימוש בהם – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע, האחים מתחלקים בשכר הזה בשווה, כשותפים בו.
עֲשָׂאָן לְעַצְמָן – הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי: "קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ", "קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבַּד".
אבל אם עֲשָׂאָן לְעַצְמָן, כדי להשתמש בהם – הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי: "קַח לְךָ עֲבָדִים ויפעילו אותו וְיִרְחֲצוּ בני ביתך בַּמֶּרְחָץ", "קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבַּד", ואין העני יכול לומר, שכיוון שאין לו צורך בדבר, ישכירו את המרחץ ואת בית הבד לאחרים ויתחלקו בשכר.
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד 'יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן', וְשֵׁם אַחֵר 'יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן' – אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה,
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת, ושמותיהם זהים, כגון שֵׁם אֶחָד 'יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן', וְשֵׁם של אדם אַחֵר גם הוא 'יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן' – שניהם אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה, שכתוב בו "יוסף בן שמעון חייב כך וכך ליוסף בן שמעון", מפני שהנתבע יכול לטעון, שהוא המלווה שכתוב בשטר, ומסר את השטר ללווה לאחר שהלה פרע לו חובו, והוא משתמש בו כנגדו שלא כדין.
וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב.
וְכן לֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב, שהרי כל אחד מהם יכול לטעון, שלא הוא הלווה אלא השני.
נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו "שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ" – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין.
אם נִמְצָא לְאֶחָד, לאדם אחר, בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שובר שכתוב בו: "שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ", ואותו אדם לווה משניהם – השְׁטָרוֹת של שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין, שיכול לטעון מול כל אחד מהם ששטרו פרוע.
כֵּיצַד יַעֲשׂוּ? יְשַׁלְּשׁוּ. וְאִם הָיוּ מְשׁוּלָּשִׁים – יִכְתְּבוּ סִימָן. וְאִם הָיוּ מְסוּמָּנִין – יִכְתְּבוּ כֹּהֵן.
אם כן, כֵּיצַד יַעֲשׂוּ שני יוסף בן שמעון הנמצאים באותה עיר, כדי שיוכלו ללוות ולהלוות? יְשַׁלְּשׁוּ, כלומר יוסיפו דור שלישי, כגון "יוסף בן שמעון בן לוי", כך שיהיה הבדל בין זה לזה. וְאִם הָיוּ מְשׁוּלָּשִׁים, שגם שמות הסבים היו שווים – יִכְתְּבוּ סִימָן זיהוי לכל אחד מהם, כגון "הגבוה" או "הבהיר". וְאִם הָיוּ מְסוּמָּנִין באותו סימן – יִכְתְּבוּ סימן זיהוי אחר, כגון שפלוני הוא כֹּהֵן.
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: "שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ" – שְׁטָרוֹת כּוּלָּן פְּרוּעִין.
אב הָאוֹמֵר לִבְנוֹ לפני מותו: "שְׁטָר אחד בֵּין שְׁטָרוֹתַי שהלוויתי בהם לאחרים פָּרוּעַ, שכבר פרעו לי את החוב שבו, אבל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ" – שְׁטָרוֹת כּוּלָּן, של כל האנשים נמצאים שם, נחשבים פְּרוּעִין, שהרי לא ברור איזה שטר הוא הפרוע.
נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם – הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ.
נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, אם היו בין שטרותיו שני שטרות של אדם אחד, כיון שאמר שרק שטר אחד פרוע – הַגָּדוֹל שבהם פָּרוּעַ, וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, כלומר כאשר אדם אחר ערב לחוב זה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, עד שיתבע את החייב תחילה.
וְאִם אָמַר: "עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה" – יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.
וְאִם אָמַר המלווה לערב: "הריני מלווה עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה" – במקרה זה יִפָּרַע אפילו מִן הֶעָרֵב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אפילו כתב: "על מנת שאפרע ממי שארצה" – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. ואין הלכה כמותו.
וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ –
וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, שהיה ערב לכתובה שבה התחייב הבעל לשלם לאישה סכום כסף במקרה גירושין, וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, ואין באפשרות הבעל לשלם את הכתובה –
יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
יַדִּירֶנָּה תחילה הבעל הֲנָאָה, יאסור על האישה בנדר ליהנות מנכסיו לעולם, כך שלא יוכל לשאתה שוב. והוא, מחשש שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ ביניהם הבעל והאישה קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה, של הערב, שישלם לה הערב את דמי הכתובה, וְאחר כך יַחֲזִיר הבעל אֶת אִשְׁתּוֹ, ובידה הכסף שקיבלה מן הערב.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר, אם הגיע זמן הפירעון, ואין ללווה כסף או נכסים – גּוֹבֶה המלווה את חובו מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, נכסים שהיו ברשות הלווה בזמן ההלוואה, אף שנמכרו לאחרים, מפני שהם משועבדים לפירעון החוב.
עַל יְדֵי עֵדִים – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
אבל המלווה את חברו עַל יְדֵי עֵדִים, שלא בשטר – גּוֹבֶה את חובו רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין שמצויים ברשות הלווה, ולא מנכסים שנמכרו לאחרים.
הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
וכן אם הוֹצִיא עָלָיו המלווה על הלווה מסמך כתוב בכְתַב יָדוֹ של הלווה, שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ, אם אין בו חתימת עדים – גּוֹבֶה המלווה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת, אם התחייבות הערב על שטר החוב כתובה לאחר חתימות העדים – גּוֹבֶה בעל החוב רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין של הערב, ולא ממשועבדים, מפני שאין חתימת עדים על הערבות.
מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
מַעֲשֶׂה בָּא בשטר חוב כזה, שהתחייבות הערב הייתה כתובה בו לאחר חתימת העדים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: גּוֹבֶה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין של הערב.
אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס: אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
אָמַר לוֹ שמעון בֶּן נַנָּס: אֵינוֹ גּוֹבֶה כלל מנכסי הערב, לֹא מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: הֲרֵי הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: "הַנַּח לוֹ" – פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ.
אָמַר לוֹ רבי ישמעאל: לָמָּה? אָמַר לוֹ: דוגמה לדבר, הֲרֵי אדם הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק ותובע ממנו את חובו, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ לתוקף: "הַנַּח לוֹ, ואני אתן לך", אם יבוא התוקף לתבוע את החוב מן החבר שהבטיח לתת – הרי פָּטוּר אותו חבר מלתת, ומדוע? לפי שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ, שההלוואה לא ניתנה מתחילה על סמך ההתחייבות של החבר. וכך גם ערב החותם, לאחר שכבר נחתם שטר ההלוואה – פטור מלשלם למלווה, שהרי כבר הִלווה המלווה ללווה גם בלא הערב.
אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּיב? "הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ" – חַיָּיב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ.
אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּיב לשלם? אם אמר הערב לפני ההלוואה: "הַלְוֵהוּ, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ" – אז חַיָּיב, שֶׁכֵּן עַל סמך אֱמוּנָתוֹ של הערב הִלְוָהוּ.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.
ואָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן בריבוי הלכות וסברות, שְׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ, וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, שהוא חריף ביותר.