אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל –

אַלְמָנָה שנישאה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה או חֲלוּצָה שנישאה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, והִכְנִיסָה לוֹ, כלומר הביאה עמה עַבְדֵי מְלוֹג, שאינם נעשים נכסי הבעל, אלא יש לו רק זכות ליהנות מעבודתם, וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, שהבעל מקבל אחריות עליהם, והם נעשים על ידי זה כקניינו;

עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכְלוּ.

במקרה כזה עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, ואילו עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכְלוּ בתרומה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג: אִם מֵתוּ – מֵתוּ לָהּ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג: אותם עבדים, שלפי התנאי שבין בני הזוג, אִם מֵתוּ – מֵתוּ לָהּ, כלומר על חשבונה, וְאִם הוֹתִירוּ, עלו בערכם – הוֹתִירוּ לָהּ. עבדים אלו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתָם – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל: אִם מֵתוּ – מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לוֹ. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל: אותם עבדים שאִם מֵתוּ – מֵתוּ לוֹ, שהבעל צריך לשלם את דמיהם כשימות או יתגרש, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לוֹ. עבדים אלו, הוֹאִיל וְהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן בכל מקרה, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, שהם נחשבים קניינו שלו ולא שלה.

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת, שנישאת, לְכֹהֵן, וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ כולם יֹאכְלוּ, מותרים לאכול, בַּתְּרוּמָה.

וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה.

וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל, אם הִכְנִיסָה לוֹ, לבעלה הישראל, עבדים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה, אף על פי שלפני הנישואין היא ועבדיה אכלו בתרומה מכוח היותה בת כהן.

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵּת לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת – לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר, שֶׁהָעוּבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת – לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, כל זמן שהיא מעוברת, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר באותם עבדים, שהוא יורש אותם מאביו יחד עם אחיו, והחלק שלו בהם פוסל אותם מתרומה. והוא לפי הכלל, שֶׁהָעוּבָּר פּוֹסֵל את אמו מלאכול תרומה, אם הייתה בת כהן שנישאה לישראל, ומת האב, מפני שהוא ישראל, וְאֵינוֹ מַאֲכִיל אותה תרומה, שאם הייתה בת ישראל שנישאת לכהן, ומת האב, אינה יכולה לאכול תרומה, למרות שהוא עתיד להיות כהן. וגם לענייננו – אין בכוחו של העובר להאכיל את עבדיו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

אָמְרוּ לוֹ: מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת – לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ, שכך קיבלת במסורת, עַל בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאת לְכֹהֵן, שהעובר פוסל ואינו מאכיל, אם כן, לדבריך, אַף בַּת כֹּהֵן שנישאת לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת – גם כן לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר בעבדים, שהרי העובר אינו מאכיל תרומה לעבדים!

הָעוּבָּר,

הָעוּבָּר של בת כהן שנישאה לישראל והתאלמנה פוסל אותה מלחזור ולאכול תרומה בבית אביה. והעובר של בת ישראל הנשואה לכהן והתאלמנה אינו מאכיל אותה תרומה. כפי ששנינו במשנה הקודמת.

וְהַיָּבָם, וְהָאֵרוּסִין, וְהַחֵרֵשׁ, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין.

וְהַיָּבָם, מי שמת אחיו ללא ילדים, ואשת המת זקוקה לו לייבום; וְהָאֵרוּסִין, איש שקידש אישה ועדיין לא נשא אותה; וְהַחֵרֵשׁ שנשא אישה, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שבא על אישה – הרי אלו פּוֹסְלִין אישה מתרומה, אם היא בת כהן, וְלֹא מַאֲכִילִין בתרומה, אם היא בת ישראל והוא כהן. במצבים אלה יש לאיש רק קניין חלקי באשה, ולכן אם הוא כהן אינו מאכיל. ומן הצד השני, אם הוא ישראל, והיא בת כהן די בקשר הזה לנתק אותה מבית אביה הכהן.

סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ, סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק לֹא הֵבִיא,

ומוסיפים: דין זה נוגע גם למי שסָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ בן תשע שנים ויום אחד שבא על אישה; וכן קטן שקידש אישה, ויש סָפֵק אם כבר הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת ערווה ובוגר הוא, סָפֵק שלֹּא הֵבִיא, שאם היה קטן זה ישראל קידושיו פוסלים את הכהנת מתרומה.

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן – צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

מי שהיה נשוי לשתי נשים, בת אחיו וצרתה, ואין לו ילדים, נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אשתו שהיא בַּת אָחִיו, ומתו שניהם, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן, האם בת אחיו מתה לפניו, וכשהוא מת, צרתה עומדת לייבום על ידי אחיו; או האם הוא מת ראשון, ובת אחיו וצרתה נפלו שתיהן לייבום לפני אחיו, ומפני שבת אחיו אסורה לייבום על ידי אביה, גם צרתה פטורה מייבום (לעיל פ״א מ״א) – במקרה זה הולכים להחמיר, ולכן צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַשּׁוֹטֶה – לֹא פּוֹסְלִים וְלֹא מַאֲכִילִים. וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל – הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין.

הָאוֹנֵס אישה, וְהַמְפַתֶּה אישה, שלא הייתה כוונתו לקדש אותה לאישה; וְהַשּׁוֹטֶה, אפילו נשא אישה בחופה וקידושין – לֹא פּוֹסְלִים את הכהנת מאכילת תרומה אם היו זרים, וְלֹא מַאֲכִילִים בת ישראל בתרומה, אם היו כהנים. וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל, כגון שהיה האונס גוי או ממזר – הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין את הכהנת בביאתם.

כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִיבְּרָה – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. נֶחְתַּךְ הָעוּבָּר בְּמֵעֶיהָ – תֹּאכַל.

ומפרטים מה ששנינו: האונס והמפתה והשוטה לא פוסלים, כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן שלא לשם קידושין אלא באונס או בפיתוי – תֹּאכַל אותה אישה בַּתְּרוּמָה, שלא נפסלה בביאה זו. אבל אם עִיבְּרָה, הרתה, מביאה זו – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, כפי ששנינו במשנה הקודמת, שהעובר של מי שאינו כהן פוסל את בת הכהן. ואם נֶחְתַּךְ הָעוּבָּר בְּמֵעֶיהָ ומת– תֹּאכַל בתרומה.

כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִיבְּרָה – לֹא תֹּאכַל. יָלְדָה – תֹּאכַל. נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב.

היה האונס, המפתה או השוטה כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִיבְּרָה – לֹא תֹּאכַל, כפי ששנינו במשנה הקודמת, שהעובר אינו מאכיל. יָלְדָה – תֹּאכַל, בגלל בנה שהוא כהן. נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב, שהרי האב האונס כהן ואינו מאכיל אותה, והבן מאכיל אותה.

הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע.

הָעֶבֶד, עבד כנעני, שאינו ראוי לבוא בישראל, פּוֹסֵל אישה מאכילת תרומה מִשּׁוּם, בגלל, מעשה בִּיאָה, אם בא עליה, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אותה מִשּׁוּם זֶרַע, שאם לא נבעלה לעבד, אך יש לה זרע שהוא עבד – אינה נפסלת מתרומה, כפי שנפסלת בת כהן שיש לה זרע מבעלה הישראל.

כֵּיצַד? בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן, וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה עֶבֶד. הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

כֵּיצַד? בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאה לְכֹהֵן, או בַּת כֹּהֵן שנישאה לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ, ממנו, בֵּן, וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ, בא, עַל הַשִּׁפְחָה, וְיָלְדָה השפחה הֵימֶנּוּ בֵּן – אותו בן הֲרֵי זֶה עֶבֶד, שהוא מיוחס אחרי אמו השפחה ולא אחרי אביו. ולכן, אם הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל שנישאה לְכֹהֵן, ומת בעלה הכהן וגם בנה, ולא השאיר אחריו אלא העבד – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שהעבד אינו נחשב זרע של אביו הכהן. וכן להפך, אם הייתה אֵם אביו בַּת כֹּהֵן שנישאה לְיִשְׂרָאֵל ומת, ובנה נשא שפחה ומת גם הוא, והשאיר בן מהשפחה – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, כדין בת כהן שמת בעלה הישראל, ואין לה זרע ממנו, שהיא חוזרת לאכול תרומה. לפי שבן זה הוא עבד ואינו נחשב כלל כזרעו של אביו.

מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. כֵּיצַד?

מַמְזֵר פּוֹסֵל בת כהן מן התרומה וּמַאֲכִיל בת ישראל שנישאה לכהן. כֵּיצַד?

בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לְעֶבֶד, אוֹ לְגוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה מַמְזֵר. הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לְכֹהֵן, או בַּת כֹּהֵן הנשואה לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִישֵּׂאת לְעֶבֶד אוֹ לְגוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה הבן מַמְזֵר. אך יש הבדל בין שני המקרים, שאם הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לְכֹהֵן – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שהרי נשאר זרע מן הכהן, והיא אוכלת בגללו. ואם הייתה בַּת כֹּהֵן הנשואה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שהרי יש לה זרע מן הישראל.

כֹּהֵן גָּדוֹל פְּעָמִים שֶׁהוּא פּוֹסֵל.

כֹּהֵן גָּדוֹל, פְּעָמִים שֶׁהוּא פּוֹסֵל בת כהן מלאכול תרומה.

כֵּיצַד? בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִסֵּת לְכֹהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ, וְזֹאת אוֹמֶרֶת: לֹא כִּבְנִי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה.

כֵּיצַד? בַּת כֹּהֵן שנישאה לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִסֵּת לְכֹהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן – הֲרֵי זֶה הבן רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, ככל בן של כהן; ובן זה אם מת אביו, מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ תרומה, אף שהיא בת ישראל, שהיא אוכלת בזכות בנה הכהן, וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ שהיא בת כהן מתרומה, שהרי הוא לה זרע מבעלה הישראל. וְזֹאת, אֵם אמו, אוֹמֶרֶת, בתרעומת: לֹא ירבו כאלה שהם כִּבְנִי (כלומר בן בתי) כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה.