חזור
עבודה זרה
פרק ההַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיֵין נֶסֶךְ – שְׂכָרוֹ אָסוּר.
גוי הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל היהודי על מנת לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ (בשבילו) מלאכה בְּיֵין נֶסֶךְ – שְׂכָרוֹ אָסוּר.
שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ: "הַעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם" – שְׂכָרוֹ מוּתָּר.
אך אם שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ לאחר שסיים את העבודה שנשכר לה: "הַעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם", והפועל העביר אותה – שְׂכָרוֹ מוּתָּר, שהרי אינו מרוויח שכר על עבודתו ביין הנסך.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ – שְׂכָרָהּ אָסוּר.
וכן גוי הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר מישראל על מנת לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ – שְׂכָרָהּ אָסוּר.
שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַנָּכְרִי לְגִינוֹ עָלֶיהָ – שְׂכָרָהּ מוּתָּר.
שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב ולרכב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַנָּכְרִי לְגִינוֹ (כדו) עָלֶיהָ ובו יין נסך – בכל זאת שְׂכָרָהּ מוּתָּר, שהשכר ניתן בעבור הרכיבה על החמור, והנחת הלגין על החמור אינה משנה מן המחיר.
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים – יְדִיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת. וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת – אֲסוּרוֹת.
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים – יְדִיחֵן במים, וְהֵן מוּתָּרוֹת. וְאִם הָיוּ הענבים מְבוּקָּעוֹת, שהיין נבלע בתוכן – אֲסוּרוֹת.
נָפַל עַל גַּבֵּי תְאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְמָרִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – אָסוּר.
נָפַל יין נסך עַל גַּבֵּי תְאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְמָרִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, שהשתבחו בטעם היין – אָסוּר לאכול אותן. אבל אם לא נתן בהם היין טעם לשבח – מותרות.
מַעֲשֶׂה בְּבַיְתֹס בֶּן זוֹנִן שֶׁהֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן, וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם.
וכך מסופר: מַעֲשֶׂה בְּבַיְתֹס בֶּן זוֹנִן שֶׁהֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות) בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ, וְנָפַל היין עַל גַּבֵּיהֶן, וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם, משום שהיין נותן טעם לפגם בגרוגרות.
זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – אָסוּר. כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – מוּתָּר, כְּגוֹן חוֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְרִיסִין.
זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיש בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, שהוא נהנה מטעמו – הרי זה אָסוּר. כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – מוּתָּר, כְּגוֹן חוֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְרִיסִין שאינו מוסיף טעם לשבח אלא פוגם בהם, ולכן אם נפל מעט חומץ שנעשה מיין נסך על גריסים – מותר לאכלם.
נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם (בשביל) יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
אִם הָיָה בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר – מוּתָּר.
אִם הָיָה בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר, שהנכרי חושש, שישראל יכול לראותו נוגע ביין – מוּתָּר היין בשתייה.
אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג – כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב.
אִם הוֹדִיעוֹ הישראל לנכרי, שֶׁהוּא מַפְלִיג (הולך למקום רחוק) – שיעור הזמן שבו נאסר היין, אם לא היה שם ישראל – הוא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם, שיעשה הנכרי נקב במגופת החבית, מעין פקק עשוי טיט שדבוק על פיה, וְיִסְתּוֹם אחר כך את הנקב, וְיִגּוֹב (ויתנגב, יתייבש) החומר הסותם את הנקב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שיעור הזמן כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח את מגופת (מכסה) החבית על ידי שבירת המגופה, וְיִגּוֹף ויעשה לה מגופה חדשה, וְתִיגּוֹב (תתייבש) המגופה הזו. שהוא זמן ארוך יותר. והלכה כמותו.
הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה וְהָלַךְ לוֹ בְּקַפַּנְדַּרְיָא, נִכְנַס לַמְּדִינָה וְרָחַץ – מוּתָּר.
ישראל הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן (עגלה) אוֹ בִּסְפִינָה עם נכרי, וְהָלַךְ לוֹ בְּקַפַּנְדַּרְיָא (בקיצור דרך), והנכרי אינו יודע מתי יחזור, אפילו נִכְנַס ישראל בינתיים לַמְּדִינָה (לעיר) וְהתעכב שם, כגון שרָחַץ במרחץ – היין מוּתָּר, משום שהנכרי חושש, שמא יגיע ישראל בכל רגע, ואינו מנסך.
אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג – כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב.
אִם הוֹדִיעוֹ ישראל לנכרי שֶׁהוּא מַפְלִיג (מרחיק) לזמן מרובה – היין מותר עד לשיעור הזמן הדרוש כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם (יעשה נקב) במגופה, מכסה הטיט שעל החבית, וְיִסְתּוֹם את הנקב, וְיִגּוֹב (ויתנגב, יתייבש) החומר הסותם.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח את מגופת החבית, וְיִגּוֹף, יעשה מגופה חדשה ויסתום את החבית, וְתִיגּוֹב המגופה. וכן הלכה.
הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
ישראל הַמַּנִּיחַ נָכְרִי לבדו בַּחֲנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא (הישראל) יוֹצֵא וְנִכְנָס, ואינו נמצא שם כל הזמן – היין מוּתָּר.
וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג – כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב.
וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג – היין מותר רק עד לזמן הדרוש כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם הנכרי וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח את החבית וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב. וכן הלכה.
הָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וְהִנִּיחַ לְגִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּלְגִינָה עַל הַדּוּלְבְּקִי, וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא;
הָיָה ישראל אוֹכֵל עִמּוֹ, עם הנכרי, עַל הַשֻּׁלְחָן, וְהִנִּיחַ לְגִינָה (לגין, כד קטן) של יין עַל הַשֻּׁלְחָן, וּלְגִינָה אחרת עַל הַדּוּלְבְּקִי (דלפק, שולחן קטן שמניחים עליו כלי אוכל ושתייה), וְהִנִּיחוֹ, השאיר הישראל את הנכרי לבדו, וְיָצָא מהבית –
מַה שֶּׁעַל הַשֻּׁלְחָן – אָסוּר, וּמַה שֶּׁעַל הַדּוּלְבְּקִי – מוּתָּר.
מַה שֶּׁעַל הַשֻּׁלְחָן אָסוּר, שיש לחשוש שהנכרי שתה ממנו, וּמַה שֶּׁעַל הַדּוּלְבְּקִי – מוּתָּר, שהנכרי חושש לגעת בו בלא רשות.
וְאִם אָמַר לוֹ: "הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה" – אַף שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי אָסוּר.
וְאִם אָמַר לוֹ הישראל לנכרי: "הֱוֵי מוֹזֵג לעצמך וְשׁוֹתֶה" – אַף הלגין שֶׁעַל הַדּוּלְבְּקִי אָסוּר, שכיוון שנתן לו למזוג בעצמו, אין הנכרי מתיירא לקחת מתוך כלים נוספים שבבית.
חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת – אֲסוּרוֹת.
וכן דין כל החָבִיּוֹת הפְּתוּחוֹת שהיו בבית, שהן אֲסוּרוֹת.
סְתוּמוֹת – כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.
וחביות סְתוּמוֹת – אסורות רק אם שהה הישראל מחוץ למקום כְּדֵי (במשך זמן הדרוש) שֶׁיִּפְתַּח הנכרי את המגופה וְיִגּוֹף (יעשה מגופה חדשה), וְתִיגּוֹב (תתייבש) המגופה.
בֹּלֶשֶׁת גּוֹיִם שֶׁנִּכְנְסָה לָעִיר,
בֹּלֶשֶׁת, יחידת חיפוש של שוטרים או חיילים גּוֹיִם שֶׁנִּכְנְסָה לָעִיר,
בִּשְׁעַת שָׁלוֹם – חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת.
אם היה הדבר בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, חָבִיּוֹת יין פְּתוּחוֹת – אֲסוּרוֹת, שמא ניסכו את היין שבהן, וחביות סְתוּמוֹת – מוּתָּרוֹת, משום שאם היו מסירים את המגופה שעל החבית לפתחה, לא היו טורחים לעשות מגופה חדשה ולאטום אותה.
בִּשְׁעַת מִלְחָמָה – אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ.
ואם היה זה בִּשְׁעַת מִלְחָמָה – אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרוֹת, ואפילו הפתוחות, לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לחיילים לְנַסֵּךְ.
אוּמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן – מוּתָּרִים לוֹמַר לוֹ: "תֶּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ". וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן – אָסוּר.
אוּמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בעלי מלאכה יהודים) שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן, תמורת עבודתם, והרי היין אסור בהנאה – מוּתָּרִים הם לוֹמַר לוֹ: איננו רוצים בה, תֶּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ (ערכה הכספי). אבל אִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה החבית לִרְשׁוּתָן – אָסוּר להחזיר לו את החבית ולקבל מן הנכרי את דמיה, שהרי זה כמי שמכרו יין נסך ונהנו מדמיו.
הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד – דָּמָיו מוּתָּרִין. מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – דָּמָיו אֲסוּרִין.
הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לַנָּכְרִי, אם פָּסַק, קבע וסיכם את מחיר היין, עַד שֶׁלֹּא מָדַד אותו לכליו של הנכרי, ולאחר שמדד ולקח אותו הנכרי לרשותו נגע בו – דָּמָיו של היין מוּתָּרִין, מפני שהנכרי התחייב לשלם לישראל עוד לפני שנגע ביין ואסר אותו. אבל אם מָדַד את היין לכליו של הנכרי, ונגע בו הנכרי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק את המחיר – דָּמָיו אֲסוּרִין, משום שבמקרה זה עדיין לא נקנה היין לנכרי, אלא הוא יין של ישראל שנאסר בהנאה.
נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְחָזַר וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אִם יֵשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן אָסוּר.
נָטַל המוכר אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד ושפך דרכו יין לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל נָכְרִי, שיש בה מעט יין נסך, וְחָזַר וּמָדַד באותו משפך יין לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אִם יֵשׁ בּוֹ במשפך עַכֶּבֶת יַיִן, שקערורית שמתעכב בה מעט מן היין – כל מה ששפך דרכו לכלי של ישראל אָסוּר, מפני שנתערב בו יין שבעכבת, שכבר נאסר על ידי החיבור ליין שבצלוחית של הנכרי.
הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי, אֶת שֶׁעֵירָה מִמֶּנּוּ – מוּתָּר, וְאֶת שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ – אָסוּר.
הַמְעָרֶה יין מִכְּלִי אֶל כְּלִי שיש בו יין נסך, אֶת (אותו כלי) שֶׁעֵירָה מִמֶּנּוּ – מוּתָּר היין שבו, וְאֶת שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ – היין שבו אָסוּר.
יֵין נֶסֶךְ אָסוּר, וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא.
יֵין נֶסֶךְ אָסוּר בהנאה, וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. ומפרטים:
יַיִן בְּיַיִן, וּמַיִם בְּמַיִם – בְּכָל שֶׁהוּא.
יַיִן נסך שהתערב בְּיַיִן של היתר, וכן מַיִם שנוסכו לעבודה זרה, שאף הם אוסרים בכל שהוא, שהתערבו בְּמַיִם של היתר – אוסרים בְּכָל שֶׁהוּא.
יַיִן בְּמַיִם, וּמַיִם בְּיַיִן – בְּנוֹתֵן טַעַם.
אבל יַיִן אסור שהתערב בְּמַיִם, וּמַיִם אסורים שהתערבו בְּיַיִן – אוסרים בְּנוֹתֵן טַעַם, רק כאשר טעמו של האיסור מורגש בתערובת ומשביח אותה.
זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ – בְּמַשֶּׁהוּ. וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם.
זֶה הַכְּלָל: מִין שהתערב בְּמִינוֹ, כגון יין ביין – אוסר בְּמַשֶּׁהוּ. וְשהתערב שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, כגון יין במים – אוסר בְּנוֹתֵן טַעַם.
אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן:
אֵלּוּ דברים שאֲסוּרִין לעצמם וְאוֹסְרִין אחרים אם התערבו בהם בְּכָל שֶׁהֵן (בכל כמות שהיא):
יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין,
יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין (חתוכים במקום הלב), שהיו מוציאים מן הבהמה את הלב בעודה בחיים לפולחן עבודה זרה.
וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב,
וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, שהרג אדם, ונגמר דינו לסקילה, שהתערב בשוורים אחרים, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, שעורפים כאשר נמצא בו הרוג שלא נודע מי הרגו, שהתערבה בעגלות אחרות, וְצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע המשמשים לטהרתו, וּשְׂעַר נָזִיר שהוא מגלח ביום טהרתו, וּפֶטֶר חֲמוֹר (בכור חמור) שטרם נפדה בשה, וחתיכת בָשָׂר שבושלה בְּחָלָב,
וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה –
וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לעזאזל ביום הכיפורים, וחתיכת בשר מבהמות חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה שבמקדש –
הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן.
הֲרֵי כל אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין את שהתערבו בו בְּכָל שֶׁהֵן.
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר – כּוּלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה.
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר של יין – כּוּלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה, אף שיין הנסך הוא בשיעור מועט לגבי כלל היין שבבור.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יִמָּכֵר כּוּלּוֹ לְנָכְרִי חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תערובת היין שבבור אסורה בשתייה בלבד, ולא בכל הנאה שהיא, ולכן יִמָּכֵר היין כּוּלּוֹ לְנָכְרִי חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ, שרק הוא אסור בהנאה.
גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ גּוֹי – מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה.
גַּת שֶׁל אֶבֶן שדורכים בה ענבים ליין, שֶׁזִּפְּתָהּ (ציפה אותה בזפת) גּוֹי, ונהוג היה לשפוך יין על הזפת כדי להפיג את טעמה – מְנַגְּבָהּ, מעביר ממנה את היין באמצעות הדחה באפר ובמים, וְהִיא טְהוֹרָה, כשרה ומוכנה להכנת יין בטהרה.
וְשֶׁל עֵץ – רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת.
וְאם הייתה הגת שֶׁל עֵץ, שציפוי הזפת שעליה עבה יותר, ובלוע בו יין רב יותר – רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת כולה.
וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.
וְאם הייתה הגת שֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, מפני שהחרס בולע גם מבעד לציפוי הזפת, ואף אם יוסיף וינגבה לאחר הקילוף, לא יועיל בכך להכשירה.
הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹי,
הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַשְׁמִישׁ (של אוכל) מִן הַגּוֹי,
אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל – יַטְבִּיל.
אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל, כלי שהכשרו לשימוש בהדחה ובניקוי במים צוננים – יַטְבִּיל.
לְהַגְעִיל – יַגְעִיל.
כלי שדרכו לְהַגְעִיל (להפליט את הטעם האסור שבלוע בו) באמצעות מים רותחים, משום שזו דרך השימוש בו, כגון סירים – יַגְעִיל.
לְלַבֵּן בָּאוּר – יְלַבֵּן בָּאוּר. הַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָה – מְלַבְּנָן בָּאוּר.
דבר שדרכו לְלַבֵּן בָּאוּר (לחמם באש עד שיתלהט) משום שצולים בו – יְלַבֵּן בָּאוּר. ולכן הַשְּׁפוּד שתוחבים בבשר כדי לצלותו, וְהָאַסְכְּלָא (רשת לצלייה) – מְלַבְּנָן בָּאוּר.
הַסַּכִּין – שָׁפָהּ וְהִיא טְהוֹרָה.
הַסַּכִּין – שָׁפָהּ (משייף אותה), וְהִיא טְהוֹרָה על ידי כך מהשמנונית שנדבקת בה.