חזור
אבות
פרק ורַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָה – זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי הוּא לוֹ.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, ולא לשם מניעים או רצונות חיצוניים – זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, כפי שיפורטו להלן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי הוּא לוֹ, כלומר שאדם אחד כזה מצדיק את קיומו של העולם כולו.
נִקְרָא: רֵיעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר “לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה״. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים.
נִקְרָא רֵיעַ לקב״ה, אָהוּב לקב״ה. והעיסוק בתורה מביאו להיות אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) ואף להיות אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת באשר הן. וכן הוא מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, ומְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת במעשיו ובחכמתו. והתורה מַלְבַּשְׁתּוֹ (מלבישה אותו), מעניקה לו מידות נעלות בכל אישיותו, כגון עֲנָוָה וְיִרְאָה. וּמַכְשַׁרְתּוֹ (מכשירה אותו), מכוונת אותו אל מטרתו ומסייעת לו לִהְיוֹת צַדִּיק, שנוהג לפי ההלכה, וְאף חָסִיד, שעושה מעשים טובים הרבה יותר מן החובות המוטלות עליו, וְכן שיהיה יָשָׁר וְנֶאֱמָן, הן בקשריו עם הזולת והן בתפיסתו את החכמה. והתורה מְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמן הצד השני היא מְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת. ומכוח המתנות שהוא מקבל מן התורה נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ אנשים אחרים עֵצָה וְתוּשִׁיָּה (פתרון לשאלותיהם), וגם בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כביכול בשמה של התורה: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" (משלי ח,יד). וְהתורה נוֹתֶנֶת לוֹ מעמד של מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה בכל דבר על פי דרגתו ועניינו, כי בשל גדולתו הוא מתמנה לתפקידים של מנהיגות. וְכן היא נותנת לו יכולת של חִקּוּר דִּין, לחקור באופן אמתי את הבעיות המגיעות לפניו, ולהכיר בטיעונים האמתיים. וּמְגַלִּין לוֹ משמים רָזֵי תוֹרָה, כלומר שמסייעים לו להבין גם את הסודות העמוקים הגלומים בה, וְנַעֲשֶׂה בכוחות היצירה שבו כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר, שמימיו מתחדשים והולכים, וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, שניתן לו כוח יצירה והתחדשות מתמיד. וֶהֱוֵי (והוא נעשה) צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ. וּבכללו של דבר, התורה מְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, על כל ברואי העולם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב, וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: "אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה".
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל, קול רוחני סמוי, יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב (הר סיני), שבו ניתנה התורה, והיא מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: "אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה", כאשר מניחים אותה בלי להתעסק בה.
שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא 'נָזוּף', שֶׁנֶּאֱמַר: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם".
שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא 'נָזוּף', שֶׁנֶּאֱמַר: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא,כב), ש"נזם זהב באף" רומז ומזכיר "נזוף", ועניינו, שכאשר החכמה אינה מנוצלת לייעודה הראוי, משול הדבר לנזם זהב הנמצא באף חזיר.
וְאוֹמֵר: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״, אַל תִּקְרָא “חָרוּת״ אֶלָּא ‘חֵירוּת׳, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.
וְאוֹמֵר הכתוב: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב,טז), ויש לדרוש את הכתוב באופן זה: אַל תִּקְרָא 'חָרוּת' אֶלָּא 'חֵירוּת', שהכתב שעל גבי הלוחות, כלומר דברי התורה, נותנים לאדם חירות, מפני שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין באמת אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, שאדם כזה נעשה משוחרר מהשעבוד לדעותיהם, לגחמותיהם ולרצונותיהם של בני האדם.
וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה – הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת".
וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה – הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא,יט), וכפי שדרשו חכמים, שיש בפסוק זה תיאור רוחני, שהתורה, שנקראת "מתנה", נמשכת וזורמת כנחל, אשר ממנו עולה הלומד ל"במות", כלומר למקום גבוה שיש בו חשיבות וגדולה.
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵירוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִּבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת – צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד.
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵירוֹ פֶּרֶק אֶחָד של משנה, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִּבּוּר (ביטוי) אֶחָד, אוֹ אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת בתורה – צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד, ולא רק משום הכרת טובה, אלא מפני שכל חלק בתורה הוא מתנה יקרה, שיש לכבד את מי ששימש מורה לגבי מסירתו.
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיוּדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד – קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיוּדָּעוֹ; הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵירוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד!
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל, שהיה שרו ויועצו, אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, ובכל זאת קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיוּדָּעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר במזמור המדבר על האנשים שבגדו בדוד המלך ומרדו בו, ובהם גם אחיתופל: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי" (תהלים נה,יד). וַהֲלֹא דְּבָרִים אלו נלמדים מכאן בדרך קַל וָחוֹמֶר: וּמַה דָּוִד, שנוסף על גדולתו האישית היה גם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד – קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיוּדָּעוֹ; הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵירוֹ, שהוא שווה ערך לו ובן דרגתו, פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד.
וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ".
וְטעם הדבר, שאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שהיא הכבוד הגדול ביותר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג,לה), ומשום כך בעלי התורה הם אנשים הראויים לכבוד, והוא הגמול המתבקש והראוי למלמדי התורה.
“וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב״ – וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".
ומוסיפים, שמלבד הכבוד שזוכים לו חכמי התורה, הרי הם זוכים גם לטוב, וככתוב: "וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב" (שם כח,י). מפני שאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שהיא מקורו וראשיתו של הטוב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (שם ד,ב).
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל.
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, הדרך שבה זוכה אדם ללמוד תורה כראוי ולהתעלות על ידה: אפילו אם פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, כשם שאוכלים העניים שבעניים, שאין להם מה להוסיף לפת מלבד מלח, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה (במידה ובהגבלה) תִּשְׁתֶּה, ולא מעבר לזה. וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, ולא על מיטה, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, בגלל המחסור, ועם כל זאת בַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל ומקדיש לה את רוב זמנך;
אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן – “אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״, “אַשְׁרֶיךָ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, “וְטוֹב לָךְ״ – לָעוֹלָם הַבָּא.
אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן – "אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח,ב), וכפי שדרשו חכמים כתוב זה: "אַשְׁרֶיךָ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, שהעובדה שאדם יכול לעסוק בתורה למרות כל הצער, המחסור והעדר הנאות העולם, היא עניין של אושר, לפי שאדם כזה חי חיים שיש בהם טעם וצידוק לעצמם, ואף אין בחייו הפשוטים סיבוכים ודאגות כלל הקשורים בנכסים מרובים ובחיי רווחה, "וְטוֹב לָךְ" – לָעוֹלָם הַבָּא, שבוודאי יקבל שכר הרבה על עסקו בתורה.
אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדוּלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד.
אף שהתורה, עניינה כבוד וגדולה, אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדוּלָּה (משרה רמה, או חשיבות) לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד. שאף על פי שראוי לתת כבוד לחכמים, החכמים עצמם צריכים שלא לרצות ולא לחמוד אותו.
יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה. וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשׁוּלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשּׁוּלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשּׁוּלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעוּלָּתֶךָ.
יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, כלומר: עשה יותר ממה שאתה מורגל בו, תתאמץ ביתר שאת. וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשׁוּלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שיש בו גם עושר וגם גדולה וכבוד, לפי שֶׁשּׁוּלְחָנְךָ כמי שעוסק בתורה – גָּדוֹל מִשּׁוּלְחָנָם, וְכִתְרְךָ, כתר התורה – גָּדוֹל מִכִּתְרָם. ומלבד מה שכך הוא הדבר כבר כעת, הרי שגם לעניין השכר – וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, הקב״ה, שאתה עובד בעבורו, שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעוּלָּתֶךָ, בעולם הבא.
גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהוּנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְּבָרִים:
גְּדוֹלָה מעלת התּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת. ומעין ראיה וביטוי לדבר, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, שגדולת המלכות מתבטאת בשלושים מיני זכויות ומצוות מיוחדות, שיש למלך בזכות מעמדו המיוחד, כפי שפורטו במקרא ובמשנה. וְהַכְּהוּנָּה נקנית ומתבטאת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מעלות, מצוות וקדושה מיוחדת, וזכויות שונות (‘מתנות כהונה׳) השונות שהתורה נתנה לכהנים, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְּבָרִים:
בְּתַלְמוּד,
א. בְּתַלְמוּד – התורה נקנית על ידי עיסוק של לימוד והבנה, ואינה מגיעה בדרך אחרת.
בִּשְׁמִיעַת הָאוֹזֶן,
ב. בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן – שאדם צריך להכין עצמו כראוי כדי לשמוע את דברי התורה, להבחין בין הדברים החשובים, שהוא צריך לזכור אותם, לבין הדברים שאינם חשובים.
בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם,
ג. בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם – היכולת לבטא את עצמו כראוי ובדרך הנכונה, הן כשואל והן כמשיב.
בְּבִינַת הַלֵּב,
ד. בְּבִינַת הַלֵּב – יכולת ההבנה של הדברים לעומקם, מעבר לרובד הגלוי והשטחי שלהם.
בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב,
ה. בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב – היכולת להשכיל ולהבחין בין דברים.
בְּאֵימָה,
ו. בְּאֵימָה – פחד שכלי של העומד בפני עומק וגודל אין סופיים של חכמה והשגה.
בְּיִרְאָה,
ז. בְּיִרְאָה – ברגש של פחד וכבוד. מפני שהעיסוק בתורה צריך להיות מתוך יחס של כובד ראש, הנובע מהערכת גדולתה וחשיבותה. ושני הרגשות הללו צריכים להיות קיימים הן כלפי התורה עצמה, והן כלפי המורה המלמד אותה.
בַּעֲנָוָה,
ח. בַּעֲנָוָה – העמדה הנפשית הבנויה על ההכרה שאין לאדם משל עצמו כלום, אלא מתנת שמים, וכך יוכל להיעשות כלי לקבל את דברי התורה מתוך פתיחות גמורה.
בְּשִׂמְחָה,
ט. בְּשִׂמְחָה – שהתורה נקנית ומתקבלת בלבו של אדם כאשר הוא לומד אותה מתוך שמחה, ולבו רחב ופתוח.
בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים,
י. בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים – כאשר התלמיד משרת את רבו באופן יום יומי, שעל ידי כך הוא מתבונן במעשיו ולומד כיצד לנהוג הלכה למעשה.
בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים,
יא. בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים – בלימוד משותף בחבורה, שיש בו בחינה ודיון ודקדוק בדברי התורה.
וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים,
יב. וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים – העיסוק בתורה עם התלמידים, ואף התלמידים בינם לבין עצמם, בדרך של פלפול, העלאת אפשרויות שונות וסברות ובחינתן, שאלות וחידות, חריפות וחידוד.
בְּיִשּׁוּב,
יג. בְּיִשּׁוּב הדעת – יציבות, מתינות ורוגע.
בְּמִקְרָא,
יד. בְּמִקְרָא – בידיעת הכתובים, היקף ובבקיאות, שהבקיאות במקרא היא מכשיר לקנות לא רק אותו אלא גם את שאר חלקי התורה.
בְּמִשְׁנָה,
טו. בְּמִשְׁנָה – בשינון דברי הקדמונים, חכמי התורה שבעל פה, שיש להם ניסוח מוסכם וקבוע.
בְּמִעוּט שֵׁינָה,
טז. בְּמִעוּט שֵׁינָה – שהרי הוא צריך להקדיש זמן מרובה ללימוד התורה.
בְּמִעוּט שִׂיחָה,
יז. בְּמִעוּט שִׂיחָה – כלומר, מיעוט בדיבור בעניינים שאינם חשובים ובשיחות של מה-בכך, שיש בהם בזבוז זמן, אך גם הסחת הדעת מן התורה.
בְּמִעוּט תַּעֲנוּג,
יח. בְּמִעוּט תַּעֲנוּג – שלא יחפש את תענוגות העולם הזה, ולא יהיה שטוף בהם, שהם משתלטים וכובשים את לבו.
בְּמִעוּט שְׂחוֹק,
יט. בְּמִעוּט שְׂחוֹק – שלא ירבה בצחוק ובמשחקים.
בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
כ. בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ (יחסי אישות), שלא ירבה לעסוק בכך.
בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם,
כא. בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם – סבלנות ויכולת לסלוח ולא להתרגז.
בְּלֵב טוֹב,
כב. בְּלֵב טוֹב – דרך כללית של התייחסות אל המציאות בלבו של אדם, שיש בה חיפוש הטוב בכל דבר, ורצון לעשות טוב.
בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים,
כג. בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים – להאמין בחכמים ולקבל את דעתם, שכן אם יש לאדם ספקות ביחס למעמדם ולחכמתם של החכמים, אין הוא יכול ללמוד מהם כראוי.
וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין.
כד. וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין – שאם באים עליו ייסורים, מכל סוג, יקבל אותם על עצמו בהכנעה כלפי שמים ובאהבה, ולא יתריס כנגדם בלבו. וכן שלא יאפשר לייסורים הבאים עליו להסיח את דעתו מלימודו.
הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ,
כה. הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ – מעריך אל נכון את מעמדו הלימודי, המוסרי והרוחני, כך שלא ילך לדברים שהם למעלה ממנו באותה שעה, ואף לא ישפיל את עצמו למטה מן המקום הראוי לו.
וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ,
כו. וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ – במה שיש לו, ואינו מפתח רצייה וחמדה לדברים שאינם שלו.
וְהָעוֹשֶׂה סְיָיג לִדְבָרָיו,
כז. וְהָעוֹשֶׂה סְיָיג (גדר) לִדְבָרָיו – שנוהג בדיבורו בזהירות, מנסה להגדיר היטב את מה שהוא אומר, ואינו אומר כל דבר שהוא חושב ויודע, כדי שלא יבוא להיכשל בלשונו בדברים אסורים או מיותרים.
וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ,
כח. וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ – שאף שלמד תורה הרבה ועשה הרבה, אינו מתגאה להרגיש עצמו כאיש חשוב או הגון במיוחד אלא כעושה את המוטל עליו. וכן אינו סבור שהגיע למעלה שבה הוא יכול להפסיק ללמוד.
אָהוּב,
כט. אָהוּב – משתדל להיות אדם אהוב על בני האדם, שאינו מתנכר אליהם.
אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם,
ל. אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם (הקב"ה).
אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
לא. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת – אוהב את כל בני האדם, ואת כל היצורים.
אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת,
לב. אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת – אוהב לעשות צדקה וחסד.
אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים,
לג. אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים – אוהב את ההליכה בדרך ישרה, שאין בה רמייה או ערמומיות, הן בענייני העולם והחברה והן בענייני הלימוד.
אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת,
לד. אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת – אוהב את הביקורת והתוכחה של אנשים, שהוא מכניע את לבו לקבל אותה ולמד ממנה.
מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד,
לה. מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד – שלא רק שאינו רודף אחרי הכבוד, אלא אף מתרחק מלקבל כבוד מאחרים.
וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
לו. וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ – אין לבו נוהג בגאווה ובזחיחות הדעת בדברי התורה שהוא עוסק בהם, גם אם למד הרבה והוא בקי ומצליח בלימודו.
וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה,
לז. וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה – אינו להוט להדריך אחרים ולפסוק להם הלכה כיצד עליהם לנהוג, אלא עושה זאת רק מתוך הכרח וחובה, ואף עושה זאת בזהירות מרובה. שבכל דבר יש ספקות וצדדים רבים, והלהיטות בעניין זה עשויה להיות מלווה בתחושת גאווה ושליטה.
נוֹשֵׂא בְּעוֹל עִם חֲבֵרוֹ,
לח. נוֹשֵׂא בְּעוֹל עִם חֲבֵרוֹ – נמצא יחד עם חברו כאשר הוא במצוקה, חש בסבלו ומסייע לו כאילו העול מוטל יחד על שניהם, ואינו מתחמק מאחריות.
מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת,
לט. מַכְרִיעוֹ, את החבר, לְכַף זְכוּת – בכל מעשה שעושה חברו שיכול להתפרש לטובה או לרעה, הוא מכריע את הכף לצד הזכות.
מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת,
מ. אך מצד אחר, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת – כאשר הוא רואה שחברו טועה, הוא מראה לחברו את שגיאותיו ולא משאיר אותו בטעותו.
מַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם,
מא. מַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם – עוזר לחברו שלא ייכנס למחלוקת. ואם אירע שכבר נכנס אליה הוא פועל לפייס ולבטל את המריבה.
מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
מב. מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ – משתדל שהדברים שהוא לומד יהיו בתוכו בדרך שאין בה מאבק פנימי, אלא באופן המתיישב על הלב. וכן, מן הצד השני, לימוד החכמה עושה אותו מתון ומתחשב בצדדים השונים.
שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף,
מג. שׁוֹאֵל כשהוא צריך לכך, וידע לשאול שאלות טובות, שעל ידן מתברר העניין, וּמֵשִׁיב – כשהוא נדרש לכך, ואינו נמנע. שׁוֹמֵעַ מפי רבותיו או מפי אחרים, ועל בסיס זה גם יוצר וּמוֹסִיף משלו.
הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד,
מד. הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, מתחילה אינו רוצה להחזיק לעצמו את החכמה, אלא מתכוון ללמד גם את האחרים. ואף אופן הלימוד שלו בינו לבין עצמו מושפע ומכוון על ידי כך.
וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
מה. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת – הלומד מתוך כוונה שהלימוד לא יישאר כידיעה מופשטת, אלא יגיע לידי עשייה ומימוש.
הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ,
מו. הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ – ששואל את רבו שאלות שעל ידן גם רבו נפתח לקלוט ולהבין דברים חדשים.
וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ,
מז. וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ – מנסה לצרף ולכוון יחד את הדברים שלמד ושמע, כך שיגיעו לכלל סדר והרמוניה. וכן משתדל ליישב את דבריו שלו ('שמועתו') כך שיהיו מכוונים למסורת ולהלכה.
וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ.
מח. וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ – שכאשר הוא אומר דבר ששמע, הוא דואג לשמר את שמו של בעל השמועה המקורי, ואינו מייחס לעצמו דברים שמישהו אחר אמר.
הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי".
ולגבי עניין אחרון זה הוא מוסיף: הָא (הרי) לָמַדְתָּ במקום אחר שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, מלבד היושר וההגינות שבדבר, הרי הוא מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי" (אסתר ב,כב), ובסופו של דבר, התחיל והתגלגל מעניין זה מעשה הגאולה של פורים, כאשר נזכר המלך במרדכי ונתן לו כבוד ומעלה.
גְּדוֹלָה תּוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעוֹשֶׂיהָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
גְּדוֹלָה תּוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעוֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא".
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד,כב), "חיים למוצאיהם" – חיי עולם הבא, "ולכל בשרו מרפא" בעולם הזה.
וְאוֹמֵר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ".
וְעוד אוֹמֵר הכתוב: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ (טבורך, מעיך) וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" (שם ג,ח), התורה מרפאה את המחזיק בה, והיא שיקוי שמחזק את עצמותיו.
וְאוֹמֵר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר".
וְאוֹמֵר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (שם פסוק יח), שהיא נותנת חיים ואושר למחזיקיה ולמקיימיה, וגם לאלה שעוזרים בלימוד התורה לאחרים.
וְאוֹמֵר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ".
וְאוֹמֵר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (שם א,כו), שדברי התורה נותנים לאדם גם יופי וגם תפארת.
וְאוֹמֵר: "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ".
וְאוֹמֵר בדומה לזה: "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ" (שם ד,ט).
וְאוֹמֵר: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים".
וְאוֹמֵר: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ, וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (שם ט,יא), שהתורה מוסיפה אורך חיים ללומדיה.
וְאוֹמֵר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד".
וְאוֹמֵר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (שם ג,טז) – התורה מעניקה בשתי ידיים: גם אורך חיים, וגם עושר וכבוד.
וְאוֹמֵר: "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ".
וְאוֹמֵר: "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (שם פסוק ב).
וְאוֹמֵר: “דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״.
וְאוֹמֵר: "דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (שם פסוק יז).
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: הַנּוֹי, וְהַכֹּחַ, וְהָעוֹשֶׁר, וְהַכָּבוֹד, וְהַחָכְמָה, וְהַזִּקְנָה, וְהַשֵּׂיבָה, וְהַבָּנִים – נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם,
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם (משמו של) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: הַנּוֹי (היופי), וְהַכֹּחַ, וְהָעוֹשֶׁר, וְהַכָּבוֹד, וְהַחָכְמָה, וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה (שיער לבן) שעמה, וְהַבָּנִים – נָאֶה (טוב וראוי) לַצַּדִּיקִים, שכל המעלות הללו יימצאו בהם, וְנָאֶה הדבר גם לָעוֹלָם, כי כאשר המתנות הללו ניתנות לצדיקים, הן מביאות ברכה גם לעולם כולו.
שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא".
שֶׁנֶּאֱמַר לעניין נוי השיבה: "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" (משלי טז,לא), הרי ששיבה היא עטרת ותפארת להולכים בדרך הצדקה.
וְאוֹמֵר: "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה".
וְאוֹמֵר גם לעניין הכוח: "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (שם כ,כט), שגם הכוח וגם השיבה הם מן התכונות הטובות שיש לבני האדם, כל אחת בשעתה, ושהזקנה היא דבר שיש בו הדר.
וְאוֹמֵר: "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם".
וְאוֹמֵר לעניין העושר: "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם" (שם יד,כד).
וְאוֹמֵר: "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם".
וְאוֹמֵר לעניין הבנים: "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם" (שם יז,ו).
וְאוֹמֵר: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד".
וְאוֹמֵר לעניין הכבוד: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" (ישעיה כד,כג), הרי שהכבוד הוא מתנה טובה לצדיקים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים – כּוּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבָנָיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כּוּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי יהודה הנשיא וּבבָנָיו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בִּי (פגש אותי) אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, כדרך שאדם נוהג במי שגדול וחשוב ממנו, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם.
אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אֲנִי. אָמַר לִי: רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת?
אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים (מלמדי תורה) אֲנִי. אָמַר לִי: רַבִּי, האם רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ, בעירנו, ותהיה לנו למנהיג, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת?
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָּר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה. לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם, אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב, וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ"; "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" – בַּקֶּבֶר, "וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" – לָעוֹלָם הַבָּא.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָּר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, שיש בו חכמים, ומקומכם אינו מקום כזה. לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם מן העולם אֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, שכן כל אלה שייכים רק לעולם הזה, אֶלָּא מה שיש לו לאדם אחרי פטירתו הוא רק תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבַד, שהם קניינים רוחניים המלווים את הנשמה גם אחרי המיתה. שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" (משלי ו,כב), ופסוק זה נדרש כך: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" – בחייך בָּעוֹלָם הַזֶּה. "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" – כאשר אתה בַּקֶּבֶר. "וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" – לָעוֹלָם הַבָּא, בתחיית המתים.
וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תִּילִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף".
וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תִּילִּים (תהלים קיט,עב) עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף", שהתורה טובה מכל העושר שבעולם.
וְאוֹמֵר: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת".
וְעוד אוֹמֵר הכתוב: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב,ח). שבסופו של דבר גם הכסף והזהב הם מתנתו של הקב"ה, ואם רצונו שיהיה לאדם רכוש גדול כזה, הרי שהוא יכול לתת אותו בכל מקום.
חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.
חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, שאף על פי שכל העולם כולו הוא מעשה ה׳ וקניינו, מכל מקום הוא מייחס את הגדרת הקניין שלו ביחס לדברים הללו במיוחד. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם אבינו קִנְיָן אֶחָד, עם יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.
תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז".
תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב (שנאמר) בשם התורה: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח,כב).
שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי". וְאוֹמֵר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".
שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיה סו,א), הרי שהשמים והארץ יחד הם מושבו של הקב״ה. וְאוֹמֵר הכתוב לשון קניין: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (תהלים קד,כה).
אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".
אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב (שנאמר) בברכת מלכי צדק מלך שלם לאברהם: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד,יט), שאברהם, שהוא ברוך לה', נחשב גם לקניינו של ה'.
יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". וְאוֹמֵר: "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".
עם יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״ (שמות טו,טז). וְאוֹמֵר עוד: "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (תהלים טז,ג), כלומר שלא רק שהם קניינו, אלא שהוא חפץ בהם במיוחד.
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". וְאוֹמֵר: "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ".
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טז,יז), שהמקדש הוא מעשה ידי ה׳. וְאוֹמֵר עוד: "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ" (תהלים עח,נד). שהר ה', אותו פעל ה' ביד ימינו, כביכול, נקרא אף הוא קניינו של הקב"ה.
כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ – לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו". וְאוֹמֵר: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, לפאר את הבורא, שהעולם הוא המקום להתגלוּת כבודו. שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיה מג,ז). ודבר זה איננו נכון רק לגבי הבריאה בעבר, אלא הוא גם מטרתו של העולם לכל הדורות, שכן הוא אוֹמֵר: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו,יח).