רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ בְּצַד זוֹ, בְּצַד מַרְקוּלִיס – אֲסוּרוֹת. וּשְׁתַּיִם – מוּתָּרוֹת.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שָׁלשׁ אֲבָנִים מונחות זוֹ בְּצַד זוֹ, בְּצַד מַרְקוּלִיס, בצד גל האבנים – הרי הן אֲסוּרוֹת, שיש להניח שהן מעין 'מרקוליס קטן' שעשו בצדו. ואם היו שְׁתַּיִם בלבד – מוּתָּרוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁנִּרְאוֹת עִמּוֹ – אֲסוּרוֹת, וְשֶׁאֵין נִרְאוֹת עִמּוֹ – מוּתָּרוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין להבדיל בין שלוש לשתיים. אלא אותן שֶׁנִּרְאוֹת עִמּוֹ, שנראה שנפלו מהגל של אבני המרקוליס – אֲסוּרוֹת, וְשֶׁאֵין נִרְאוֹת עִמּוֹ – מוּתָּרוֹת, שאין להן קשר למרקוליס. והלכה כמותם.

מָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵּלִים – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין.

מָצָא בְּרֹאשׁוֹ של מרקוליס מָעוֹת, או כְּסוּת אוֹ כֵּלִים, שמונחים שם – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין, שאין מקריבים לו דברים אלו, וגם אינם משמשים לו לנוי.

פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אָסוּר.

אבל אם מצא עליו פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים, זמורות ועליהם אשכולות של ענבים, או עֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, או יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אָסוּר, שאנו מניחים שהובאו לו כתקרובת (קרבן) ונאסרו.

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּינָּה אוֹ מֶרְחָץ – נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה.

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּינָּה אוֹ מֶרְחָץ, שהכמרים שלה עוסקים בהם ומשתכרים מהם – נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, מותר ליהנות ממה שגדל בגינה ולרחוץ במרחץ, אם אינו משלם להם על השימוש בה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה, בתשלום, שכולו מיועד לעבודה זרה ומשמשיה.

הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים – נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה.

אם הָיָה המרחץ או הגינה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, בשותפות – נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה.

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי – אֲסוּרָה מִיָּד. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד.

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי – אֲסוּרָה מִיָּד כשעשה אותה, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד בפועל.

נָכְרִי – מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ. וְיִשְׂרָאֵל – אֵין מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי.

נָכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ שהוא עובד אותה, והיא שייכת לו, וְגם מבטל עבודה זרה שֶׁל חֲבֵרוֹ, נכרי אחר, ואף שהמבטל עצמו אינו עובד אותה. וְיִשְׂרָאֵל אֵין מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, שכן הוא מצווה לאבד את העבודה הזרה מן העולם.

הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה – בִּיטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. בִּיטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ – מְשַׁמְּשֶׁיהָ מוּתָּרִין, וְהִיא אֲסוּרָה.

הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה – בִּיטֵּל על ידי כך גם את מְשַׁמְּשֶׁיהָ, כלים הנעשים לעבודתה, כגון כלי הקטרה. ואם בִּיטֵּל רק את מְשַׁמְּשֶׁיהָ – מְשַׁמְּשֶׁיהָ מוּתָּרִין, וְהִיא עצמה עדיין אֲסוּרָה.

כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, רֹאשׁ חוֹטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִיסְּרָהּ – בִּטְּלָהּ.

כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ את העבודה זרה? קָטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ, או רֹאשׁ חוֹטְמָהּ, או רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, או שפְּחָסָהּ, מעך אותה וקלקל צורתה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִיסְּרָהּ, שלא חסר ממנה דבר – באופנים אלו בִּטְּלָהּ.

רָקַק בְּפָנֶיהָ, הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ, וְזָרַק בָּה אֶת הָצּוֹאָה – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵילָה.

אבל אם רָקַק (ירק) בְּפָנֶיהָ, או הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, או גְּרָרָהּ על הארץ, וְכן אם זָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵילָה, שלא עשה בה דבר בלתי הפיך, וייתכן שלאחר מכן חוזר לעבדה.

מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ – רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בִּיטֵּל.

מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, לווה כסף, ונתן אותה כמשכון, שאם לא יפרע את החוב יישאר ביד המלווה – רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל אותה בכך, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בִּיטֵּל. והלכה כחכמים.

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ,

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ (עזבוה) עוֹבְדֶיהָ בשעה שיצאו למקום אחר,

בִּשְׁעַת שָׁלוֹם – מוּתֶּרֶת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה – אֲסוּרָה.

אם הניחוה בִּשְׁעַת שָׁלוֹם – הרי היא מוּתֶּרֶת, שמכך שלא לקחוה עמם גילו שביטלוה, ואינם רוצים בה עוד. הניחוה בִּשְׁעַת מִלְחָמָה – אֲסוּרָה, שלא עזבוה מרצונם, ויש לשער, שהם רוצים לחזור ולקחתה.

בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים.

בִּימוֹסְיָאוֹת (בסיסי אבן) שמניחים עליהם עבודה זרה לכבודם שֶׁל מְלָכִים – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם רק בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים באותו אזור בלבד, ולא בקביעות.

שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי: אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָּה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ?

שָׁאֲלוּ חכמי הגויים אֶת הַזְּקֵנִים (חכמי ישראל) כאשר היו בְּרוֹמִי: אִם אֵין רְצוֹנוֹ של הקב"ה בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָּה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ (משמידה) מן העולם?

אָמְרוּ לָהֶן: אִילּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צוֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין – הָיָה מְבַטְּלוֹ. הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?!

אָמְרוּ לָהֶן הזקנים: אִילּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צוֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין – הָיָה מְבַטְּלוֹ, ואולם הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, וכי יְאַבֵּד הקב"ה את עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים? שהרי אין העולם מתקיים ללא החמה והלבנה.

אָמְרוּ לָהֶם: אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צוֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ, וְיַנִּיחַ דָּבָר שֶׁצּוֹרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ!

אָמְרוּ לָהֶם: אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שעובדים אותו שֶׁאֵין צוֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ, כמו סתם פסלים, וְיַנִּיחַ ולא יאבד דָּבָר שֶׁצּוֹרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ.

אָמְרוּ לָהֶן: אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים: תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָּטְלוּ.

אָמְרוּ לָהֶן: אם כך היה עושה, אַף אָנוּ היינו מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, של עובדי החמה והלבנה, היה הדבר תומך בעמדתם, שֶׁהיו אוֹמְרִים: תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָּטְלוּ.

לוֹקְחִין גַּת בְּעוּטָה מִן הַגּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְנוֹתֵן לַתַּפּוּחַ.

לוֹקְחִין (קונים) גַּת בְּעוּטָה, שדרכו בה ענבים, והיא מלאה תירוש, מִן הַנָּכְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא, הנכרי, נוֹטֵל בְּיָדוֹ ענבים מן הגת וְנוֹתֵן לַתַּפּוּחַ, לערמת הענבים שבגת, לצורך סחיטה נוספת.

וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה יֵין נֶסֶךְ עַד שֶׁיֵּרֵד לַבּוֹר.

וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה יֵין נֶסֶךְ, כלומר יין של גוים, שיש חשש שניסכו אותו לעבודה זרה, עַד שֶׁיֵּרֵד נוזל התירוש מן הגת לַבּוֹר, שאז נידון כיין.

יָרַד לַבּוֹר – מַה שֶּׁבַּבּוֹר אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מוּתָּר.

ולאחר שיָרַד לַבּוֹר – מַה שֶּׁבַּבּוֹר אָסוּר, שהוא יין נסך, וְהַשְּׁאָר שלא ירד לבור עדיין מוּתָּר.

דּוֹרְכִין עִם הַנָּכְרִי בַּגַּת, אֲבָל לֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ.

דּוֹרְכִין יחד עִם הַנָּכְרִי ענבים בַּגַּת, לאחר שהנכרי כבר החל לדרוך אותם, מפני שהתירוש שבגת כבר נטמא; אֲבָל לֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ ענבים בכרם, להביאם לגת, לפי שבכך מסייע לו ישראל לטמא את הענבים, ואסור לישראל לגרום טומאה לפירות ארץ ישראל.

יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטוּמְאָה – לֹא דּוֹרְכִין וְלֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ,

לעומת זאת, יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה יינו בְּטוּמְאָה, שאינו מקפיד להיות טהור – לֹא דּוֹרְכִין עמו בגת, מפני שהוא עובר עברה, ואסור לסייע לעוברי עברה, וְלֹא בּוֹצְרִין עִמּוֹ, שאין לסייע לגרימת טומאה לפירות ארץ ישראל.

אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת לַגַּת, וּמְבִיאִין עִמּוֹ מִן הַגַּת.

אֲבָל לאחר שגמר כבר לעשות את יינו, מוֹלִיכִין עִמּוֹ חָבִיּוֹת ריקות לַגַּת, כדי למלא אותן ביין, וּמְבִיאִין עִמּוֹ חביות יין מִן הַגַּת לבית או לשוק, שלאחר שכבר נטמא היין בדריכה, שוב אינו נחשב כמסייע לו.

נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּטוּמְאָה – לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ, אֲבָל מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לַפַּלְטֵר.

כיוצא בדבר, נַחְתּוֹם (אופה) ישראל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לחם בְּטוּמְאָה – לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין (מסדרים את העיסה ללחם) עִמּוֹ, שלא לסייע לעברה, אֲבָל לאחר האפייה, מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לַפַּלְטֵר (למוכר הלחם).

נָכְרִי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן; אִם יֵשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוֶה – אָסוּר. אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוֶה – מוּתָּר.

נָכְרִי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן של ישראל; אִם יֵשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוֶה, שבעל הבור חייב כסף לנכרי – היין אָסוּר, שהנכרי המלווה סבור, שיש לו זכות ביין של הלווה כדי לגבות ממנו את חובו, ולפיכך, יש חשש שנגע בו. ואם אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוֶה – מוּתָּר, שאין חוששים, שהוא נוגע בדבר שאין לו זכות בו.

נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בְּקָּנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בְּקָּנֶה, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרוּתַּחַת – בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

נָפַל הנכרי לַבּוֹר יין וְעָלָה, או מְדָדוֹ את יין שבבור בְּקָנֶה בלי לנגוע בו בידו, או הִתִּיז (העיף) אֶת הַצִּרְעָה בְּקָנֶה מן היין, ונגע הקנה ביין, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ (מכה קלות בידו) עַל פִּי חָבִית מְרוּתַּחַת, מעלה קצף כדי להסירו – בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה שהובא כשאלה לחכמים וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר, שהיין מותר בהנאה אך אסור בשתייה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אף בשתייה. ואין הלכה כמותו.

נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ.

נָטַל הנכרי אֶת הֶחָבִית של יין וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ (בכעסו) לַבּוֹר – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְהִכְשִׁירוּ את היין אף בשתייה.

הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים;

הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי, שעושה יין מענבים של נכרי בכשרות, כדי שיהיה אפשר למכרו לישראל, וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ של הנכרי בעל היין בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים;

בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים – מוּתָּר.

אם היה זה בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים שעוברים ברשות הרבים – היין מוּתָּר, מפני שהנכרי חושש לגעת ביין, שמא הישראלים יראו זאת ויימנעו מלקנות ממנו.

בְּעִיר שֶׁכּוּלָּה גּוֹיִם – אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר.

אבל אם היה זה בְּעִיר שֶׁכּוּלָּהּ גּוֹיִם – אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב אדם מישראל, ויהא שׁוֹמֵר את היין.

וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.

וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר בכל רגע, אלא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס בזמנים שאינם קבועים – מוּתָּר, מפני שהנכרי מפחד, שמא ייכנס השומר פתאום, ויראהו נוגע ביין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא, ולכן, גם אם היין מופקד בבית ששייך לנכרי אחר שאינו בעל היין, דינו כמו בבית הנכרי בעל היין.

הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ: "הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת" – מוּתָּר.

ישראל הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי, שעושה יין מענבים של נכרי בכשרות, כדי שיהיה אפשר למכרו לישראל, וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ של הנכרי, וְהַלָּה, הנכרי, כּוֹתֵב לוֹ: "הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת", אף שבפועל לא קיבלן, אלא שמאמין לישראל שישלם לאחר זמן – היין מוּתָּר, משום שנחשב ליינו של היהודי, והנכרי ירא לגעת בו שמא יפסיד את מעותיו.

אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים.

אֲבָל אִם כאשר יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ, את היין משם, וְהנכרי אֵינוֹ מַנִּיחוֹ לעשות כן, עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו בפועל – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים, שמוכח מכך, שהנכרי אינו מכבד את השטר שנתן, וסבור, שהיין ממושכן לו עד שיקבל את התשלום, ולפיכך אינו מתיירא לגעת בו.