כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

כָּל הַצְּלָמִים (פסלים), פסלי אדם, אֲסוּרִים בהנאה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין לפחות פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. אלה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל, אוֹ צִפּוֹר, אוֹ כַּדּוּר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר בהנאה כעבודה זרה אֶלָּא כָּל צלם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל, אוֹ צִפּוֹר, אוֹ כַּדּוּר. אבל אם אין בידו אחד מאלו – מסתבר שאינו עשוי אלא לנוי בלבד. וכן הלכה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל צלם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר אסור, מפני שיש להניח שעבודה זרה הוא.

הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִים.

הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים (פסלים) שייתכן כי שימשו כעבודה זרה – הֲרֵי שברים אֵלּוּ מוּתָּרִים.

מָצָא תַּבְנִית יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד.

ואם מָצָא תַּבְנִית (צורת) יָד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל, העומדת על בסיס בפני עצמה, ולא שבר של פסל – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁצורת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד בפני עצמו.

הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן – יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח.

הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה (שמש), או צוּרַת לְבָנָה (ירח), או צוּרַת דְּרָקוֹן (כעין נחש) שמשמשות כעבודה זרה – הרי אלו אסורים בהנאה, ומצווה לאבד אותם, ולפיכך יוֹלִיכֵם וישליכם לְיָם הַמֶּלַח, שלא ייהנה מהם אדם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְכוּבָּדִין – אֲסוּרִים. שֶׁעַל הַמְבוּזִּין – מוּתָּרִין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בצורות כאלו שֶׁעַל הכלים הַמְכוּבָּדִין, כגון תכשיטים – אֲסוּרִים הכלים, שמסתבר שעבדו להן, ושֶׁעַל הכלים הַמְבוּזִּין – מוּתָּרִין הכלים, שמסתבר שלא עבדו להן. והלכה כמותו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: או שׁוֹחֵק את הכלים האסורים וְזוֹרֶה (מעיף ומפזר) את מה ששחק לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל אותם לַיָּם.

אָמְרוּ לוֹ: אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם".

אָמְרוּ לוֹ: אַף הוּא (מה ששוחק וזורה) נַעֲשֶׂה זֶבֶל ומביא תועלת לצמחים, ונהנים מכך אנשים, וגם הנאה זו אסורה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג,יח). והלכה כרבי יוסי.

שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי, אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם", מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי?

שָׁאַל החכם הגוי פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, בעת שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי (אלילה יוונית), שקרוי על שמה, שפסל שלה עמד שם, וכך אָמַר לוֹ: הרי כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג,יח) – מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי?

אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ.

אָמַר לוֹ רבן גמליאל: אֵין מְשִׁיבִין דברי תורה בַּמֶּרְחָץ, שיש בו אנשים עירומים וזוהמה.

וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאתָה בִּגְבוּלִי;

וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, אין זה מרחץ שלה, הִיא בָּאתָה בִּגְבוּלִי, שעוד מתחילה היה זה מרחץ ששימש את האנשים לרחצה, ורק אחר כך הכניסו לשם את הפסל.

אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים: נַעֲשֶׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ.

ועוד, שאֵין אנשים אוֹמְרִים: נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי (קישוט), אֶלָּא אוֹמְרִים: נַעֲשֶׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ, שמקשטים אותו בפסל שלה, ואם כן אין המרחץ משמש את הפסל, אלא הפסל משמש את המרחץ.

דָּבָר אַחֵר: אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. וְזוֹ – עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב, וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ. לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "אֱלֹהֵיהֶם", אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ – אָסוּר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ – מוּתָּר.

דָּבָר אַחֵר: אף אִם נוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, אִי (אין) אַתָּה נִכְנָס למקום עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּךָ כשאתה עָרוֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. וְאילו זוֹ, עבודה זרה של אפרודיטי, עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ אל תוך הביב, והרי לֹא נֶאֱמַר באיסורי עבודה זרה אֶלָּא "אֱלֹהֵיהֶם" (דברים פרק יב ועוד), לומר: אֶת שֶׁנּוֹהֵג הגוי בּוֹ, בפסל, בדרך כבוד מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ – אָסוּר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ, אלא נוהג בו בקביעות בזלזול – מוּתָּר, שאינו אלוה.

הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת – הֵן מוּתָּרִים, וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַחְמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ".

הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת – הֵן, ההרים והגבעות עצמם, מוּתָּרִין בהנאה, ואולם מַה שֶּׁעֲלֵיהֶם, כגון ציפויים של כסף וזהב לנוי – אֲסוּרִים בהנאה, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ" (דברים ז,כה). שהכסף והזהב שנמצאים עליהם אסורים.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: "אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים" – וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם. אֱלֹהֵיהֶם "עַל הַגְּבָעוֹת" – וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, וְכָל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם – אָסוּר.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מניין שההרים והגבעות עצמם מותרים? שנאמר: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (שם יב,ב), וכך יש לדייק: שיש לאבד את אֱלֹהֵיהֶם שעַל הֶהָרִים – וְלֹא שהֶהָרִים עצמם בכלל אֱלֹהֵיהֶם. וכן אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת – וְלֹא הַגְּבָעוֹת עצמן בכלל אֱלֹהֵיהֶם. ואם תשאל: וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה (עץ שעבדו לו כאלוה) אֲסוּרָה, כפי שנאמר: "אֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ..." (דברים יב,ג), ואין אומרים בה כיוצא בזה: "אֱלֹהֵיהֶם... תַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" – ולא העץ אלוהיהם? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, שבני אדם נטעו אותה מתחילתה לשם עבודה זרה, וְכָל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם – אָסוּר.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ, וְגִבְעָה נִשָּׂאָה, וְעֵץ רַעֲנָן – דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אוֹבִין (אבין, אסביר) וְאָדוּן לְפָנֶיךָ פסוק זה באופן אחר: שלא הוזכרו הרים וגבעות ועץ רענן אלא כסימן, וכך אומר הכתוב: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ, וְגִבְעָה נִשָּׂאָה, וְעֵץ רַעֲנָן נטוע שם – דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה.

מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל – אָסוּר לִבְנוֹתוֹ.

מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ (צמוד) לבית עֲבוֹדָה זָרָה, שאחד מכותלי ביתו שימש לעבודה זרה, וְנָפַל – אָסוּר לו לִבְנוֹתוֹ, שהרי בכך הוא בונה גם לעבודה זרה.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס (נכנס) בְּתוֹךְ השטח שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבוֹנֶה כותל לעצמו. ועובדי העבודה הזרה יצטרכו לבנות לעצמם.

הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה – נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.

אם הָיָה הכותל מתחילה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שהשטח והכותל שייכים לשניהם – נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מודד ארבע אמות ממחצית עובי הכותל.

אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ – מְטַמְּאִין כְּשֶׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ".

אֲבָנָיו, עֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין את הנוגע בהם כְּדין טומאת שֶׁרֶץ מת, שֶׁנֶּאֱמַר בעבודה זרה: "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ" (דברים ז,כו), ו'שקץ' משמש גם כינוי לשרץ (ויקרא ז,א).

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ", מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא – אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הרי אלו מטמאים אף את מי שנשא אותם, ללא מגע ישיר, כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בעבודה זרה: "תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה (=נידה) צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיה ל,כב), מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא – אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

שְׁלשָׁה בָּתִּים הֵן:

שְׁלשָׁה סוגי בָּתִּים הֵן לעניין איסור עבודה זרה וביטולו:

בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זֶה אָסוּר.

בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זֶה אָסוּר.

סִיְּידוֹ וְכִיְּירוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ – נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ.

בית שלא נבנה לעבודה זרה, אלא שסִיְּידוֹ וְכִיְּירוֹ (צייר בו ציורים בולטים) לַעֲבוֹדָה זָרָה, וכן אם חִידֵּשׁ בו דברים, ועוד לא נעבד – נוֹטֵל היהודי מַה שֶּׁחִידֵּשׁ, ובכך חוזר הבית להיתרו.

הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

בית סתם שהִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְאחר כך הוֹצִיאָהּ – הֲרֵי זֶה מוּתָּר מעתה, שלא נאסר הבית מחמת העבודה זרה שהוצבה בו.

שָׁלשׁ אֲבָנִים הֵן:

שָׁלשׁ אֲבָנִים הֵן לעניין איסור עבודה זרה וביטולו:

אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס (במה של עבודה זרה) – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

סִיְּידָהּ וְכִיְּירָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ – נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ.

אבן שסִיְּידָהּ וְכִיְּירָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְכן אם חִידֵּשׁ בה דברים – נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ, וחוזרת להיתרה.

הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וְסִילְּקָהּ – הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת.

אבן שהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וְאחר כך סִילְּקָהּ – הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת מעתה.

שָׁלשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן:

שָׁלשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן לעניין איסור עבודה זרה וביטולו:

אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זוֹ אשרה אֲסוּרָה, ואין ישראל יכול להתירה.

גִּידְּעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְהֶחֱלִיף – נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף.

אילן שגִּידְּעוֹ (חתך חלק מהגזע) או פִסְּלוֹ (חתך חלק מענפיו) לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהֶחֱלִיף (הוציא האילן ענפים חדשים) – נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף ושורפו, ומה שהיה באילן מקודם – מותר.

הֶעֱמִיד תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וּבִיטְּלָהּ – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

שהֶעֱמִיד הגוי תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה, ואחר כך בִּיטְלָהּ – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה? כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ. וּמַעֲשֶׂה בְּצַיְדָן בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ, וּמָצְאוּ תַּחְתָּיו גַּל. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה. וּבְדָקוּהוּ וּמָצְאוּ בּוֹ צוּרָה. אָמַר לָהֶן: הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין – נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן.

אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה? לא רק שעובדים אותה, אלא אף כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רק כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ עצמה. וּמַעֲשֶׂה בּיישוב צַיְדָן בְּאִילָן שֶׁהָיוּ ישראל סבורים שהגויים עוֹבְדִין אוֹתוֹ לעבודה זרה, וּמָצְאוּ תַּחְתָּיו גַּל אבנים. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: "בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה". וּבְדָקוּהוּ, וּמָצְאוּ בּוֹ צוּרָה (של אליל). אָמַר לָהֶן: הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין, ולא לאילן, נַתִּיר לָהֶן לישראל אֶת הָאִילָן.

לֹא יֵשֵׁב בְּצִלָּהּ, וְאִם יָשַׁב – טָהוֹר.

לֹא יֵשֵׁב בְּצִלָּהּ של אשרה, כלומר בצל שהיא מטילה למרחק (לא תחת ענפיה), שאף בכך הוא נהנה מעבודה זרה. וְאִם יָשַׁב בצלה – טָהוֹר.

וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר – טָמֵא.

וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ ממש, וְאִם עָבַר – טָמֵא, כמו הנכנס לאוהל שיש בו מת.

הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ – טָהוֹר.

אבל אם הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים, שענפיה יוצאים לרשות הרבים, וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ – טָהוֹר, שלא גזרו חכמים במקרה זה.

וְזוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה.

וְזוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ, תחת ענפי האשרה יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שאינו מרוויח מכך דבר, אלא אדרבה, נוף האילן מזיק להם, שממעט מהם את הגשם ואת השמש הנצרכים להם. אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה, שאז הצל מגן על הירקות מפני השמש הקופחת, ומועיל להם.

וְהַחֲזֵרִין – לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

וְאת הַחֲזֵרִין (חזרת, חסה) אין זורעים תחתיה לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שגם בימות הגשמים היא זקוקה לצל ולמיעוט גשמים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּמִיָּיה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יזרע תחת האשרה יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּמִיָּיה (השלכת) נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה (ומשמשת) לָהֶן לְזֶבֶל, ונמצא שנהנה מעץ האשרה.

נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים – אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.

נָטַל מִמֶּנָּה, מן האשרה, עֵצִים – אֲסוּרִין העצים בַּהֲנָאָה.

הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר; אִם חָדָשׁ – יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן – יוּצַּן.

הִסִּיק בָּהֶן, בעצים אלה, אֶת הַתַּנּוּר העשוי חרס; אִם היה זה תנור חָדָשׁ, שמתחזק על ידי ההיסק הראשון – יוּתַּץ (יישבר) התנור, שהרי נוצר על ידי איסור עבודה זרה. וְאִם היה זה תנור יָשָׁן, שהוסק והתחזק כבר קודם לכן – יוּצַּן (יצונן), אך הוא עצמו לא נאסר.

אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה.

ואם אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, בחום עצי האשרה – הרי הפת אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וכן אם נִתְעָרְבָה הפת בַּאֲחֵרוֹת – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה, שנהנה מהאיסור, לְיָם הַמֶּלַח, כלומר ייקח מעות כשווי מה שנהנה מן ההיסק ויאבד אותן, ויוכל ליהנות מן הפת.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה, אלא צריך לבער את הפת עצמה, וכן אם התערבה באחרות צריך לבער את הכול. והלכה כרבי אליעזר.

נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכּוֹר – אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד – הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה.

נָטַל הֵימֶנָּה, מן האשרה, עץ ועשה ממנו כַּרְכּוֹר (כלי אריגה) – כרכור זה אָסוּר בַּהֲנָאָה. אם אָרַג בּוֹ באותו כרכור אֶת הַבֶּגֶד – הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה.

נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים – כּוּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.

נִתְעָרֵב בגד זה של איסור בּבגדים אֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים – כּוּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה. והלכה כרבי אליעזר.

כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ?

כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ, מבטל הגוי את האשרה?

קִירְסֵם, וְזֵירֵד, נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אֲפִילּוּ עָלֶה – הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה.

אם קִירְסֵם (חתך ממנה ענפים יבשים לצורכו), או זֵירֵד (חתך ממנה ענפים לחים), או נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל, אוֹ שַׁרְבִיט (ענף דק), או אֲפִילּוּ עָלֶה – הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה, לפי שהוא מראה בכך שאינו מתייחס אליה עוד כעבודה זרה.

שְׁפָיָיהּ לְצוֹרְכָּהּ – אֲסוּרָה. שֶׁלֹּא לְצוֹרְכָּהּ – מוּתֶּרֶת.

אם שְׁפָיָיהּ (שייף אותה) לְצוֹרְכָּהּ, לחזקה או לייפותה – אֲסוּרָה, שלא בטלה בכך מחשיבותה. ואם שֶׁלֹּא לְצוֹרְכָּהּ – מוּתֶּרֶת.