Avot 2

חזור

אבות

פרק ב

רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם? כֹּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ, וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.

רַבִּי יהודה הנשיא אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר (שיברור, יבחר) לוֹ הָאָדָם בחייו? כזו שהיא מורכבת ומשוקללת משני קני מידה: כֹּל שֶׁהִיא מאזנת בה תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ (למי שעושה אותה), שהוא עצמו חש ערך עצמי בעשייה שלו, וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם, שאף בעיני החברה ימצא הדבר חן וחשיבות.

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.

וֶהֱוֵי (הֱיֵה) זָהִיר בְּקיום מִצְוָה הנחשבת קַלָּה בערכה, שאינה כרוכה במאמץ גדול, או שאינה נראית חשובה, כְּשם שאתה נזהר בקיום מצווה הנחשבת חֲמוּרָה, מפני שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, שהוא עניין נצחי, ואין לנו קנה מידה להעריך אותו.

וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.

ומאידך, דווקא מתוך שמדובר בדבר בעל ערך נצחי, וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב את ההֶפְסֵד הכרוך בקיום מִצְוָה, כגון זמן או ממון, כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ שהוא אינסופי, וכן את שְׂכַר העֲבֵרָה, כגון ההנאה הכרוכה בה, שהיא קטנה ומוגבלת, כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ, שאף הוא גדול לאין ערוך.

וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים, וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵירָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ: עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.

וְהִסְתַּכֵּל, התבונן והרהר כל העת בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים, וְכך אִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. והם פרטיו של כלל אחד – דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, שהקב״ה משגיח על כל המעשים: יש עַיִן הרוֹאָה כל מעשה, וְאֹזֶן השׁוֹמַעַת כל דיבור, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין, ואין הם נשכחים לעולם.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:

יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.

יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה, העיסוק בלימוד התורה, עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, עיסוקי העולם הזה, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם, ההתייגעות והעמל בשני אלה, הרי היא מְשַׁכַּחַת עָוֹן, יוצרת איזון בריא של האישיות, ואינה מותירה פנאי לעניינים שליליים.

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה – סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, שאין בידו של העוסק בה מלאכה ראויה להתפרנס ממנה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה בשל אילוצי הפרנסה, וְלא זו בלבד אלא שהיא גם גוֹרֶרֶת עָוֹן, שכאשר האדם מגיע לידי דוחק כלכלי, ובטל מן התורה, הוא נגרר לדברים שהם על גבולות החטא, בין בענייני ממונות ובין בעניינים אחרים.

וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר – יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד.

וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר (עסקני הציבור) יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, ולא יראו במלאכתם מקור לפרנסה או למעמד חברתי. וכאשר יעסקו בענייני הציבור באופן זה, הרי שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם של הציבור מְסַיַּעְתָּן (מסייעת להם) במלאכת הקודש שלהם, אף אם כישוריהם אינם נראים מתאימים בשלמות לעיסוק בפוליטיקה ובצורכי הציבור, וְעוד, צִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד, מתוך שהם עוסקים לשם שמים, אף שמעשיהם נראים לפי צורך השעה בלבד, יש להם ערך נצחי.

וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם.

וְאַתֶּם, אל תצטערו על כך שאינכם פנויים לעסוק בתורה ובמצוות כפי שהייתם רוצים, שכן מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם. שאתם מאפשרים במאמציכם לדברים אלה שיתממשו בעולם, והרי זה כאילו עשיתם אותם בעצמכם.

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן; נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ.

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת (באנשי השלטון), ואף שהם נוהגים כלפיכם בידידות, אל תשלו את עצמכם שיש ביניכם קרבה יתרה ואמתית, ותסמכו על כך, לפי שֶׁאֵין הם מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן, מתוך דאגה לצורכי השלטון. ואף על פי שהם נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין וכחברים – הרי זה רק בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, כאשר הם מפיקים תועלת מאותו אדם שמתקרב אליהם. וְאולם כאשר אותו אדם אינו יכול לסייע להם יותר, והוא זקוק לעזרתם – אֵין הם עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם לעזור לו בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ.

הוּא, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ של ה׳ מתוך הזדהות גמורה כּאילו הוא רְצוֹנְךָ. כְּדֵי שֶׁה׳ יַעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כּאילו היה רְצוֹנוֹ. שהזדהות האדם עם רצון הקב"ה מביאה לכך שהקב"ה מסייע לאדם בהגשמת רצונותיו, ובייחוד שהוא עצמו כבר הגדיר את חייו ואת מאווייו לפי רצון ה'.

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ.

וכעין זה גם בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, גם אם באותו רגע אין זה נוח לך, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ כשכר על כך. שאף כאשר אינך יכול להזדהות עם רצונו של הקב"ה, אך מקיים אותו מתוך קבלת עול, תקבל על כך שכר שהקב"ה ינהג בך בדרך דומה ביחס לאחרים.

הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר,

הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרֹשׁ (תיפרד) מִן הַצִּבּוּר, אלא השתתף עמם בשמחתם ובכאבם, ואל תנהג בצורה שונה או מתבדלת מהם.

וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ,

וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ שלא תסטה ותיפול עַד יוֹם מוֹתְךָ, גם כאשר הנך הולך שנים רבות בדרך טובה וישרה. שעד למותו של אדם הוא יכול להשתנות, הן לטובה והן לרעה.

וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ,

וְאַל תָּדִין (תדון, תשפוט) אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, שתגיע למצב של הבנה והזדהות עם מכלול התנאים והנסיבות שהוא מצוי בהם, בין במקום והחברה שהוא חי בהם, ובין במכלול מצבי חייו והחוויות הפנימיות שעבר.

וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע.

וְאַל תֹּאמַר בחשאי דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שאינך רוצה שאחרים ישמעו, מפני שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע ולהתגלות.

וְאַל תֹּאמַר: “לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה״, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה.

וְאַל תֹּאמַר: "לִכְשֶׁאֶפָּנֶה, כאשר אתפנה מעסקיי או מטרדותיי הנוכחיים, אֶשְׁנֶה ואלמד תורה", שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה, ולא יעלה הדבר בידך. אלא עשה את הדברים עכשיו, כאשר ודאי אפשר לעשותם.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא, הלל הזקן, הָיָה אוֹמֵר, רגיל לומר, על התכונות ודרכי התנהגות שהם בסיס להימנעות מחטא ולעשיית טוב, ללימוד ולחכמה:

אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד,

אֵין אדם בּוּר, אדם חסר השכלה וידיעה בתורה, יכול להיות יְרֵא חֵטְא, אדם שנזהר מלחטוא, שהרי אינו יודע מהם החטאים שמהם עליו להישמר. וְלֹא עַם הָאָרֶץ, אדם המוני, שאף שיש לו השכלה בסיסית אינו מדקדק במעשיו ומעמיק את ידיעותיו, אדם כזה אינו יכול להיות חָסִיד, אדם העושה דברים שהם מעבר לחובות הרגילות כלפי א-להים ואדם. שעשיית מעשים כאלה אינה תואמת את התנהגותו הכללית.

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד,

כיוצא בזה, לעניין לימוד התורה והחכמה: וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, שביישנותו גורמת לו להימנע מלשאול על מה שלא הבין, וכיוון שכך, לא יוכל להתקדם בלימודיו. ומאידך גיסא, לֹא הַקַּפְּדָן, שהוא קצר-רוח וכועס, מסוגל להיות מְלַמֵּד כראוי, שתלמידיו יפחדו לשאול אותו שאלות ולבקש הבהרות, וכך ייגרמו חוסרים ופערים בלימוד שלא יצליחו להשלים.

וְלֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים.

וְלֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים, אף שהוא מתוודע בתוך כך לאנשים רבים, למצבים שונים ולתרבויות מגוונות. מפני שהחכמה אינה נרכשת רק על ידי החשיפה לדברים, אלא רק כאשר ביכולתו של אדם להבין ולקלוט את הדברים שהוא פוגש בהם ולהשתמש בהם.

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים – הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים (מנהיגים), הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ ומנהיג, גם אם אינך חושב את עצמך ראוי לכך.

אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

אַף הוּא, הלל הזקן, רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת של אדם שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

אָמַר לָהּ: “עַל דַּאֲטֵפְתְּ – אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ – יְטוּפוּן".

אָמַר לָהּ, לגולגולת: עַל דַּאֲטֵפְתְּ – אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ – יְטוּפוּן [=על שהֵצַפְתְּ, הטבעת אנשים אחרים – הֵצִיפוּ אותך, וסוֹף מְצִיפַיִךְ – שיוּצְפוּ אף הם]. כלומר, מעגל האלימות חוזר ופוגע בסופו של דבר באלו שפגעו באחרים, ואינו מסתיים, שאף שזה בא על עונשו, חוזר ונמשך בכך מעגל האלימות.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא (הלל הזקן) הָיָה אוֹמֵר:

מַרְבֶּה בָּשָׂר – מַרְבֶּה רִמָּה.

אדם המַרְבֶּה בָּשָׂר, שאוכל הרבה בימי חייו ונעשה גדול ושמן, אין לו כל יתרון בכך, והתוצאה הוודאית של הדבר היא, שבמותו יהיה מַרְבֶּה רִמָּה (תולעי רקב) בקברו, והן המרוויחות מכך.

מַרְבֶּה נְכָסִים – מַרְבֶּה דְּאָגָה.

מַרְבֶּה נְכָסִים, מתוך שהוא חמדן או מבקש תחושת ביטחון ושלווה – איננו שמח בכך, אלא הריהו בעיקר מַרְבֶּה דְּאָגָה כיצד לשמור ולטפח את נכסיו.

מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְּשָׁפִים.

מַרְבֶּה נָשִׁים, נושא נשים רבות, שהוא סבור שישיג בכך אושר או גיוון בחייו – מַרְבֶּה כְּשָׁפִים ותככים, שנשותיו ירבו להשתמש בהם כדי להתחרות על לבו.

מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת – מַרְבֶּה זִמָּה.

מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, שהן על פי רוב נשים צעירות שאינן נשואות, בעלות מעמד נחות וחסרות כבוד עצמי – מַרְבֶּה זִמָּה הנעשית עמן, בין על ידי בעליהם ובין על ידי אנשים אחרים.

מַרְבֶּה עֲבָדִים – מַרְבֶּה גֶּזֶל.

מַרְבֶּה עֲבָדִים – מַרְבֶּה גֶּזֶל, שהעבדים, שהיו חסרי מעמד וכבוד אנושי ומחוסרי עכבות, נוטלים ממון בדרכים לא חוקיות, בין אם מרכושו ובין אם מרכושם של אחרים.

מַרְבֶּה תּוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים.

מַרְבֶּה תּוֹרָה, בלימוד ובעיסוק בה – מַרְבֶּה חַיִּים, אף שהוא נראה כנוטל מזמנו של האדם ומטיל מגבלות על חייו – הרי הוא מגדיל ומרומם את החיים, ובשונה מקניינים חומריים, שריבוים אינו טוב, התורה מביאה חיים לעולם.

מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – מַרְבֶּה חָכְמָה.

מַרְבֶּה יְשִׁיבָה של לימוד ועיון, ובייחוד עם אחרים – מַרְבֶּה חָכְמָה אצלו ובעולם.

מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְּבוּנָה.

מַרְבֶּה עֵצָה, שנוהג להתייעץ עם אחרים, ושומע דעות שונות – מַרְבֶּה תְּבוּנָה, שמתוך ריבוי הדעות והעצות יש לו הבנה טובה יותר של המציאות ויכולת לפתור בעיות חדשות.

מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם.

מַרְבֶּה צְדָקָה וחסד עם הבריות, בין בממונו ובין בגופו – מַרְבֶּה שָׁלוֹם, שהוא מונע בכך בעיות ומצוקות שעלולים להביא לידי סכסוכים ומריבות.

קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לְעַצְמוֹ.

מי שקָנָה (עשה) לו שֵׁם טוֹב במעשיו הטובים, בחכמה או באישיותו הדגולה – קָנָה לְעַצְמוֹ, זהו הנכס ששייך לאדם בעולם הזה בשלמות. בשונה מנכסים חומריים, שפעמים רבות אנשים אחרים נהנים מהם יותר מאשר האדם עצמו.

קָנָה לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה – קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

ויותר מכך מי שקָנָה לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, שלא קנה לו קניין השייך רק לתחומי העולם הזה, אלא קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שיש בהם אחיזה בנצח.

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי.

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה – אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, רגיל לומר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה – אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, לראות בכך דבר הראוי להוקרה מיוחדת, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ, זהו תפקידו וייעודו של אדם מישראל, ולא מילאת אלא את החובה המוטלת עליך.

חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ.

חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים גדולים ומיוחדים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שהיו קרובים אליו ביותר ונחשבו לממשיכי דרכו, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ.

הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן:

הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן, ומגדיר את מעלתו המיוחדת של כל אחד מתלמידיו:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס – בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה.

את רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, כינה בּוֹר סוּד (מסויד, למנוע חלחול מים ממנו) שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה, בגלל כוח זיכרונו היוצא מן הכלל, שבעזרתו נעשה לכלי הקיבול של תורת ישראל כולה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה – אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה – אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ, תיאור זה, שמוזכר בספר משלי על הבן החכם שהוא פאר להוריו, מתאר את חכמתו של רבי יהושע בכל התחומים, פיקחותו ומידותיו.

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן – חָסִיד.

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן – חָסִיד, אדם העושה דברים שהם מעבר לחובות הרגילות כלפי א-לוהים ואדם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל – יְרֵא חֵטְא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל – יְרֵא חֵטְא, שנוהג בזהירות מופלגת כדי לא להגיע לידי עברה.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ – מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ – מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר, שחוזר ונובע במקוריותו ובכושר היצירה שלו.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.

ועוד בעניין זה הוּא, רבן יוחנן בן זכאי, הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם אחת, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף השְׁנִיָּה, היה רבי אליעזר מכביד במשקלו ומַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, שכן הוא גדול בתורתו ובקדושתו מכל שאר חכמי דורו.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.

ומעירים: אַבָּא שָׁאוּל, מחכמי ישראל, היה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבן יוחנן נוסח אחר: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה – מַכְרִיעַ רבי אלעזר בן ערך אֶת כֻּלָּם. שכוח החידוש הגדול שלו מכריע מול גדולתו של רבי אליעזר.

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ, אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם.

אָמַר לָהֶם רבן יוחנן לחמשת תלמידיו: צְאוּ וּרְאוּ, לכו חפשו והתבוננו, אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם, מהי הנקודה היסודית שדרכה ועל ידה יפתח האדם את מידות הנפש הטובות והתנהגותו בכלל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה, ראייה חיובית, של אנשים אחרים ועל דברים בכלל.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: צריך אדם להתחיל במציאת חָבֵר טוֹב, קשר אישי, שיעזור לו ללכת בדרך טובה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב.

רַבִּי יוֹסֵי הכהן אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב, שהשפעתו החברתית של השכן משמעותית ביותר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בן נתנאל אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, כלומר התבוננות על תוצאות המעשים בטווח הרחוק, שהיא מאפשרת לאדם להתגבר על גירויים ותגובות מידיות ולבחור את דרכו כראוי.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב.

רַבִּי אֶלְעָזָר בן ערך אוֹמֵר: לֵב טוֹב. כלומר אין נקודה חיצונית מסוימת שעשויה לפתור את הבעיות במידה מספקת, אלא צריך אדם להגיע בתוך עצמו לידי שינוי והזדהות עם הטוב.

אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.

אָמַר לָהֶם רבן יוחנן לתלמידיו: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. שכן מי שמגיע ללב טוב ולשלמות פנימית, תהיה לו עין טובה, ובוודאי יבחר לעצמו חבר טוב, שכן טוב, ואף יוכל לבחון את מעשיו מתוך ראייה ארוכת טווח.

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ, אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם.

ועוד אָמַר לָהֶם רבן יוחנן לתלמידיו: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם, מפני שהיא הנקודה העיקרית שעשויה לגרום להידרדרות בכל התחומים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה, הסתכלות על אנשים אחרים או על דברים אחרים מתוך רצון למצוא את הרע שבהם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע.

רַבִּי יוֹסֵי הכהן אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן".

רַבִּי שִׁמְעוֹן בן נתנאל אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שמקבל על עצמו התחייבות ואינו עומד בה, ויש בדבר קוצר ראייה לעתיד, ועוד, שהוא נוהג כפיות טובה במי שעשה עמו חסד. ומפרט: אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא (הקב״ה), שגם בקבלת מתנות מידיו של הקב״ה אפשר לראות מעין נטילת הלוואה, שגוררת עמה התחייבות להחזיר אותה, כלומר להשתמש בהן לטוב ולשם שמים. ומניין ש׳לווה ואינו משלם׳ מאפיין את הדרך הרעה שירחק ממנה האדם? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (תהלים לז,כא). שפסוק זה מגדיר מהי הנקודה המבדילה בין צדיק ורשע.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רָע.

רַבִּי אֶלְעָזָר בן ערך אוֹמֵר: הדרך הרעה שעל האדם להתרחק ממנה היא לֵב רָע.

וגם כאן אָמַר לָהֶם רבן יוחנן לתלמידיו: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, ומאותו טעם עצמו: שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם, שפגם הלב הפנימי מתבטא אחר כך בצורות שונות: בעין רעה, בבחירה של ידידים ושכנים לא ראויים, בחוסר מחויבות ובכפיות טובה ובקוצר ראייה לעתיד.

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְּבָרִים.

הֵם, חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְּבָרִים, כלומר כל אחד מהם אמר שלושה דברים מיוחדים בענייני מוסר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ,

יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ לפחות כּכבודך שֶׁלְּךָ.

וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס.

וְאַל תְּהִי נוֹחַ, קל ומהיר, לִכְעֹס.

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ.

וְשׁוּב בתשובה יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ, שלאחר המוות שוב אין הדבר אפשרי.

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.

וֶהֱוֵי (הֱיֵה) מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן (האש) שֶׁל חֲכָמִים. התקרב אליהם ותקבל מהם תורה כשם שאדם מתקרב אל האש כדי להתחמם. ואולם הֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן, היזהר שלא לגעת בהם, להגיע לידי קרבה יתרה, כדי שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה על ידי שתנהג בהם שלא בדרך ארץ. שֶׁנְּשִׁיכָתָן של חכמים היא כנְשִׁיכַת שׁוּעָל, שאף על פי שאיננה מורגשת בתחילתה כל כך, נעשית חמורה יותר עם הזמן. וַעֲקִיצָתָן היא כעֲקִיצַת עַקְרָב. וּלְחִישָׁתָן, כאשר הם אומרים דברים מתוך כעס והקפדה, הרי זה כלְחִישַׁת שָׂרָף (נחש ארסי), שהיא מסוכנת ביותר. ובכלל, כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, שהם מאירים ומחממים, ואולם צריך לנהוג בהם זהירות גדולה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שלושה דברים שמהם צריך האדם להיזהר, וכל אחד מהם הוא נושא לעצמו:

עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

עַיִן הָרָע, הסתכלות על אנשים אחרים או על דברים אחרים מתוך רצון למצוא את הרע שבהם; וְיֵצֶר הָרָע, מכלול היצרים והפיתויים שמושכים את האדם לכל מיני עברות; וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, לא בגלל סיבה מסוימת אלא כרגש כללי של איבה וריחוק – שלושה אלו מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, בין העולם הזה ובין העולם הבא. מפני שחייו מלאים ברגשות של איבה ורוע, ואף לאחר מותו הוא עתיד להיענש על העוונות הכרוכים בעניינים אלה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

רַבִּי יוֹסֵי הכהן אוֹמֵר שלושה דברים:

יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ.

יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ, שמור עליו, וכשאתה מתעסק בו – אל תגרום לבזבוזו ולכיליונו;

וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לְךָ.

וְהַתְקֵן (הכן) את עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, עליך לעמול לשם כך, מפני שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לְךָ, אלא כל אדם צריך לקנותה לעצמו בעבודה ובעמל, ואפילו גדל במשפחה של לומדי תורה.

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם.

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ, בין עניינים שבקדושה ובין עניינים השייכים לעולם החולין, יִהְיוּ מכוונים לְשֵׁם שָׁמַיִם, לשם ה' ולכבודו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בן נתנאל אוֹמֵר שלושה דברים:

הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה.

הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה, לשמור לעשות אותן בזמנן כראוי ולא לדלג עליהן.

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל – אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה״.

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אף שהתפילה מוטלת עליך כחובה קבועה שדיניה מוגדרים, אַל תַּעַשׂ את תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, כדבר קבוע, המוטל כחובה; אֶלָּא אמור אותה בכוונה ומעומק הלב, באופן של בקשת רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, ובאופן זה היא מתקבלת על ידו, שהוא בעל רחמים ונענה לתחנונים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב,יג);

וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ.

וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ, מפני שאדם המגדיר עצמו כרשע שוקע בעצבות ובייאוש, המונעים ממנו לעשות מה שעליו לעשות. ועוד, מפני שהוא חש, שבגלל היותו רשע, אין טעם שיעסוק במצוות.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:

רַבִּי אֶלְעָזָר בן ערך אוֹמֵר שלושה דברים:

הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמֹד תּוֹרָה.

הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמֹד תּוֹרָה, לעולם אל תפסיק ללמוד, בעמל ובחריצות, ואף שלא לשם תכלית מסוימת של ידע ומיומנות, שהלימוד כשלעצמו הוא עבודת ה'.

וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס.

וְאולם מצד שני, דַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס (לכופר בתורה ובלומדיה), כלומר אין די בלימוד התורה בתוך המעגל המוגדר של יסודות המחשבה ודרכי הלימוד של בית המדרש, אלא עליך להיות מסוגל גם להתייחס גם לבעיות ושאלות שבאות מן החוץ, מעולם אחר, תוך ראיית שני העולמות בבת אחת.

וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ.

וְהוא מוסיף: אף שתוצאות השקידה והעמל בתורה, אינן ניכרות לפי המדדים של העולם הזה, דַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל, שהוא הקב״ה בעצמו. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ (המעסיק שלך) שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ ככל שמגיע לך, ויותר מזה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:

רַבִּי טַרְפוֹן היה אוֹמֵר פתגם בדרך משל, הבא לעורר את האדם להתבונן במציאותו בעולם הזה:

הַיּוֹם קָצָר, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק.

הַיּוֹם קָצָר, העולם הזה וחייהם של בני האדם בו קצרים. וְהַמְּלָאכָה המוטלת עליהם בלימוד התורה ובתיקון העולם מְרֻבָּה. וְהַפּוֹעֲלִים (בני האדם) עֲצֵלִים. וְהַשָּׂכָר על מלאכה זו הוא הַרְבֵּה. וּבַעַל הַבַּיִת, הקב״ה, דּוֹחֵק ומזרז את בני האדם, שיעשו את מלאכתם ותפקידם.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא, רבי טרפון, הָיָה אוֹמֵר:

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

לֹא עָלֶיךָ האחריות על הַמְּלָאכָה המרובה לִגְמֹר אותה, ומצד שני לֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה, אלא אתה מחויב ומשועבד לעסוק במלאכה זו;

אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה – נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ.

ואף שאין אתה בן חורין בעניין זה, אלא חובה עליך לעסוק בתורה, בכל זאת, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה – נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, הקדוש ברוך הוא, שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ.

וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.

וְדַע, אף שוודאי הוא שתבוא על שכרך, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים הוא לֶעָתִיד לָבֹא, עיקרו הוא בעולם הבא ולא בעולם הזה.