משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי,

משֶׁה רבנו קִבֵּל את כל מה שהוא בכלל תּוֹרָה מִפי ה׳ בסִינַי, כאשר היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד,יח), ושם קיבל את התורה כולה (דברים ד,יד).

וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,

ותורה זו שקיבל משה מְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ תלמידו הקרוב, שנבחר להיות ממלא מקומו וממשיך דרכו (ראו במדבר כז,יח), והוא הראשון לשושלת מסירת תורה שבעל פה.

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,

וִיהוֹשֻׁעַ מסר את התורה שקבל לִזְקֵנִים, מנהיגי ישראל בדורו, שהאריכו ימים אחריו והמשיכו את דרכו (יהושע כד,א).

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

וּזְקֵנִים מסרוה לִנְבִיאִים, שהיו בתקופת השופטים ולאחריה, והנְבִיאִים האחרונים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שהיו חבריהם ותלמידיהם בתחילת ימי הבית השני.

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְּבָרִים:

הֵם, אנשי כנסת הגדולה, אָמְרוּ והדגישו בדבריהם שְׁלשָׁה דְּבָרִים שהיו עיקרים בשיטתם:

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, שבכל דין הבא לפני הדיינים יעיינו היטב וידקדקו בו, אף אם נראה להם שהעניין ידוע ומבורר כבר. וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה כדי ליצור תשתית רחבה של לימוד התורה והוראתה. וַעֲשׂוּ סְיָג (גדר) לַתּוֹרָה, תקנות וגזרות, שתפקידן הוא להרחיק את האדם והחברה כולה מלעבור על מצוות התורה.

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, מאחרוני חכמיה, והוא המשיך את מסירת התורה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, רגיל לומר, כלל גדול שהיה חוזר עליו:

עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד,

עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, שלושה עמודי היסוד הרוחניים הנותנים קיום לעולם, ועליהם הוא נשען:

עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.

עַל הַתּוֹרָה, לימודה, ידיעתה והעיסוק בה; וְעַל הָעֲבוֹדָה, עבודת ה׳ בבית המקדש; וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, עשיית הטוב בין אדם לחברו.

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ העיר סוֹכוֹ שביהודה קִבֵּל את התורה מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, רגיל לומר: אַל תִּהְיוּ בקיום המצוות ובעבודת ה׳ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין (המשרתים) אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, כדי לקבל את מנת האוכל שלהם, כלומר בשביל שכר המצוות, שאין זו עבודה שלמה. אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס.

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

והוסיף: ואף שאינכם עובדים כדי לקבל דבר בתמורה, אל תשכחו שהנכם עבדי ה׳, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם.

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם.

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר:

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר דברים על חשיבות הדבקות בחכמים ובתורתם:

יְהִי בֵּיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים,

יְהִי בֵּיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וכך ישפיעו החכמים על האווירה שבבית;

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם,

וֶהֱוֵי (הֱיֵה) מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, יושב לפניהם על הארץ כפי שהיו יושבים התלמידים לפני רבם, ומקבל את מרותם;

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְּצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם.

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְּצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם, מקשיב להם בתשומת הלב מתוך צימאון ותשוקה לשמוע מה שבפיהם.

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר:

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר:

יְהִי בֵּיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה,

יְהִי בֵּיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, כדי שיוכלו כל הנזקקים לכך לבוא אליו.

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ,

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ, שיתקבלו בסבר פנים יפות, עד כדי שירגישו כאילו הם בני הבית.

וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.

והוא מסייג: אף שביתך ולבך יהיה פתוח לאנשים – וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.

בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ – קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.

ומוסיפים: אזהרה כללית זו, בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, שיש בריבוי השיחה שבין גבר לאישה כדי להביא לקלות דעת יתרה ולמתח מיני שאינו מועיל לבניין הרוחני של הבית, וקַל וָחֹמֶר ששייך להזהיר על כך בְּשיחה עם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, שעלולה להוביל לקרבת דעת, שאינה ראויה, ואף להידרדר למעשים אסורים.

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה – גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם.

ומוסיפה המשנה: מִכָּאן, מתוך דברים אלו, ובהמשך להם, אָמְרוּ חֲכָמִים בדורות מאוחרים יותר: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, ככל ששיחה כזאת נמשכת והולכת – הריהו גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, בין אם לקרבת דעת יתרה, שעלולה להגיע לחטא, ובין אם לקטטה ומריבה, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שהרי שיחה זו נעשית כרגיל בזמנו הפנוי של האדם, שהוא צריך לעסוק בו בתורה, וְסוֹפוֹ שיהיה יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שגרם רעה לעצמו וגם בטל מן התורה.

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם.

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם, מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן.

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר:

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר דברים הנוגעים לאופן היחסים שראוי לאדם ליצור עם אנשים שונים.

עֲשֵׂה לְךָ רַב,

עֲשֵׂה לְךָ רַב, אף אם קשה לך להכתיר מישהו מסוים להיות רבך.

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר,

וּקְנֵה לְךָ, רכוֹש לך במאמץ והשקעה, חָבֵר, שעמו תוכל לנהל מערכת יחסים של קרבה ושל הדדיות.

וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

וֶהֱוֵי (הֱיֵה) דָּן אֶת כָּל הָאָדָם, במכלול אישיותו, לְכַף זְכוּת, כך שפגמיו לא יאפילו על הצדדים החיוביים שיש בו.

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר:

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר:

הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע,

הַרְחֵק את עצמך מִשָּׁכֵן רָע, הימנע מלגור בשכנות לאדם רע, או המעֵט יחסי שכנות עם אדם כזה, כדי להימנע ממריבה עמו או מהשפעה שלילית,

וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע,

וכעין זה גם אַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, אף אם הוא מצליח, ונראה, כי יש בחיבור אליו תועלת והצלחה.

וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.

וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת (הצרה והעונש) של הרשעים. שאף שנראה, שהרשע מצליח ברשעתו, וכאילו אין דין ואין דיין, דע והאמן שסוף הרשעים להיענש.

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם.

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם, מיהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי.

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר:

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר לדיינים:

אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.

אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ, כאשר אתה דן בין שני צדדים, כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין המייצגים צד מסוים, אל תנסה לייצג ולהסביר את עמדותיו של כל אחד מהם.

וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ – יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים.

וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ – יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים, שיש להתייחס בחשדנות לכל דבר הנאמר על ידיהם, ולחקור אותו כראוי.

וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ – יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.

וּכְשֶׁנִּפְטָרִים (יוצאים) מִלְּפָנֶיךָ, לאחר הדין, הפוך את יחסך אליהם, שיִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ שניהם כְּזַכָּאִין, ותדון אותם לכף זכות, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין לתקן את הטעון תיקון.

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר:

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר:

הֱוֵי מַרְבֶּה לַחְקֹר אֶת הָעֵדִים,

הֱוֵי מַרְבֶּה לַחְקֹר אֶת הָעֵדִים, אף מעבר לשאלות הבסיסיות, כדי לדייק בדבר ולברר את הדין לאמתו.

וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר.

וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ כאשר אתה מרבה בחקירה ושאלה, מפני שגם מכך עלולה לצאת תקלה, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם, מתוך דבריך, יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר, כאשר יבינו את הלך מחשבתו של הדיין, ומהן המסקנות העלולות לצאת מדברי העדות שלהם.

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם.

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם, מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.

שְׁמַעְיָה אוֹמֵר:

שְׁמַעְיָה אוֹמֵר דברים הנוגעים לתחומי החיים שטוב לאדם להתקרב אליהם או להפך:

אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה,

אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, שיש בה בריאות הגוף והנפש, ועיסוק ביישובו של עולם.

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת,

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת (השררה), בין הציבורית ובין הדתית, שכרוכה בה סכנה של רוע והשחתה.

וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת.

וְאַל תִּתְוַדַּע, אל תהיה מוכר ומקורב לָרָשׁוּת (למוסדות השלטון הזר), שיש להם מניעים שונים, וטובתך אינה עומדת מול עיניהם.

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר:

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר:

חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם!

חֲכָמִים, העוסקים בהוראה לרבים ולתלמידים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, הן בתוכן הדברים הן בצורה שבה הם נאמרים, ובפרט בעניינים המוּעדים למכשול ולתקלה.

שֶׁמָּא תָּחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת, וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

שכן קיים חשש, שֶׁמָּא תָּחוּבוּ (תתחייבו) חוֹבַת גָּלוּת, הן במובן הפשוט, הפיזי, הן במובן הרוחני, וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, למקום או לחברה שיש בהם השפעה של צדדים שליליים. וגם אם אתם לא תינזקו כלל, מפני שאתם חכמים ובוגרים, קיים החשש, שתלמידיכם לא ידעו להישמר במקום כזה, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם לאותם מקומות, מן ה׳מים הרעים׳ וההשפעות הזרות, וְיָמוּתוּ, יבואו לידי קלקול גמור. ומעבר לעצם הדבר, נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל, שהרי אותם תלמידים ממשיכים להתייחס, בעיני עצמם או בעיני סביבתם, אל הרב, והכול סבורים, שמתוך תורתו הגיעו למה שהגיעו.

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם.

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם, משמעיה ומאבטליון.

הִלֵּל אוֹמֵר:

הִלֵּל אוֹמֵר:

הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן,

הֱוֵי (הֱיֵה) מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן הכהן, שהיה גם מדריך ומורה לרבים, ודוגמה לצדיק החי בתוך עמו, שכך הם תכונותיו:

אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם,

אוֹהֵב שָׁלוֹם ורואה בו ערך בעל חשיבות עליונה, וְאף רוֹדֵף שָׁלוֹם בפועל, עושה מאמצים כדי להרבות אותו בעולם.

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

ורדיפה זו אחרי השכנת השלום איננה נעשית באופן מנותק ומתנשא, ומתוך סובלנות בלבד, אלא מתוך שהוא אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת ממש, באשר הם בריותיו של הקב״ה. ומלבד אהבתו להם כפי שהם, הרי הוא פועל לרוממם למעלה עליונה יותר וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: נָגֵד שְׁמָא – אָבֵד שְׁמֵיהּ.

הוּא, הלל הזקן, הָיָה אוֹמֵר: נָגֵד שְׁמָא – אָבֵד שְׁמֵיהּ (=המגדל את שמו – מאבד את שמו), מפני שהכבוד האמתי נובע מעניינים נצחיים ובעלי תוכן, ורדיפת הפרסום והכבוד המידיים אינם מחזיקים לאורך זמן.

וּדְלָא מוֹסִיף – יָסֵיף.

וּדְלָא מוֹסִיף – יָסֵיף (=מי שאינו מוסיף – יאבד). שמי שאינו מתקדם בחכמתו, וכן במידותיו ובמעשיו, ונותר כל העת באותו המקום ובאותו המצב, הריהו מתנוון ואובד.

וּדְלָא יָלֵיף – קְטָלָא חַיָּיב.

וּדְלָא יָלֵיף – קְטָלָא חַיָּיב (=מי שאינו לומד – חייב מיתה), מי שאיננו נכנס כלל בשערי הלימוד, הריהו פוגם באופן מהותי בעצם דמותו כיהודי, ועניינו חמור יותר ממי שלמד אך לא הוסיף בלימודו.

וְדִישְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא – חָלֵף.

וּדִישְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא – חָלֵף (=והמשתמש בכתר – חולף), מי שמשתמש בכתר התורה לצרכיו, ליטול כבוד ועושר – חולף ועובר מן העולם. מפני שהוא כמחלל את הקודש, ומשתמש בכתר שאינו שלו אלא של הקב"ה לצרכיו האישיים הפחותים.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

הוּא, הלל הזקן, הָיָה אוֹמֵר:

אִם אֵין אֲנִי לִי – מִי לִי.

אִם אֵין אֲנִי לִי – מִי לִי, שעל האדם עצמו לפעול ולהשתדל למען הצלחתו. ודברים שהגיעו לאדם ללא שהתערב והשתדל בהם בעצמו – אין מציאותם שלמה.

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי.

וּמצד שני, כְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי, שעם כל ההשתדלות, על האדם לזכור שאין בכוחו לפעול ולהצליח לבדו ללא תמיכת המציאות הסובבת אותו וללא עזרת הקב"ה.

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו – אֵימָתַי?

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו – אֵימָתַי? אין להמתין עם הדברים ולדחותם לזמן אחר, שהרי כל זמן אחר גם הוא יהיה "עכשיו".

שַׁמַּאי אוֹמֵר:

שַׁמַּאי אוֹמֵר:

עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע,

עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ לעניין של קֶבַע, שיהיה לימוד התורה אבן יסוד בחייך יותר מכל שאר עיסוקיך.

אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה,

כאשר אתה מבטיח דברים לחברך, אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה בעת שאתה מבצע את הדברים.

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם, כל האנשים, ללא קשר למעשיהם או למעמדם, בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, בארשת פנים שמחה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר דברים שיש בהם לכוון את האדם לאופן עשיית המצוות באופן בהיר ונכון.

עֲשֵׂה לְךָ רַב,

עֲשֵׂה לְךָ רַב, שאחרי הכרעותיו בהלכה תוכל ללכת באופן עקבי.

וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אוֹמָדוֹת.

וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, עשה את הדברים באופן שהוא מבורר ובטוח. וכגון, שאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אוֹמָדוֹת, להפריש מעשר מן התבואה באומדן משוער, אלא באופן מדויק של מידה או משקל, כפי שתיקנו חכמים לעשות לכתחילה.

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר:

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ של רבן גמליאל אוֹמֵר דברים העוסקים במעלת השתיקה על הדיבור מצדדים שונים:

כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.

כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, העוסקים בדברי טעם וחכמה, ובכל זאת לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה, שהשתיקה יפה אפילו מדברי החכמה.

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ, לא הלימוד ולא הדיבור היפה, הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים – מֵבִיא חֵטְא.

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים (דיבורים) – מֵבִיא חֵטְא, מפני שככל שהדיבורים רבים יותר, כך קשה להיזהר ולדייק בתוכנם, וכך הם עלולים להימשך בכיוון לא רצוי, הגורם למכשול ולהטעיה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד,

עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, כלומר על ידם מתקיים העולם השסוע במחלוקת:

עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם,

עַל הַדִּין, המשפט, פסיקת הדין בנתונים הקיימים, וְעַל הָאֱמֶת, היא הקו המנחה, שאינו משתייך לצד זה או אחר, ויישומו מורכב ומסובך, וְעַל הַשָּׁלוֹם, שהוא הניסיון להגיע להכרעות של פשרה, לפנים משורת הדין.

שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם".

שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח,טז).