Avot 3

חזור

אבות

פרק ג

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים, וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה:

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל והתבונן בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים, וְכך אִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה, אם תתבונן ותעמיק דעתך בהם. ואלו הם:

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה.

ומפרט: מֵאַיִן בָּאתָ ומהיכן התחילו חייך? מִטִּפָּה סְרוּחָה (מאוסה) של זרע, ואין לך להתגאות במוצאך.

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה.

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ בסוף ימיך? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לקבר, שבו לא נותר לאדם דבר מגופו ומכל קנייניו החומריים.

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן על מעשיך? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ההתבוננות בדברים אלה תביא להרגשת שפלות מצד אחד, וליראת כבוד מן הצד השני, וימנעו אותך מלבוא לידי חטא.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, הממונה על עבודת הכהנים במקדש, אוֹמֵר:

הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ – אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.

הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, כל מלכות, אפילו היא מלכות נכרית, ואפילו יש בה דברים שליליים, מפני שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אם לא הפחד שהיא מטילה על האנשים הייתה שוררת אנרכיה גמורה, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ – חַיִּים בְּלָעוֹ, אנשים היו משתלטים, רוצחים ונוטלים את ממונם של האחרים.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר:

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר:

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה – הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".

שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, גם אם אינם עושים דברים רעים – הֲרֵי זֶה נחשב למוֹשַׁב לֵצִים. שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ" (תהלים א,א–ב).

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה׳ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ".

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין, וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (בדברי תורה), וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע (ששכינתו נוכחת ביניהם) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג,טז).

אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר? שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו".

ומוסיף: אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם שעוסקים בתורה. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר? שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם (ילמד בקול חרישי) כִּי נָטַל עָלָיו (שכר)" (איכה ג,כב).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה – כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם".

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים (זבחים לעבודה זרה), משום שארוחה שכזו היא כעין קרבן שאדם מקריב לתאוותיו שלו, והוא כדרך שֶׁנֶּאֱמַר על סעודות כעין אלה: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה כח,ח), ודורשים את המילה "מקום" ככינוי לקדוש ברוך הוא, שסעודה שאין תורת ה' מצויה בה, היא מגונה מבחינה מוסרית ודתית.

אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה – כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".

אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, המזבח, שנקרא “שולחן״, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ... וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא,כב).

רַבִּי חֲנִינָא בֶן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה –

רַבִּי חֲנִינָא בֶן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר (שאיננו ישן) בַּלַּיְלָה ואינו עושה דבר בזמן זה, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, שזהו דבר מסוכן, וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, שמתבטל ועוסק בדברים בלתי חשובים –

הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, הן מן הבחינה הפיזית, שהוא מכניס את עצמו לסכנה, הן מן הבחינה הרוחנית, בעקבות הבטלה שהוא שרוי בה.

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עוֹל תּוֹרָה – מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עוֹל תּוֹרָה, כמסגרת חיים המחייבת את עולמו המעשי ועולמו הפנימי – מַעֲבִירִין (מורידים) מִמֶּנּוּ גם עוֹל מַלְכוּת, המחויבויות וההסתבכויות שיש לאדם עם השלטונות, וְגם עוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, העבודה הקשה הנחוצה לצורך פרנסה והעניינים העסקיים-חברתיים של עולם הזה.

וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל תּוֹרָה – נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

וְכן להפך, כָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה – נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר:

רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר:

עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.

עֲשָׂרָה אנשים שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שהקב״ה מעניק להם בסתר ואף בגלוי מחכמתו ומכוחו, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהלים פב,א), ש'עדה' היא עשרה אנשים, ואם היא "עדת אל", שמקבלת עליה עול שמים ועול תורה, הרי הקב"ה "נצב" בתוכה.

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה שעוסקים בתורה יש שכינה ביניהם? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ" (עמוס ט,ו). שגם אגודה, שנעשית על ידי חמש אצבעות כף היד, קרויה על שמו של הקדוש ברוך הוא ("אגדתו").

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ שְׁלשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט".

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ שְׁלשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים (= דיינים) יִשְׁפֹּט" (תהלים פב,א), וסתם בית דין הוא של שלושה, והקב"ה נמצא בקרבם.

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ שְׁנַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'".

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ שְׁנַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (ומכאן שהם שניים), וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג,טז).

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ אֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".

וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ אֶחָד שעוסק בתורה ששכינה עמו? שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ,כא).

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר:

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר:

תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ.

תֶּן לוֹ, לקב״ה, בעשיית המצוות בגופך ובממונך, מתוך הרגשה שאתה נותן לו מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁהרי גם אַתָּה עצמך וְגם כל מה ששֶׁלְּךָ, כולו שֶׁלּוֹ.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, כאשר הוא מסכם את כל מה שאסף והקדיש לצורך בית המקדש: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כט,יד).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ, וְאוֹמֵר: “מַה נָּאֶה אִילָן זֶה״ וּ״מַה נָּאֶה נִיר זֶה״ – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה (חוזר על תורתו), וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר: "מַה נָּאֶה אִילָן זֶה" שראה בדרכו, או: "מַה נָּאֶה נִיר (שדה חרוש) זֶה" – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, מחשיב אותו, כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, מסכן את חייו, מפני שהפסיק מלימוד התורה לצורך כך.

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם (משמו של) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ".

כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מתוך שאינו חוזר עליה ואינו עוסק בתורה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, מחשיב אותו, כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ, סיכן את חייו, שיש בדבר זה כעין עדות לכך שאין התורה חשובה בעיניו. שֶׁנֶּאֱמַר לעניין מעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ" (דברים ד,ט), הרי שזכירת הדברים הללו חשובה לשמירת הנפש.

יָכוֹל אֲפִילּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ.

יָכוֹל אֲפִילּוּ מי שתָקְפָה (גברה) עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, שלמד הרבה ונשכחו ממנו הדברים, כפי שקורה באופן טבעי בתהליך הלימוד, שיתחייב אף הוא על שכחתו? תַּלְמוּד לוֹמַר בהמשכו של אותו פסוק: "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ומכאן יש להסיק: הָא (הרי) אֵינוֹ מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ באופן מכוון ומודע.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר:

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר:

כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת.

כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת אצלו בחשיבותה לְחָכְמָתוֹ, חכמת התורה, והוא עובד ראשית כול על תיקון מידותיו ורק אחר כך פונה לקנות ידע וחכמה – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת, שאין היא רק עניין שכלי מופשט ומנותק מחייו, אלא חלק בלתי נפרד מן החיים. וְכן להפך, כָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת לאורך זמן.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

ועוד הוּא, רבי חנינא, הָיָה אוֹמֵר כיוצא בזה:

כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרוּבִּין מֵחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרוּבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת.

כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו הטובים מְרוּבִּין מֵחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת, מפני שהיא אינה עניין תיאורטי בלבד, אלא דרך לשפר את המעשים ולתקנם. וְכן להפך, כָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרוּבָּה מִמַּעֲשָׂיו, שיודע דברים רבים אך אינו מיישם אותם בפועל – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּימֶת, מפני שהיא תלושה ומנותקת מן המציאות המעשית.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

הוּא, רבי חנינא בן דוסא, הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת (האנשים) נוֹחָה הֵימֶנּוּ, שאנשים מתייחסים אליו בהוקרה או באהבה – אף רוּחַ הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) נוֹחָה הֵימֶנּוּ. ולהפך: כָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – סימן הוא כי אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר:

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר:

שֵׁינָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְּלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

שֵׁינָה שֶׁל שַׁחֲרִית, שמאריכים בה וכך מבזבזים את שעות היום. וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, הפסקת צהריים ממושכת הכוללת שתיית יין או סעודה שמשתכרים בה, וְשִׂיחַת (פטפוט עם) הַיְּלָדִים כדרך להעביר את הזמן. וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת (מקומות הכינוס) שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, אנשים המוניים, מעוטי ידע ונימוס; כל אלה, אף שאין בהם איסור מצד עצמם – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, מפני שהם מושכים את הלב ומכלים את הזמן על דברים בטלים.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:

הַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים,

הַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים (קודשי המקדש) שמוציא אותם לחולין ומזלזל בהם;

וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת,

וְכן הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, ימי 'חול המועד', ועושה בהם מלאכה שאיננה נצרכת;

וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים,

וְכן הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, שמבייש אדם בציבור.

וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם,

וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שאיננו רוצה למול או שמסתיר את העובדה שהוא מהול;

וְהַמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה –

וְהַמְגַלֶּה פָּנִים (פירושים) בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, באופן שנוגד את ההלכה המקובלת;

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

העושה כל אחד מהדברים הללו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, בעניינים אחרים, בכל זאת, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, מפני שבמעשים אלה הוא פוגע בעניינים יסודיים ועקרוניים ביותר.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ,

הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ, זריז לקיים את רצונו של אדם גדול ממך.

וְנוֹחַ לְתִשְׁחוֹרֶת,

ומצד שני, היה נוֹחַ ורך לְתִשְׁחוֹרֶת, לשחורי השיער, הצעירים.

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה.

ובאופן כללי, הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל בני הָאָדָם, ללא קשר למעמדם, בְּשִׂמְחָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ – מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.

שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ הם דברים המַרְגִּילִין (מוליכים, מובילים) לְענייני עֶרְוָה.

מָסוֹרֶת – סְיָיג לַתּוֹרָה.

מָסוֹרֶת, ספירת הפסוקים, המילים והאותיות של התורה באופן מדויק – סְיָיג לַתּוֹרָה, שלא תאבד בגלל טעויות בהעתקתה מדור לדור.

מַעַשְׂרוֹת – סְיָיג לָעוֹשֶׁר.

הקפדה על מתן מַעַשְׂרוֹת מרכושו של אדם, ללוויים ולעניים – היא סְיָיג והגנה לָעוֹשֶׁר שיישמר, שאדם שנוהג בממונו כפי שציוותה התורה – ראוי לכך שעושרו יתקיים בידו.

נְדָרִים – סְיָיג לַפְּרִישׁוּת.

נְדָרִים, שאדם נודר על עצמו דברים חיוביים, או הימנעות מדברים שליליים – הם סְיָיג לַפְּרִישׁוּת, מסייעים לו להיות פרוש ונבדל מן השעבוד לענייני העולם הזה, מפני שהם מחזקים ומחייבים את האדם ליישם את החלטותיו הטובות.

סְיָיג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה.

וכן סְיָיג לַחָכְמָה, גדר ומגן מדברי שטות והבל – שְׁתִיקָה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם.

הוּא, רבי עקיבא, הָיָה אוֹמֵר: חָבִיב ומיוחד מין האָדָם מכל שאר הברואים, במה שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם א-להים.

חִבָּה יְתֵירָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

ויותר מכך, חִבָּה יְתֵירָה, נוספת, יש במה שהיא נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שהקב״ה הודיע לאדם את מעלתו זו, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט,ו).

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.

ועוד, חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל יותר משאר כל בני האדם, שֶׁלא רק שנבראו בצלם אלוקים אלא גם נִקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.

חִבָּה יְתֵירָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם".

יתר על כן, חִבָּה יְתֵירָה, נוספת, יש במה שהיא נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד,א).

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.

ועוד חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, מלבד מה שנקראו בנים למקום, שֶׁנִּיתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, היינו התורה, שהיא כלי מפואר ונחמד מכול.

חִבָּה יְתֵירָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּיתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".

חִבָּה יְתֵירָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּיתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד,כ). שלא זו בלבד שהקב"ה נתן להם את התורה, אלא שהוא מתאר להם את מעלתה, שהיא באופן מיוחד "לקח טוב".

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה,

הַכֹּל צָפוּי, הקב״ה צופה ורואה כל מה שעתיד להיות, וְעם זאת, הָרְשׁוּת נְתוּנָה ביד האדם לבחור כיצד ינהג, והוא נידון על מעשיו, לטוב ולרע.

וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן.

וּבכללו של דבר, אף שכאשר האדם בוחר ברע הריהו נענש על כך, בסופו של דבר, בְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן.

וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה.

וְהַכֹּל, כל דינו של האדם, מוכרע לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה, אם רוב מעשיו הם טובים או אם אינם כאלה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא, רבי עקיבא, הָיָה אוֹמֵר:

הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים.

הַכֹּל, כל מה שביד האדם בעולם הזה, נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, שהקב״ה יכול להיפרע ממנו. וּמְצוּדָה (רשת ציידים) פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים, ואין מי שיכול להימלט ממנה.

הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת,

העולם הזה כולו הוא כעין חֲנוּת פְּתוּחָה, שאפשר לקחת ממנה כל מה שחפצים בו, וְהַחֶנְוָנִי (הקב״ה) אינו תובע מיד את התשלום, בין שהוא עונש ובין שהוא שכר, אלא מֵקִיף, נותן בהקפה. וְאולם הַפִּנְקָס של החנווני פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת את מעשי האדם, והם אינם נשכחים.

וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבֹא וְיִלְוֶה. וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ.

וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה ממה שנמצא ב״חנות״, אלא שעליו לזכור, שלכל דבר שהוא משתמש בו יש מחיר. וְהַגַּבָּאִים (גובי החובות), שליחי הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, מַחֲזִירִים (סובבים) בעולם תָּדִיר בְּכָל יוֹם ויום. וְהם נִפְרָעִין מִן הָאָדָם, גובים את החוב, מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, בין שהוא מכיר בכך ובין שאינו מכיר בכך. וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, שהכול נעשה בצדק ובמשפט.

וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתוּקָּן לַסְּעוּדָה.

וְיש לדעת, שהַדִּין דִּין אֱמֶת, גם אם אנו איננו יודעים כיצד הוא נעשה, ואף אם הוא נראה לנו נוח או חמור מדי, וְהַכֹּל מְתוּקָּן (מוכן) לַסְּעוּדָה, למתן השכר הגדול לעתיד לבוא בעולם הבא.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:

אִם אֵין תּוֹרָה – אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ – אֵין תּוֹרָה.

אִם אֵין תּוֹרָה – אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, התנהגות אנושית מתוקנת, אין לה קיום לאורך זמן ללא תורה. ואולם מן הצד השני, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ – אֵין תּוֹרָה, כי דרך ארץ נחשבת כעין הקדמה, תשתית ומסגרת לתורה, ותורה שאין עמה דרך ארץ תהיה לקויה.

אִם אֵין חָכְמָה – אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה – אֵין חָכְמָה.

אִם אֵין חָכְמָה – אֵין יִרְאָה מפני הקב״ה, כי יראת ה׳ היא תולדה של הבנת גדולתו. ומצד שני, אִם אֵין יִרְאָה – אֵין חָכְמָה, אם לא תקדם יראת ה' לחכמה, הרי החכמה כשלעצמה יכולה להוביל אדם לגאווה שתסמא את עיניו מהכרה אמתית של המציאות, וכל שכן בהבנת התורה.

אִם אֵין בִּינָה – אֵין דַּעַת, אִם אֵין דַּעַת – אֵין בִּינָה.

אִם אֵין בִּינָה, יכולת שכלית של ניתוח ובנייה של מושגים – אֵין דַּעַת, אין אפשרות לתפוס דברים כראוי, לדעת את ערכם, להכריע לצד זה או אחר. ומצד שני, אִם אֵין דַּעַת, אם אין תפיסה בסיסית של הדבר – אֵין בִּינָה, שכן ללא ידיעה בסיסית מהו כל דבר, יש לפני האדם רק מצבור של ידיעות חושיות או רוחניות, שאינן יכולות להגיע לכדי מערכת סדורה של ניתוח והרכבה.

אִם אֵין קֶמַח – אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה – אֵין קֶמַח.

אִם אֵין קֶמַח, מזון ואמצעי מחייה – אֵין תּוֹרָה, שאין האדם פנוי לעסוק בה. ומאידך, אִם אֵין תּוֹרָה – אֵין האדם זכאי לקֶמַח.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרוּבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמַה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרוּבִּין וְשָׁרָשָׁיו מוּעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב״.

הוּא, רבי אלעזר בן עזריה, הָיָה אוֹמֵר: כָּל אדם שֶׁחָכְמָתוֹ מְרוּבָּה מִמַּעֲשָׂיו הטובים, שאינו מיישם בחייו את החכמה והמוסר, לְמַה הוּא דוֹמֶה, למה אפשר להשוותו? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרוּבִּין וְשָׁרָשָׁיו מוּעָטִין, שעל אף יופיו והדרו, אין לו קיום לאורך זמן, מפני שאינו יציב, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ ממקומו וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיה יז,ו). וכך העדר שורשים מוצקים בעולם המעשים הטובים יוצר אישיות חסרת כוח עמידה, ובזמן משבר, היכולת השכלית לבדה איננה יכולה להציל את האדם מהתמוטטות של עולמו ושל אישיותו.

אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרוּבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמַה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מוּעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרוּבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ – אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

אֲבָל, לעומת זאת, כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרוּבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמַה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מוּעָטִין ביחס לשָׁרָשָׁיו המְרוּבִּין. שקיומו של יחס נכון כזה מביא לכך, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, כל הסוגים של מצוקה ומשבר אינם מטלטלים אותו, שכן היציבות של שורשיו ומעשיו, עמידתו וקביעותו, מאפשרים לו שלא להתמוטט גם בשעות קשות, ואף יוכל להמשיך להיות פורה ויוצר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (שם פסוק ח).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר:

קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת.

הלכות קִינִּין, הדינים העוסקים בזוגות של עופות שהיו מביאים לקרבן במקדש, כיצד יש לנהוג במקרים שהתערבו זה בזה, וּפִתְחֵי נִדָּה, דיני מחזורי הווסת של הנשים. שני תחומים אלה מתייחדים בכך שהם תחומים הזוקקים חישובים לוגיים ומתמטיים כדי לפתור אותם. ואף על פי שהם, לכאורה, נושאים טכניים, שאינם עיקר הדין, בכל זאת, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת, חלק מעיקר התורה, וכך יש להתייחס אליהן, שראוי לעסוק בהם ולבררם.

תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה.

לעומת זאת, תְּקוּפוֹת, חישובי הזמן המדויקים של תקופת השנה, המשלבים אסטרונומיה ומתמטיקה, וְגִימַטְרִיאוֹת, החשבונות התלויים בערכים המספריים של האותיות ובצירופים שונים שאפשר לעשות על פיהם, הרי הם כעין פַּרְפְּרָאוֹת (מטעמים שאינם עיקר הסעודה) לַחָכְמָה.