Avot 4

חזור

אבות

פרק ד

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי".

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד, המסוגל ללמוד, מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי, כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי" (תהלים קיט,צט).

אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".

אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם (השולט בכעסו) מִגִּבּוֹר, וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז,לב).

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ"; 'אַשְׁרֶיךָ' – בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'וְטוֹב לָךְ' – לָעוֹלָם הַבָּא.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, בחלק שהגיע לידו בעמלו, ומסתפק בו, כפי שֶׁנֶּאֱמַר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח,ב). ויש לדייק בפסוק, שהטוב לאדם כזה הוא כפול: 'אַשְׁרֶיךָ' – בָּעוֹלָם הַזֶּה, שהרי אין הוא חסר דבר, 'וְטוֹב לָךְ' – לָעוֹלָם הַבָּא, מפני שאינו חוטא בענייני ממון, ואף פנוי לעסוק בעבודת ה'.

אֵיזֶהוּ מְכוּבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ".

אֵיזֶהוּ מְכוּבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת (בני האדם), מפני שיחס כזה גורם לכך שאף הבריות יכבדו אותו, בדומה למה שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמואל א ב,ל).

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵירָה.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי (הֱיֵה) רָץ ברצון ובהתלהבות לְקיים מִצְוָה הנחשבת קַלָּה כְּשם שאתה רץ למצווה הנחשבת חֲמוּרָה. ומן הצד השני, הֱיֵה בוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵירָה, ואפילו היא קלה, שתתרחק מכל מה שעלול להביא אליה.

שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵירָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵירָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה – מִצְוָה, וּשְׂכַר עֲבֵירָה – עֲבֵירָה.

וטעם הדבר: שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת בעקבותיה מִצְוָה נוספת, וַעֲבֵירָה גּוֹרֶרֶת בעקבותיה עֲבֵירָה. ולכן החשיבות היא לא רק במצווה או בעברה הבודדת שהאדם עושה, אלא בעובדה שעל ידי כך הוא יוצר שרשרת סיבתית. והוא מוסיף על כך, שמערכת זו היא מפני שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה – היא מִצְוָה אחרת המזדמנת לאדם לעשותה, וכן להפך, ששְׂכַר עֲבֵירָה – עֲבֵירָה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם.

הוּא, בן עזאי, הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם, יהיה מי שיהיה, ואפילו הוא נראה שפל או בלתי חשוב, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג (מרחיק, לא מחשיב) לְכָל דָּבָר; משום שבסופו של דבר מתברר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה של הצלחה או של חשיבות, ומי שבז לזולתו לא יוכל להיעזר בו בשעת הצורך, ואף עלול להינזק על ידו. וְכן, אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם שבו הוא מתגלה כנחוץ וכבעל ערך, והיעדרו עלול לגרום נזק רב.

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר:

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר:

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.

מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, עניו, שבמידה זו יש ללכת אל הקיצוניות, שאין מקום כלל לגאווה. וטעם הדבר, מפני שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ, סופו ותכליתו של כל אדם – רִמָּה, שהוא הופך להיות מאכל לרימה בקבר, ללא קשר למעמדו ומצבו בחייו. והרי זו דרך של התבוננות שעל ידה יכול אדם שלא להתגאות במעלותיו, אלא לראות את עצמו כעפר ואפר.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:

כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר – נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְּגָלוּי.

כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, שעובר עברה שיש בה ביזוי שם שמים, כגון עבודה זרה – נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, באים חשבון אתו משמים ועונשים אותו, בְּגָלוּי, בפרהסיה.

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם.

ועוד בעניין חומרתו של חילול השם: אֶחָד החוטא בשׁוֹגֵג וְאֶחָד החוטא במֵזִיד, דינם שווה בְּעניינים אלה של חִלּוּל הַשֵּׁם, מפני שאף כאשר אין הדבר נעשה בכוונה תחילה, נגרם בכך נזק גדול של פגיעה בכבוד שמים.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ של רבי יוחנן בן ברוקה אוֹמֵר דברים הנוגעים למניע ולכיוון הראוי של לימוד התורה.

הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד – מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד.

הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, שהמניע הראשוני שלו בלימודו אינו לטובת עצמו אלא כדי שילמֵד אחרים – מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ, מאפשרים לו משמים, לִלְמֹד כראוי וגם לְלַמֵּד.

וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת – מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

וְאולם הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת וליישם את הדברים שהוא לומד – מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ גם לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, וגם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת את כל מה שלמד.

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:

אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם.

אַל תַּעֲשֵׂם, את דברי התורה שלמדת, עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, כתר, כלי להשגת כבוד, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם, כלי מלאכה, אמצעי להשגת רכוש ונכסים.

וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: “וּדְיִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא – חָלָף". הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה – נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.

וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר (לעיל פ״א מי״ג): "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חָלָף" (=המשתמש בכתר התורה – חולף). הָא לָמַדְתָּ מדבריו שכָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שמשתמש בהם להשגת נכסים או כבוד, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה – גּוּפוֹ מְכוּבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת.

כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה – גּוּפוֹ, הוא עצמו, מְכוּבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת, בני האדם מכבדים אותו, וזהו שכרו על כך שכיבד את מה שראוי לכבוד.

וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה – גּוּפוֹ מְחוּלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת.

ולהפך: כָל הַמְחַלֵּל אֶת כבוד הַתּוֹרָה, גם בעולם הזה – גּוּפוֹ מְחוּלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת, בני האדם מזלזלים בכבודו.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין – פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה, וְגֶזֶל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ של רבי יוסי אוֹמֵר: הַחוֹשֵׂךְ (מונע) עַצְמוֹ מִן הַדִּין, מלהיות דיין, או בכלל מתביעה בבית הדין – פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ (מסיר מעליו) אֵיבָה עם הבריות, וְגֶזֶל, כתוצאה מטעות בדין, וּשְׁבוּעַת שָׁוְא, שהוא עלול לגרום לה בתוך מהלך ההתדיינות.

וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה – שׁוֹטֶה, רָשָׁע, וְגַס רוּחַ.

וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה, אדם שמורה הלכה לרבים מתוך גאווה וזחיחות דעת ועודף של ביטחון עצמי – הרי הוא שׁוֹטֶה, שהרי אין אדם שיודע הכול; רָשָׁע, משום שהוא מגיע בכך לטעות בהוראה, וגורם בכך מכשולים לעצמו ולאחרים; וְגַס רוּחַ, שהוא עוסק מתוך גאווה בדברים עדינים ורגישים.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא, רבי ישמעאל בן רבי יוסי, הָיָה אוֹמֵר:

אַל תְּהִי דָּן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד.

אַל תְּהִי דָּן יְחִידִי – אל תהיה דיין אחד בדין, גם במקומות שמותר לאדם אחד לדון, לפי שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי, אין מי שראוי לו לדון יחידי, אֶלָּא אֶחָד, הקב"ה.

וְאַל תֹּאמַר: “קַבְּלוּ דַּעְתִּי״, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אַתָּה.

וְכיוצא בזה, כאשר יש שני דיינים אחרים עמך, והם חולקים עליך, אַל תֹּאמַר להם: "קַבְּלוּ את דַּעְתִּי", אף על פי שאתה החשוב והגדול שבהם, מפני שֶׁהֵן רַשָּׁאִין להסכים או לדחות, וְלֹא אַתָּה רשאי לכפות עליהם, מפני שהם הרוב, ובדיני התורה הולכים אחר הרוב.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹנִי – סוֹפוֹ לְקַיְּימָהּ מֵעוֹשֶׁר.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּים אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹנִי, אף על פי שהוא עני וקשה עליו לקיימה – סוֹפוֹ שיתברך ויוכל לְקַיְּימָהּ מֵעוֹשֶׁר.

וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹשֶׁר – סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעוֹנִי.

וְכן להפך: כָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹשֶׁר, כאשר הוא עשיר ומסוגל ללמוד תורה – סוֹפוֹ שייעשה עני, וימשיך לְבַטְּלָהּ מֵעוֹנִי.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה.

הֱוֵי מְמַעֵט ככל שתוכל בְּעֵסֶק של פרנסה וכיוצא בזה, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה בכל זמן פנאי שלך.

וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם.

וֶהֱוֵי (הֱיֵה) שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם, אל תתגאה בפני אנשים אחרים, אלא תראה את קטנותך ותזכור את חסרונותיך בהשוואה לאחרים.

וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה – יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדְּךָ, וְאִם עָמַלְתָּ בַּתּוֹרָה – יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִיתֶּן לְךָ.

וְעוד בעניין מיעוט עסקי הפרנסה מול עסק התורה, עליך לזכור: אִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה מכל סיבה שהיא, וכגון שחשבת שכך יתאפשר לך להקדיש זמן רב יותר לענייני פרנסה, דע שיֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים (עניינים המבטלים) הַרְבֵּה כְּנֶגְדְּךָ במאורעות החיים, שיבטלו אותך ממה שחשבת לעסוק בו, כך שבסופו של דבר לא תרוויח דבר מביטול התורה. ולהפך: אִם עָמַלְתָּ בַּתּוֹרָה הרבה – יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִיתֶּן לְךָ על העיסוק בתורה, כך שבמעט שהרווחת לפרנסתך תקבל יותר ממה שהיית מקבל אילו התבטלת מלימודך.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – קוֹנֶה לוֹ פְּרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת – קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – קוֹנֶה לוֹ פְּרַקְלִיט (עורך דין, סניגור) אֶחָד שימליץ עליו ביום הדין. שזכות המצווה היא כמו סניגור בבית משפט, וכל מצווה ומצווה היא סניגור שכזה. ולהפך: הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת – קוֹנֶה לוֹ על ידי העברה קַטֵּיגוֹר אֶחָד.

תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפּוּרְעָנוּת.

ויש לזכור, כי תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים נעשים לאדם כִּתְרִיס (כמגן) בִּפְנֵי הַפּוּרְעָנוּת, שלא יינזק.

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים.

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה (התאספות של אנשים) שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, שמטרתה היא מטרה שבקדושה – סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים, שהכינוס והחיבור הזה יחזיק מעמד. ולהפך: כל כנסייה שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אף על פי שיש לאנשים סיבות טובות, לכאורה, להתכנס ולהיות ביחד – אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים, ויימצאו סיבות לכך שתתבטל.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ,

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כּכבודך שֶׁלְּךָ, שאף שהוא מחויב בכבודך, נהג בו כבוד כאילו הוא שווה לך.

וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ – כְּמוֹרָא רַבְּךָ,

וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ, השווה לך, יהיה חשוב עליך יותר מכבודך שלך, ונהג בו כְּמוֹרָא רַבְּךָ, כפי שאדם מצווה לנהוג יראה ברבו, וזהירות יתרה שלא לגרום לו זלזול או צער.

וּמוֹרָא רַבְּךָ – כְּמוֹרָא שָׁמַיִם.

וּמוֹרָא רַבְּךָ – תדקדק בו ביותר, ונהג בו כְּמוֹרָא שָׁמַיִם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי (הֱיֵה) זָהִיר בַּתַּלְמוּד, בדברים שאתה לומד, בין בזיכרונם ובין בהבנתם, מפני שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד, טעות הנובעת משגגה בלימוד, עוֹלָה (נחשבת) זָדוֹן, לפי שחייב העוסק בתורה לדקדק בה הרבה ולא להגיע לידי טעות, הן כשלומד לעצמו והן כשמלמד לאחרים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם: כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר כְּהוּנָּה, וְכֶתֶר מַלְכוּת. וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, שלוש מעלות הן בישראל: כֶּתֶר תּוֹרָה – הגדוּלה שנותנים לאדם מתוך שהוא לומד תורה, וְכֶתֶר כְּהוּנָּה – גדולתו של אדם באשר הוא כהן, ששייך לשבט המיוחס בישראל, שזכה להיות ממשרתי ה׳ במקדש, וְכֶתֶר מַלְכוּת – גדולת המלכות. ואף ששלושה אלה הם כתרים בעלי חשיבות גדולה, צריך לזכור, כי כֶתֶר שֵׁם טוֹב – שמו הטוב של האדם, שזכה בו מתוך מעשיו שלו, כביטוי של אישיותו העצמית, הריהו עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן של כתרים אלה בחשיבותו, משום שאינו תלוי בשום גורם חיצוני.

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר:

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר דברים בחשיבות הלימוד במקום שהוא מרכז של תורה וחכמיה:

הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה. וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָּבוֹא אַחֲרֶיךָ,

הֱוֵי גּוֹלֶה ממקומך לִמְקוֹם תּוֹרָה, מרכז של תורה, ואף כאשר אתה נחשב חכם, וְאַל תֹּאמַר בלבך שֶׁהִיא תָּבוֹא אַחֲרֶיךָ למקומך, מפני שאתה אדם גדול וחשוב. שבדרך כלל אין הדבר קורה, ואפילו אדם גדול יכול למצוא את עצמו מבודד במקומו.

שֶׁחֲבֵירֶיךָ יְקַיְּימוּהָ בְּיָדֶךָ,

וכן אל תאמר, כאשר יש עמך חבורה מצומצמת של חברים, שֶׁחֲבֵירֶיךָ יְקַיְּימוּהָ בְּיָדֶךָ, שכן חברה קטנה וסגורה איננה מקדמת את חבריה במקומם הקטן, ובפרט כאשר אין החברים הללו תלמידי חכמים של ממש.

"וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן".

ובכלל, יש ללכת אחרי הכלל ש"וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" (משלי ג,ה), שכל אדם זקוק הן למורים והן לחברתם של חכמים אחרים, למפגש עם עובדות המציאות ועם דעותיהם של חכמים נוספים.

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר:

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר דברים בתיאור חייהם של בני האדם בעולם הזה:

אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים, וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים.

אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים, שאין להם ייסורי מצפון, ולפעמים הם גם זוכים להצלחה בעולם הזה, וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים, שכל הזמן בוחנים את עצמם ומוצאים פגמים בעצמם, ושחייהם בעולם הזה מלאים קשיים, משום שהם רוצים ללכת בדרך הישר.

רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר:

רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר בעניין ההתנהגות החברתית שראוי לאדם ללכת בה:

הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם.

הֱוֵי מַקְדִּים בִּשאלת שְׁלוֹם כָּל אָדָם, ואף אנשים פשוטים ביותר, שמבחינת סדרי החשיבות החברתיים אין הם ראויים שיקדימו להם שלום.

וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים.

וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים, כלומר טוב לו לאדם שיהיה צמוד לאנשים גדולים שעושים דברים גדולים, גם אם הוא עצמו נושא תפקיד פחות ערך, ולא להיות בעמדה של מנהיגות במקום גרוע ובלתי משמעותי.

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין.

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, באופן זה צריך לראות את העולם הזה ואת מאורעותיו: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר (חדר כניסה) בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, כלומר לא מקום של קבע ולא מרכז לשאיפות החיים האנושיות, אלא מקום של הכנה, דרך הכניסה היחידית לעולם הבא. ומתוך כך, הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כדרך שבני אדם עושים בפרוזדור שהם מתקנים את לבושם או את מראיהם, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין באופן המכובד והראוי לכך ביותר.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

הוּא, רבי יעקב, הָיָה אוֹמֵר: אף על פי שהעולם הזה הוא בן חלוף, ומבחינת משך החיים של האדם (בגוף ובנפש) הוא שוהה בתוכו רק זמן קצר, מכל מקום, יש לו חשיבות גדולה, שכן יָפָה ערכה של שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שהאדם מתקרב בה אל הקב״ה באופן אמתי על ידי שינוי פנימי ומעשי, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שבו הווייתו של אדם היא פסיבית בעיקרה, ואין הוא אלא כעין תוצאה ומתן שכר על חיי העולם הזה. משום כך, האפשרות שנמצאת בעולם הזה לעלייה גדולה לאין ערוך מכל חיי העולם הבא.

וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה.

ומאידך, צריך לזכור כי מבחינת העונג והאושר יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ (שלווה ואושר) בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, שחיי העולם הזה, עם כל מקורות העונג שהם יכולים לספק, הרי הם בסופו של דבר מוגדרים ומוגבלים מבחינת כְּלֵי ההרגשה והתחושה הגופניים, שאינם יכולים לשאת הנאה מעבר למידה מסוימת, ובעקבות כך גם רוח האדם, הקשורה עם הגוף, נעשית מוגבלת במידה רבה. ולפיכך, חיי העולם הבא, שבהם ההגבלות הללו אינן קיימות עוד, מכילים לאין ערוך יותר עונג מכל חיי העולם הזה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:

אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ,

אַל תְּרַצֶּה (תפייס) אֶת חֲבֵירְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, שבשעה זו אין זה מועיל ונבון לנסות לפייסו, מפני שהכעס ימנע ממנו לשים לב לדברים, וייתכן שאף יגרמו לו להגיב בכעס רב יותר.

וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו,

וְכיוצא בזה, אַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו (לפני הקבורה), שאז הכאב והצער מרובים ביותר, ודברי תנחומים בשעה כזו אינם מועילים, ופעמים שהם רק מכבידים יותר.

וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ,

וְכן אַל תִּשְׁאַל לוֹ שאלות שמטרתן למצוא פתח התרה לנדרו, בִּשְׁעַת נִדְרוֹ ממש, שאז הוא עדיין נתון בחוויה ובהתרגשות שהביאו אותו לכך, ודיון באותם הדברים אינו יעיל באותו הזמן, ואף עשוי לגרום לנודר לחזק את נדרו ולהוסיף עליו.

וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ.

וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ (כישלונו), שכן הבעייתיות והמבוכה הכרוכים בכך שאדם אחר רואהו יכולות להימשך הרבה יותר מאשר הקלקלה עצמה.

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר:

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, היה חוזר ומצטט פסוק מספר משלי:

“בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ".

"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (יסיר מעליו את כעסו)" (משלי כד,יז–יח).

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר:

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר:

הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָיר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמַה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָיר מָחוּק.

הַלּוֹמֵד יֶלֶד, כאשר הוא איש צעיר, מה שהוא לומד לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָיר חָדָשׁ, שכל מה שנכתב על הנייר יוצא בהיר וברור, ואינו נמחק לגמרי אף לאחר זמן. ולעומת זאת הַלּוֹמֵד כשהוא זָקֵן – לְמַה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָיר מָחוּק, שכבר נכתבו עליו דברים ומחקו אותם, וחזרו וכתבו עליהם, שהכתיבה אינה ברורה ואף נמחקת יותר.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר:

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר:

הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן.

הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים (מאנשים צעירים) – לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְמי שאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת (ענבי בוסר), שלא הבשילו די הצורך, וכן למי ששׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ, מיץ ענבים טרי מן הגת שדרכו בה את הענבים, ואין לו תכונות של יין. וכך גם תורתם של הצעירים היא חסרת בשלות ושלמות. ולעומת זאת, הַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים – לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת (בשלות) וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן, שדבריהם מבוססים על ידע מרובה, שיקול דעת וניסיון, והם עמוקים ומבוססים יותר.

רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ; יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִילּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ.

רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן (בכלי של היין), בגילו של האיש האומר את הדברים, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ, בתוכן דבריו, שכן לא תמיד יש יחס בין גילו של אדם לבין דעתו, שפעמים יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יין יָשָׁן, אדם צעיר שבתוכו חכמה שיש בה כל המעלות של דברי זקנים. ומצד שני יכול להיות קנקן יָשָׁן שֶׁאֲפִילּוּ יין חָדָשׁ אֵין בּוֹ, אדם זקן שאין בו חכמה כלל.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:

הַקִּנְאָה, וְהַתַּאֲוָה, וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

הַקִּנְאָה שאנשים מקנאים זה בזה, וְהַתַּאֲוָה לדברים שונים, כגון לתענוגות הגוף או לממון, וְהרדיפה אחר הַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, כל אחד מאלה עלול להביא את האדם לידי מכשול, לגרום לו לעשות מעשים אסורים, ולהשתלט על מחשבותיו ועל התנהלותו, כך שבסופו של דבר יאבד את חייו הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא, רבי אלעזר הקפר, הָיָה אוֹמֵר:

הַיִּלּוֹדִים – לָמוּת, וְהַמֵּתִים – לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים – לִידּוֹן.

הַיִּלּוֹדִים, אלה שנולדו – סופם לָמוּת, וְהַמֵּתִים – סופם לְהֵחָיוֹת באחרית הימים, וְהַחַיִּים, בעולם הזה וכן אלה שיקומו בתחיית המתים – עתידים לִידּוֹן ולהישפט על פי מעשיהם.

לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין,

דברים אלו צריך אדם לֵידַע בעצמו, לְהוֹדִיעַ לאחרים, וּלְהִוָּדַע בבירור גמור, שֶׁהקב״ה הוּא אֵל, האל היחיד, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא את העולם ואת האדם, והוּא הַמֵּבִין את כל אשר נמצא בעולם.

הוּא הַדַּיָּין, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן.

וכן לעניין המשפט והדין, שהוּא הַדַּיָּין, והוּא העֵד, שהרי הוא יודע את כל המעשים שנעשו והמחשבות שנחשבו, והוּא גם בַּעַל הדִּין שיש לו תביעות ודרישות מן העומדים לדין, וְהוּא, שדן בעולם הזה, עָתִיד לָדוּן במשפט האחרון והמסכם שאחרי תחיית המתים.

בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָּנִים, וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.

בָּרוּךְ הוּא, דיין העולם, שֶׁבניגוד לדיין בשר ודם, אֵין לְפָנָיו (אצלו) במשפט לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָּנִים, וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, ואף לא שוחד של מעשים טובים, שֶׁהרי הַכֹּל שֶׁלּוֹ, ואי אפשר להטות את דינו.

וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְדַע, שֶׁהַכֹּל, כל מה שייעשה במשפט זה, הוא לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן המדויק של הדברים. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל (הקבר) בֵּית מָנוֹס לְךָ, מקום מפלט. המוות איננו המקום שבו אדם נמלט מצרות העולם ומן האחריות שהוא נושא. שהמהלך הגדול של חיי האדם איננו עניין של בחירה אלא של כורח, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר ברחם אמך, ואין הדבר תלוי ברצונך או בהסכמתך, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד ויוצא לאוויר העולם, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי לאחר מכן, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.