חזור
אבות
פרק הבַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם.
בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (אמירות, ציוויים) של הקב״ה נִבְרָא הָעוֹלָם, כפי שמתואר בתחילת ספר בראשית, כגון: "ויאמר א-להים יהי אור" (בראשית א,ג), "ויאמר א-להים יהי רקיע" (שם,ד).
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת!
ויש לשאול: וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, מה הצורך בפירוט זה? וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת העולם! שהרי אפשר לכלול את הבריאה כולה במאמר אחד של "יהי עולם"!
אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, שֶׁמְּקַיְּימִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.
אֶלָּא פירוט המאמרות נועד להדגיש את החשיבות היתרה שיש בכל חלק של הבריאה, ובעקבות כך לְהִפָּרַע ביתר שאת מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁבמעשיהם הרעים הם מְאַבְּדִין ומקלקלים אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, ומן הצד השני – לִיתֵּן שָׂכָר טוֹב ביתר שאת לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּימִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.
עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל.
עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מפורטים בתורה מֵאָדָם עַד נֹחַ (בראשית פרק ה). וטעם הדבר שפירטו דורות אלה הוא, כדי לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו של הקב״ה, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הללו הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, שירדו מדרגה לדרגה, וקלקלו את מעשיהם מדור לדור, והקב״ה לא נפרע מהם על עוונותיהם מיד, אלא הניח להם להתקיים כך לאורך עשרה דורות, בתקווה שיתקנו את מעשיהם, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל.
עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם. לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם.
וכן, מן הצד השני, עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מפורטים בתורה מאחרי דורו של נֹחַ עַד אַבְרָהָם (בראשית יא,י–כו) כדי לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וחזר אל האמונה האמתית, ולפיכך קִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם, כאילו תיקן את רעתם של כל הדורות שקדמו לו.
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכוּלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת, קשיים שהיה צריך להתגבר עליהם, נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְעָמַד בְּכוּלָּם, ללא שהתרעם כלל על הקב״ה. וכל זה נעשה כדי לְהוֹדִיעַ ולגלות כַּמָּה גדולה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כלפי הקב"ה, שעמד בניסיונותיו, ועל ידם זכה להתעלות יותר ויותר.
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם.
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שניצלו מן המכות שבאו על המצרים, וַעֲשָׂרָה נסים נעשו להם עַל הַיָּם, כפי שקיבלו חכמים במסורת מניין זה. וכגון שעמוד האש הגן עליהם, ושעברו בתוך הים ועוד.
עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם.
עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, כמפורש במקרא, וַעֲשָׂרָה מכות כנגדן הכה אותם עַל הַיָּם, וכפי שפירשו חכמים דבר זה מדיוק הפסוקים.
עֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי".
עֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַּמִּדְבָּר, שהתלוננו על שהוציא אותם מארץ מצרים, ולא האמינו שהוא יכול לעשות להם נס כאשר נזקקו לכך, ועברו על ציוויו, ובכך, כביכול, ניסו אותו, אם אכן יושיע אותם מצרתם. שֶׁנֶּאֱמַר לאחר חטא המרגלים: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר יד,כב).
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ באופן תדיר:
לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,
לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ הקרב על המזבח, אף שכרגיל הריח החריף של שרפת הקרבנות הרבים עלול לגרום לכך.
וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,
וְלֹא הִסְרִיחַ (התקלקל) בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, ואף הבשר שהיה נשאר עד למחרת או יותר.
וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם,
וְאף לֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, מקום השחיטה של הקרבנות והטיפול בבשר, אף שבדרך כלל מתקבצים זבובים למקום כזה.
וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
וְלֹא אֵרַע טומאת קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שבגללו היה מנוע מלעבוד וצריך היה להחליף אותו.
וְלֹא כִּבּוּ גְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,
וְלֹא כִּבּוּ גְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, העצים הערוכים ומסודרים על המזבח.
וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,
וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן שהיה עולה מן המזבח, שלא הסיטה אותו לצדדים.
וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בָּעוֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,
וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בּמנחת העוֹמֶר שמקריבים בט״ז בניסן כדי להתיר את התבואה החדשה, וּבמנחת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שמביאים בחג השבועות, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, שהיו מניחים בכל שבת על שולחן לחם הפנים שבהיכל, והיה מונח שם שבוע שלם.
עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָוחִים,
וכאשר היו האנשים בעזרה עוֹמְדִים צְפוּפִים – היו מִשְׁתַּחֲוִים על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים כשהם רְוָוחִים (מרווחים).
וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,
וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב את האנשים בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם.
וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם.
וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם, שלכולם היה מקום ללון בה, אף בזמן הרגלים כאשר קהל עצום היה בא אל העיר.
עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן:
עֲשָׂרָה דְּבָרִים שיש בהם שינוי מסוים מסדרי הבריאה הקבועים נִבְרְאוּ ברגעי הסיום של ששת ימי הבריאה, בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן:
פִּי הָאָרֶץ,
פִּי הָאָרֶץ, שפתחה האדמה את פיה ובלעה את עדת קורח (במדבר טז,ל–לג).
וּפִי הַבְּאֵר,
וּפִי הַבְּאֵר, הוא הסלע שהיה מוציא מים לישראל לכל צורכיהם במדבר, והיה נודד עם ישראל בכל מסעיהם (במדבר כא,טז–כ).
וּפִי הָאָתוֹן,
וּפִי הָאָתוֹן של בלעם, שניתן לה כוח הדיבור באופן מיוחד וחד-פעמי (במדבר כב,כח).
וְהַקֶּשֶׁת,
וְהַקֶּשֶׁת, שהיא אות ברית של הקב"ה, שלא יהיה עוד מבול בעולם (בראשית ט,טז).
וְהַמָּן,
וְהַמָּן, האוכל הנסי שירד לישראל בהיותם במדבר (שמות פרק טז).
וְהַמַּטֶּה,
וְהַמַּטֶּה של משה, שבו עשה את האותות במצרים ובמדבר (ראו שמות ד,יז ועוד).
וְהַשָּׁמִיר,
וְהַשָּׁמִיר, אבן או יצור, שבכוחו לבקע אף אבנים קשות ביותר.
וְהַכְּתָב,
וְהַכְּתָב שהיה על לוחות הברית, הכתוב באצבע א-להים (שמות לא,יח).
וְהַמִּכְתָּב,
וְהַמִּכְתָּב ששלח אליהו הנביא למלך יהודה אחרי שכבר עלה למרום (דברי הימים ב כא,יב), ולא נכתב בדרך הטבע.
וְהַלּוּחוֹת.
וְהַלּוּחוֹת הראשונים, שנכתבו עליהם עשרת הדיברות, שנאמר בהם, שהם מעשה א-להים (שמות לב,טז).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין (שדים, רוחות רעות), יצורים תבוניים וחסרי גוף גשמי שעניינם להזיק. וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, שהקב״ה התעסק בקבורתו, והיה מעשה פלא (דברים לד,ו). וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שהזדמן בפתאומיות למקום העקדה, ונשחט במקום יצחק (בראשית כב,יג).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף 'צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה', כלומר שנעשתה הצבת הראשונה, שקיומה אִפשר את עשיית שאר כלי המלאכה בעולם, שהרי כל מכשיר זקוק למכשירים אחרים כדי לעשותו.
שִׁבְעָה דְּבָרִים בְּגוֹלֶם, וְשִׁבְעָה בְּחָכָם:
שִׁבְעָה דְּבָרִים (תכונות) בְּגוֹלֶם, אדם שחינוכו ועיצובו לא היו שלמים, וְשִׁבְעָה כנגדם בְּחָכָם.
חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה,
חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה.
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ,
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ, אלא מניח לו לסיים דבריו, ואז מעיר או שואל או מקשה עליהם.
וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב,
וְאֵינוֹ נִבְהָל (נחפז וממהר) לְהָשִׁיב כששואלים אותו שאלה, או לענות ולדחות דברים שנאמרו על ידי אחרים, אלא ממתין ומתיישב בדעתו אם וכיצד להשיב.
שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה,
שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן שמדברים בו, ולא מתחום אחר. וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, ולא אומר דברים בלתי מוסמכים ובלתי מבוססים.
וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן,
וכשהוא משיב או מדבר, הריהו הולך לפי הסדר, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן.
וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר “לֹא שָׁמַעְתִּי",
וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע – אוֹמֵר: "לֹא שָׁמַעְתִּי", בין כששואלים אותו בעניין זה, ובין כשהוא מחדש דבר מדעתו, ודואג, שייוודע לשומע, שאת הדבר הזה הוא לא קיבל מאחרים.
וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת.
וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, כאשר מקשים על דבריו או דוחים אותם, ואיננו נאבק להחזיק במה שאמר קודם, כאשר הוא מכיר בכך שאינו אמת.
וְחִלּוּפֵיהֶן בְּגוֹלֶם.
כל אלה ממעלותיו של החכם, שהוא איש שנוהג בדרך ארץ ובהגינות בדברים שהוא מדבר. וְחִלּוּפֵיהֶן, התכונות ההפכיות למעלות אלה – הם שבעת הדברים שיש בְּגוֹלֶם.
שִׁבְעָה מִינֵי פּוּרְעָנֻיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם, עַל שִׁבְעָה גּוּפֵי עֲבֵירָה:
שִׁבְעָה מִינֵי פּוּרְעָנֻיּוֹת (צרות ופגעים) בָּאִין לָעוֹלָם כעונש עַל שִׁבְעָה גּוּפֵי (סוגי) עֲבֵירָה. כיצד?
מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין – רָעָב שֶׁל בַּצּוֹרֶת בָּאָה, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים.
מִקְצָתָן של האנשים מְעַשְּׂרִין את תבואתם וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין – רָעָב שֶׁל בַּצּוֹרֶת בָּאָה, שהגשמים אינם יורדים, ובעקבות כך יש תבואה מועטה ביותר, ורק בחלק מן המקומות, וכך מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים, מידה כנגד מידה.
גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר – רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצּוֹרֶת בָּאָה.
גָּמְרוּ (החליטו) כולם שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר – רָעָב שֶׁל מְהוּמָה (מלחמות) וְשֶׁל בַּצּוֹרֶת בָּאָה, שהמהומה גורמת לכך שקשה להשיג את מעט האוכל שקיים, וכולם נפגעים מכך.
וְשֶׁלֹּא לִיטּוֹל אֶת הַחַלָּה – רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה.
וְאם החליטו שֶׁלֹּא לִיטּוֹל (להפריש) אֶת הַחַלָּה מן העיסה – רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה, שאין בו רק סבל של רעב, אלא הוא גם מכלה את הבריות.
דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם – עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּירוֹת שְׁבִיעִית.
דֶּבֶר (מגפה) בָּא לָעוֹלָם כעונש עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, עונשי מיתה מן התורה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין לבצע אותם, ולכן בא העונש על ידי שמים, וְכן כעונש עַל פֵּירוֹת שְׁבִיעִית (שנת השמיטה) שלא הפקירו אותם, ונוהגים בהם שלא כדין.
חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם – עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה.
חֶרֶב של מלחמה בָּאָה לָעוֹלָם כעונש על ענייני המשפט וההוראה: עַל עִנּוּי הַדִּין, כאשר הדיינים משהים את מתן פסק הדין, ובכך גורמים למתדיינים סבל, וְעַל עִוּוּת (עיקום) הַדִּין, שפוסקים שלא כדין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה הוראות לרבים שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה הנכונה והאמתית, שמתירים את האסור או להפך.
חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם – עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם.
חַיָּה רָעָה הנכנסת למקומות יישוב, וגורמת נזקים או מוות, בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, שבועת שקר או שבועה שאין בה צורך, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם.
גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם – עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכֻת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ.
גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכֻת דָּמִים, וְכן עַל ביטול הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ בשנה השביעית.
בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה: בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים (זמנים) הַדֶּבֶר (המגפה) מִתְרַבֶּה. והם: בּשנה הרְבִיעִית של מחזור השמיטה, וּבַשנה השְּׁבִיעִית, שנת השמיטה, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, השנה שאחריה, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג, התקופה שלאחר חג הסוכות שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
בָּרְבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית.
ומפרטים: בָּשנה הרְבִיעִית – מִפְּנֵי שלא נתנו האנשים מַעְשַׂר עָנִי שֶׁזמנו בַּשנה השְּׁלִישִׁית של מחזור השמיטה.
בַּשְּׁבִיעִית – מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית.
וכן בַּשְּׁבִיעִית – מִפְּנֵי שלא נתנו מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית.
וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – מִפְּנֵי פֵּירוֹת שְׁבִיעִית.
וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – מִפְּנֵי פֵּירוֹת שְׁבִיעִית, שלא הופקרו ולא ניתנו לעניים (ראו במשנה הקודמת).
וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה – מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים.
וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, שבסיום תקופת הקציר והאסיף – מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים, הן מפני שלא ניתנו להם מתנות העניים שבשדה (הלקט, השכחה והפאה), והן מפני שלא שיתפו אותם בשמחת חג הסוכות כפי שמצווה התורה.
אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם:
אַרְבַּע מִדּוֹת, תפיסות עולם או תכונות בנוגע לרכוש, יש בָּאָדָם:
הָאוֹמֵר “שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ" – זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית.
הָאוֹמֵר: "שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ", כלומר: אני מחזיק ונאחז במה שהוא שלי, ואתה מחזיק במה שהוא שלך, ואין אנחנו נוגעים ומתערבים זה ברכושו של זה – זוֹ מִדָּה בֵּינוֹנִית (רגילה), שכך דרכם של בני האדם, שמחזיקים בשלהם ואינם רוצים לא לקבל מאחרים ולא לתת להם, ואין בכך לא עניין הראוי לשבח מיוחד ואף לא עניין הראוי לגנאי.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים – זוֹ מִדַּת סְדוֹם.
וְאולם יֵשׁ אוֹמְרִים שזוֹ מִדַּת אנשי סְדוֹם, שהיו "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית יג, יג). מפני ששורש הרעה של סדום היה בשמירה הקנאית המוחלטת על רכושו הפרטי של כל אדם, ויש בכך חוסר התחשבות באחרים ובמה שיש להם.
“שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי״ – עַם הָאָרֶץ.
האומר: "שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי", שהוא רוצה להחליף את רכושו עם זה של אחרים – הריהו עַם הָאָרֶץ מצד אישיותו, שהרי בעיקרו של דבר, הוא מסכים לסדר הקיים בעולם, ורק רוצה לשנות ולהטות אותו לטובתו האישית, ואין זו אלא חמדה או קנאה פשוטה, אך לא תפיסה כוללת לגבי העולם.
“שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ״ – חָסִיד.
ומי שאומר: "שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ", היינו, אני מוכן לתת משלי כדי לעזור וכדי לתמוך באחר, ואין אני רוצה ליטול משל אחרים ולקחת מהם דבר – אדם כזה הוא חָסִיד, שהולך לפנים משורת הדין ומוותר על מה שיש לו ועל זכויותיו למען אחרים.
“שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי״ – רָשָׁע.
ולעומת זאת, האומר: "שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי", שהוא סבור, שאין לאחר כל זכות לקבל או ליהנות ממנו, ומצד שני הוא תמיד חומד ורוצה, ופעמים גם נוטל, משל אחרים – זוהי מידת הרָשָׁע.
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת:
אַרְבַּע מִדּוֹת (תכונות) בַּדֵּעוֹת, בנפש ובמזג האדם:
נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ.
נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, אדם בעל רגש נמרץ ומהיר, שאיננו יציב ביותר, ומתכעס בקלות יתרה, אך כשם שהוא כועס במהירות, כך הוא גם מתרצה ומתפייס במהירות – יָצָא (התבזבז, או נפגע) שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ, שאף על פי שהוא מתרצה בקלות, הרי שבסופו של דבר חייו מלאי כעס.
קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ.
מי שהוא קָשֶׁה לִכְעוֹס, שהוא שקול ומתון יותר, ואיננו מגיע לכעס במהרה, וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, אך מצד שני, משום אותה תכונת אופי עצמה, לאחר שהוא כועס, אינו משנה את דעתו, ואף הפיוס קשה לו – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ, שהרי, בסופו של דבר, אין הוא מתכעס הרבה.
קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – חָסִיד.
ומי שהוא קָשֶׁה לִכְעוֹס, וְאם בכל זאת כעס, הריהו גם נוֹחַ לִרְצוֹת. לגבי דבר אחד הוא שקול ומדוד, ולגבי דבר שני הוא ממהר לשנות את דעתו, ומכאן שלא מדובר בתכונת אופי, אלא מדובר במי שעמל לתקן את מידותיו, שלא יהיה במצב של כעס, ועל כן הוא מוגדר כחָסִיד.
נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – רָשָׁע.
ולעומת זאת, מי שהוא נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, ונמצא, שאף הוא אוחז בשתי מידות הפכיות זו לזו לא מפני תכונת נפש טבעית אלא מפני השקפת עולם הרואה את הכעס כעניין שאין בו שלילה, ולכן יש להגדירו כרָשָׁע.
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים:
אַרְבַּע מִדּוֹת (תכונות) בַּתַּלְמִידִים מבחינת היכולת הלימודית שלהם:
מַהֵר לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ.
תלמיד שהוא מַהֵר לִשְׁמֹעַ (להבין) וּמַהֵר לְאַבֵּד (לשכוח) – יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ, ששכר מהירות התפיסה שלו מתבזבז בשל מהירות השכחה, שהרי בסופו של דבר לא נשאר בידו הרבה.
קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ.
ולעומתו, מי שהוא קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ, שהדברים שקלט והבין לאחר זמן ומאמץ רב נשמרים אצלו, ואין הוא שוכח אותם במהרה, ובסופו של דבר הפסד האיטיות שלו מפוצה על ידי כוח הזיכרון, שמשמר את הדברים שאותם השיג לזמן מרובה.
מַהֵר לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – חָכָם.
מי שזכה שיהיה גם מַהֵר לִשְׁמֹעַ וְגם קָשֶׁה לְאַבֵּד – בסופו של דבר אדם כזה נעשה חָכָם, שזו מתת שמים.
קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד – זֶה חֵלֶק רָע.
ולעומתו, מי שקָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וּמצד שני הוא גם מַהֵר לְאַבֵּד – זֶה חֵלֶק רָע שקיבל בגורלו מן השמים, שיש לו שתי תכונות המקשות עליו מאוד בלימודו.
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה:
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה לגבי נתינתה:
הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים.
הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן הוא עצמו צדקה, וְלֹא יִתְּנוּ אותה אֲחֵרִים, מפני שהוא רוצה לעשות הכול לבדו – אפשר לומר שעֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים, שאינו רוצה שאחרים יעשו דברים טובים וחשובים.
יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ.
ומי שרוצה שיִתְּנוּ אֲחֵרִים, וְהוּא לֹא יִתֵּן – עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ, שהוא קמצן, ואיננו רוצה להוציא משל עצמו דבר.
יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים – חָסִיד.
הרוצה שיִתֵּן הוא, וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים – הוא נקרא חָסִיד, שהרי זה עניין של נדיבות שבנפש, שהוא מוכן לתת משלו, וגם מוכן להתחלק עם אחרים במעשי המצוות ובעשיית הטוב.
לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים – רָשָׁע.
ולעומתו, הרוצה שלֹא יִתֵּן הוא, וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים – הריהו נקרא רָשָׁע, שאיננו חפץ בצדקה משום צד, מפני שיש בו צירוף של קמצנות מצד אחד וקנאה מצד שני.
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ:
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ:
הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – שְׂכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ.
מי שהוֹלֵךְ לבית המדרש ולומד בו דברים, וְאולם אֵינוֹ עוֹשֶׂה ומקיים את שלמד – מכל מקום שְׂכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ, שהרי טרח והלך ללמוד, אף על פי שבוודאי חסר לו צד המעשה.
עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ – שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְּיָדוֹ.
מי שעוֹשֶׂה את המעשים הראויים, על פי מה שנלמד בבית המדרש, וְאולם אֵינוֹ הוֹלֵךְ בעצמו לבית המדרש – שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְּיָדוֹ, אך לא שכר לימוד תורה.
הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה – חָסִיד.
מי שהוֹלֵךְ לבית המדרש וְעוֹשֶׂה את הדברים שלמד שם – הרי זה חָסִיד, שמשלב באישיותו רצון אינטלקטואלי עם ציות הלכה למעשה.
לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה – רָשָׁע.
ומי שלֹא הוֹלֵךְ לבית המדרש וְאף לֹא עוֹשֶׂה את מה שנאמר בו – הרי זה רָשָׁע.
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּיּוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים: סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה.
אַרְבַּע מִדּוֹת בּאופן שבו התלמידים היוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים קולטים את דבריהם. והמשילו מידות אלה לארבעה כלים ביתיים העשויים לקלוט ולהוציא, והם: סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת (מסננת היין) וְנָפָה. ומפרטים:
סְפוֹג – שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל.
סְפוֹג – שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל, תלמיד שסופג וקולט כל מה שהוא שומע, בין דברים חשובים ומועילים, ובין דברים שאינם חשובים ואינם מועילים, ואינו מבחין ביניהם.
מַשְׁפֵּךְ – שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ.
ומַשְׁפֵּךְ הוא התכונה ההפוכה – שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ, בצד אחד, וּמיד מוֹצִיא בְּזוֹ, בצד השני. וכך הוא אדם ששומע את הכול, ומיד לאחר מכן שוכח ומאבד את כל שלמד.
מְשַׁמֶּרֶת – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים.
מְשַׁמֶּרֶת – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים (הפסולת), שנשארים בה. וכך הוא תלמיד כזה שיש לו יכולת קליטה, אלא שיכולת הברירה שלו פגומה, והיא נאחזת דווקא בחלקים הלא חשובים מתוך מה ששמע, ואפילו כאלה הראויים להיזרק, בעוד שדווקא את הדברים החשובים, שהם בבחינת יין, הוא שוכח ומאבד.
וְנָפָה – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסּוֹלֶת.
ולעומת זאת יש מי שהוא כנָפָה – שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח, הקמח הדק ביותר, שאיכותו נחשבת ירודה, וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסּוֹלֶת, הגרגירים הגדולים יותר, שהם החלק המובחר. וכך הוא תלמיד שיש לו גם יכולת קליטה וגם יכולת לברור את מה ששמע באופן הראוי, הוא זוכר ושומר רק את העיקר, שהם הדברים הטובים ורבי המשמעות, ולא את הדברים הטפלים להם.
כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר, בָּטֵל דָּבָר – בְּטֵלָה אַהֲבָה.
כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר, שאיננה מכוונת כלפי הנאהב כשלעצמו, אלא יש בה מגמה להשיג דבר אחר, כגון ממון, השפעה או כל דבר אחר; כאשר בָּטֵל הדָּבָר, המניע של האהבה, כגון שהאוהב איננו זקוק לו יותר – בְּטֵלָה עמו גם האַהֲבָה.
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר – אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.
ולעומת זאת אהבה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר, אלא היא אהבת הנאהב עצמו, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם, שהרי אין לה סיבה להתבטל.
אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר.
אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר, שאף שנראה שאמנון אהב את תמר עד מאוד (שמואל ב יג,א), לאמתו של דבר היה עניינה של אהבה זו החשק העז שלו בגופה; ולפיכך, כאשר הגשים את תאוותו, שוב לא היה בו עוד כל רגש של אהבה כלפיה (שם פסוק טו).
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר? זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן.
וְאיזו היא אהבה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר? זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן, שלא הייתה מכוונת להשיג שום דבר מלבד את עצם אהבתם זה את זה, ולכן גם בכל העליות והמורדות שבנסיבות החיצוניות של הקשר ביניהם, בין כאשר דוד היה במעלה גבוהה ובין שהיה בירידה, נשארה האהבה הזאת קיימת, ולא בטלה אפילו עם מותו של יהונתן (שמואל ב א,כו).
כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים.
כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, כאשר קבוצה של אנשים חולקת על האחרת בגלל בקשת האמת, ולא לשם פנייה אישית של קנאה, התפארות או שנאה, הרי שגם אם בסופו של דבר לא ניצחה באותו הוויכוח – סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים ולהישאר.
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים.
וְאילו מחלוקת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, לבירור האמת, אלא עומדים בבסיסה מניעים אחרים – אֵין סוֹפָהּ של אותה קבוצת אנשים לְהִתְקַיֵּים, שהיא עתידה להיעלם.
אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי.
אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי, שהלל ושמאי עצמם, וגם תלמידיהם אחריהם (בית שמאי ובית הלל), כולם נשארו קיימים, ואף דבריהם נשארו קיימים, אף על פי שצד אחד ניצח במחלוקת.
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.
וְאיזוהי מחלוקת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ, שחלקם אבדו מן העולם ממש, כאשר נבלעו באדמה או נשרפו באש, והיתר התפזרו לכל עבר.
כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים – אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ.
כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, גורם זכויות לרבים, במעשיו או בדבריו, משמים עוזרים לו, שאֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ בשוגג, לא לעצמו ולא לרבים.
וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים – אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
ומאידך, כָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, לא זו בלבד שחטאותיהם נחשבות לגנותו ולרעתו, אלא אף אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ (מספקים לו) תנאים ונסיבות שיאפשרו לו לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, והוא נשאר לעולם במצב הנמוך שהגיע אליו.
משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים – זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל".
משֶׁה זָכָה בעצמו וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, ולפיכך, לא רק מעשיו שלו נזקפים לזכותו, אלא גם זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, המצוות שעשו כל ישראל נחשבות כאילו הוא עצמו עשה אותן, שֶׁנֶּאֱמַר עליו: "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים לג,כא). כלומר, אף על פי שחלק מן הדברים שעשה משה בישראל היו מצוות ה' והוראותיו, מכל מקום תולים בו, במשה עצמו, את הצדקה והמשפט שעשה.
יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים – חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בן נבט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".
ומצד שני, יָרָבְעָם בן נבט חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, שלאחר שמרד במלכות בית דוד והקים את ממלכת ישראל, יצר את עגלי הזהב והחטיא את כל עם ישראל (מלכים א פרק יב). ולכן חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ ונזקף לחובתו גם כאשר הוא עצמו כבר לא חי ופעל בעולם, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א טו,ל).
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ שיימנו להלן, הריהו מִתַּלְמִידָיו, מההולכים בדרכו הטובה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, ומשתייך אל המהלך הרוחני שלו, וּמי שיש בו שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים הפוכים – הריהו מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
ומפרטים: מי שיש לו עַיִן טוֹבָה, ומסתכל באהדה על הצלחתם וגדולתם של אחרים בלא לקנא בהם, לשנוא אותם או לרצות לקפחם. וְעוד יש לו רוּחַ נְמוּכָה, שהוא עניו, ואין לו שאיפות גדלות וכבוד לעצמו. וְכן יש לו נֶפֶשׁ שְׁפָלָה, שמסתפק במועט בענייני העולם הזה – הריהו מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שכפי שדמותו עולה מן המקראות, היו בו תכונות אלה.
עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
ולעומת זאת, מי שיש לו עַיִן רָעָה, ששונא את הבריות, והצלחתם של האחרים מכאיבה לו ומציקה לו; וְאף יש בו רוּחַ גְּבוֹהָה, כלומר גאווה ושאיפה לכבוד רב ולהישגים גדולים ביותר. וְגם יש בו נֶפֶשׁ רְחָבָה, כלומר שמלא בתחושת גודל, ואף רוצה לעצמו דברים רבים מן העולם הזה – הריהו מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע?
ומוסיפים: מַה ההבדל בֵּין גורלם של תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבין זה של תַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע?
תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ – אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא".
תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין (חיים ונהנים) גם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כי תכונות הנפש שלהם נותנות להם דרך הגונה של חיים שיש בהם סיפוק; ומאחר שהם נוהגים בדרך ישרה, הם גם נוֹחֲלִין את חלקם בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ (בעולם הבא), וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא (בעולם הזה)" (משלי ח,כא).
אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע – יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם. וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ".
אֲבָל, לעומת זאת, תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע אין להם שלווה כלל בעולם הזה בגלל חמדנותם וקנאתם, ומעשיהם הרעים מביאים אותם להיות יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם לאחר מותם, ובסופו של דבר, להיות יוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שנשמותיהם נכרתות ונעלמות לחלוטין. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת (לאחר מותם), אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (אלא ימותו או יהרגו במיטב שנותיהם), וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ" (תהלים נה,כד).
יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר:
יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר:
הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
הֱוֵי עַז (נועז, חצוף) כַּנָּמֵר, וְקַל להתנתק ממקומך כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ במהירות כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר במאבקיך כָּאֲרִי, כדי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, גם אם בדברים אחרים אין זה מאופייך או מדרכך לנהוג כן.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם, וּבֹשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן.
אמנם, התכונות האלה כשלעצמן אינן רצויות בהכרח, ובפרט הראשונה שבהן, וכפי שהוּא עצמו הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים (אדם חצוף) סופו לְגֵיהִנֹּם, כיוון שהוא איננו מקבל מרות, וּלעומתו מי שיש לו בֹשֶׁת פָּנִים על מעשיו שאינם טובים, ומתחרט עליהם, סופו להגיע לְגַן עֵדֶן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ ירושלים, וייבנה בית המקדש בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, כלומר שיוחזרו אל מקומם סדרי החיים שהיו בעברה המפואר של האומה. וְכן יהי רצון שתֵן חֶלְקֵנוּ (גורלנו ומהלך חיינו) כאשר הוא קשור ומצוי בְּתוֹרָתֶךָ. ואז לא יהיה צורך בהתגברות יתרה ומיוחדת כדי לעשות את רצונך, מפני שמערכת החיים כולה תהיה מותאמת ומכוונת לכך.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
הוּא (יהודה בן תימא) הָיָה אוֹמֵר:
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לְמִקְרָא,
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לְלימוד מִקְרָא, כלומר: התורה שבכתב, שכוללת את התורה, הנביאים והכתובים.
בֶּן עֶשֶׂר לְמִשְׁנָה,
בֶּן עֶשֶׂר שנים – לְלימוד המִשְׁנָה, כלליה ודיניה של התורה שבעל-פה, ששונים אותם באופן מסודר וערוך.
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לְמִצְוֹת,
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שנים – לְחיוב במִצְוֹת, שזוהי השנה שבה מתרחשת ההתבגרות הטבעית של הגוף, ועמה ההתבגרות הנפשית, ושלב זה נקבע לנקודת המעבר שממנה ואילך מחויב הנער בכל המצוות כשאר כל אדם מישראל.
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְתַלְמוּד,
כאשר הנער בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, לאחר שעסק כראוי בקניין התשתית של המקרא והמשנה, הריהו ניגש לְתַלְמוּד – העיון והדיון בכל הדברים שנלמדו קודם לכן.
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְחוּפָּה,
וכשהוא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, זהו זמנו הראוי לעמוד תחת החוּפָּה, כלומר לשאת אישה, שכן זהו כבר זמן של בגרות רוחנית וחומרית מסוימת.
בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף,
וכרגיל בתקופת הנישואין הראשונה חיים בני הזוג ללא התחייבויות או משא כלכלי מיוחד. ואולם לאחר כשנתיים, כשהאדם בֶּן עֶשְׂרִים, מגיע זמנו לִרְדּוֹף אחר פרנסתו, ולמצוא עבודה שיוכל להתפרנס ולפרנס את משפחתו ממנה.
בֶּן שְׁלשִׁים לְכֹחַ,
וכשהאדם בֶּן שְׁלשִׁים – הוא מגיע לְכֹחַ, לשיא בשלותו וכוחו הפיזיים, ובמידה רבה גם הרוחניים.
בֶּן אַרְבָּעִים לְבִינָה,
בֶּן אַרְבָּעִים – לְבִינָה, שיש לאדם מידה מספקת של חוש ביקורת וניסיון חיים כדי לברר ולהעמיד דברים על מקומם הראוי.
בֶּן חֲמִשִּׁים לְעֵצָה,
וכאשר אדם עוסק בפיתוח אישיותו לאורך השנים, הרי שבֶּן חֲמִשִּׁים הוא מגיע לְעֵצָה, שהבנתו בשלה מספיק כדי שישיא עצה גם לאחרים.
בֶּן שִׁשִּׁים לְזִקְנָה,
בֶּן שִׁשִּׁים – לְזִקְנָה, לחכמה שמעמידה את האדם בתפקיד ובמקום של אחד ממנהיגי החברה, כאחד מזקני העדה, בזכות מכלול של תכונות שקנה לעצמו בשנותיו הרבות.
בֶּן שִׁבְעִים לְשֵׂיבָה,
בֶּן שִׁבְעִים – מגיע האדם לְשֵׂיבָה, לגיל אשר בו מגיע לאדם כבוד מסוים בשל גילו בלבד, בשל היותו איש שעבר כבר מהלך שלם של חיים, וראוי לכבדו, גם אם לא קנה חכמה או הגיע להישגים מיוחדים אחרים.
בֶּן שְׁמוֹנִים לִגְבוּרָה,
בֶּן שְׁמוֹנִים – לִגְבוּרָה, אנשים שעדיין עובדים, מתפקדים ופועלים בעולם בגיל הזה, מבטאים מידה מסוימת של גבורה אישית, שהיא גם עניין גופני וגם עניין של תכונות נפש של אדם שאיננו בטל מעשייתו בגלל זקנתו.
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,
בֶּן תִּשְׁעִים – לָשׁוּחַ (להתכופף), שרוב בני האדם המגיעים לגיל זה אינם יכולים עוד ליצור דברים חדשים או לשלוט בדברים גדולים, ואפשר לומר עליהם שאדם בגיל זה מתכופף – אם בקומה הגופנית ואם מבחינות אחרות, ומפנה את מקומו לבאים אחריו.
בֶּן מֵאָה כְּאִילּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.
בֶּן מֵאָה – כְּאִילּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם, הן מפני שאחרי כל כך הרבה שנים אין אדם יכול עוד להיות שותף פעיל בחיים, והן מפני שאדם שהגיע לגיל זה צריך לנתק את עצמו מהחשבונות והמעשים של העולם הזה, ולעסוק בדברים הנוגעים לעולמות רוחניים. אדם כזה כאילו איננו קיים עוד, אף על פי שהוא עדיין חי בעולם.
בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: הֲפוֹךְ בָּהּ וַהֲפוֹךְ בָּהּ, דְּכוֹלָּא בָּהּ.
בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: הֲפוֹךְ בָּהּ וַהֲפוֹךְ בָּהּ בתורה ובחכמה, מפני שכוֹלָּא בָּהּ (=הכול נמצא בה), והיא המפתח לשאלות החשובות של החיים. ולכן ככל שתעיין בה יותר, תמצא דברים רבים נוספים.
וּבָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בָּהּ, וּמִינַּהּ לָא תָזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה.
וּבָהּ תֶּחֱזֵי (=בה תסתכל) תמיד, בה תראה את כל הדברים שראוי להתבונן בהם, ואת הדרכים הנכונות להתבונן. וְסִיב (=הזדקן) וּבְלֵה בָּהּ, כלומר עסוק בתורה כל חייך, וגם כאשר תזקין מאוד המשך ללמדה. וּמִינַּהּ לָא תָזוּעַ (=וממנה לא תזוז) לתחומים אחרים, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה (ממנה), מדרך זו של עיסוק בתורה.
בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא.
בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא (=לפי הצער – השכר). היינו שלפי המאמץ, הכאב או ההשקעה – בא השכר.
שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה,
שָׁנוּ חֲכָמִים דברים מעניינה של התורה בִּלְשׁוֹן ובסגנון הַמִּשְׁנָה, אף שאינם חלק מן המשנה.
בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם.
ואגב כך מוסיפים דברי שבח: בָּרוּךְ הקב״ה שֶׁבָּחַר בָּהֶם, בחכמים, וּבְמִשְׁנָתָם.