כֵּיצַד אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ?

כֵּיצַד הוא המקרה של אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ?

שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, וְנוֹלַד לָהֶן אָח, וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וּמֵת – הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה – מִשּׁוּם צָרָתָהּ.

שְׁנֵי אַחִים מן האב, כגון ראובן ושמעון, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, ראובן, בלי בנים, והותיר אישה בשם רחל, וְנוֹלַד לָהֶן אָח, יהודה, וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם הַשֵּׁנִי, שמעון, אֶת רחל אֵשֶׁת אָחִיו ראובן, וּמֵת גם הוא בלי בנים. והייתה לשמעון אישה אחרת, לאה, ושתיהן עומדות לפני אחיו הצעיר יהודה; הָרִאשׁוֹנָה, רחל – יוֹצֵאת ללא צורך בייבום או חליצה, מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה קיים בְּעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּיה, לאה אשת שמעון – יוצאת מִשּׁוּם צָרָתָהּ.

עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר וּמֵת – שְׁנִיָּיה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

אם לאחר שמת ראובן, לא הספיק שמעון לייבם את אשתו רחל אלא רק עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, קידושין, בלבד, וּמֵת לפני שבא עליה; במקרה זה, אף שרחל פטורה מייבום ליהודה כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו – השְׁנִיָּיה, לאה אשת שמעון, חוֹלֶצֶת ליהודה. כי לאה אינה נחשבת צרת רחל ממש, מפני שמאמר אינו ‘קונה׳ ביבמה מן התורה אלא רק מדברי חכמים. ולכן תחלוץ כדי להתיר אותה להינשא לכל אדם, וְאולם לֹא מִתְיַבֶּמֶת על ידו, שהרי היא 'צרתה' של רחל מדברי חכמים.

שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְיִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן אָח, וּמֵת – הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה – מִשּׁוּם צָרָתָהּ.

שְׁנֵי אַחִים, ראובן ושמעון, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, ראובן, בלי בנים, והותיר אישה בשם רחל, וְיִבֵּם הַשֵּׁנִי, שמעון, אֶת רחל אֵשֶׁת אָחִיו, וְרק אַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן אָח, יהודה; והייתה לשמעון אישה נוספת בשם לאה, וּמֵת שמעון בלי בנים, ושתי נשיו עומדות לפני יהודה – הָרִאשׁוֹנָה, רחל שהייתה אשת ראובן, יוֹצֵאת ללא צורך בייבום או חליצה, מִשּׁוּם שהיא אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּיה, לאה – יוצאת מִשּׁוּם צָרָתָהּ.

עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, וּמֵת – הַשְּׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

ואם מתחילה עָשָׂה בָּהּ שמעון ברחל רק מַאֲמָר, קידושין, ולא הספיק לבוא עליה, וּמֵת – רחל אמנם פטורה מייבום על ידי יהודה, כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו. אבל הַשְּׁנִיָּיה, לאה אשת שמעון, חוֹלֶצֶת ליהודה, מפני שאין היא נחשבת ממש צרתה של רחל כדי שתיפטר מן החליצה, שכן המאמר אינו קונה ביבמה מדין תורה, וְאולם לֹא מִתְיַבֶּמֶת על ידו, מפני שהמאמר עשה אותה לצרתה מדברי חכמים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אוֹ חוֹלֵץ לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: במקרה כזה, שיהודה נולד רק לאחר שרחל (אלמנת ראובן) כבר נעשתה אשת שמעון – אין היא נחשבת עוד לגביו כאשת ראובן, שאסורה עליו משום ‘אשת אחיו שלא היה בעולמו׳. אלא שתיהן זקוקות לו לייבום, ולכן מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, לרחל או ללאה, אוֹ חוֹלֵץ לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. ואין הלכה כרבי שמעון.

כְּלָל אָמְרוּ בַּיְּבָמָה:

כְּלָל אָמְרוּ בַּיְּבָמָה, אופנים שונים שיש לנהוג במקרים שהיבמה אסורה על היבם:

כָּל שֶׁהִיא אִסּוּר עֶרְוָה – לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

כָּל שֶׁהִיא אסורה אִיסּוּר עֶרְוָה על היבם, כגון בתו – לֹא חוֹלֶצֶת לו וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת על ידו, שאין ביניהם כלל זיקה של ייבום.

אִסּוּרָהּ אִסּוּר מִצְוָה וְאִסּוּר קְדֻשָּׁה – חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

אם היה אִיסּוּרָה על היבם רק אִיסּוּר מִצְוָה או אִיסּוּר קְדוּשָּׁה (שיבואר עניינם במשנה הבאה), שאינו דוחה את עצם זיקת הייבום, הרי זו חוֹלֶצֶת כדי להשתחרר מן הזיקה, וְאולם לֹא מִתְיַבֶּמֶת בגלל האיסור.

אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ – חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

ועוד אמרו: אֲחוֹתָהּ של ערווה שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ, גיסתה, כאשר שתי אחיות נשואות לשני אחים, ומתו שני האחים; אם יש להם אח נוסף, ואחת משתי הנשים אסורה עליו באיסור ערווה, כגון שהייתה בעבר כלתו – אחותה חוֹלֶצֶת לו אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. ואין דינן כשתי אחיות שנפלו כאחת לייבום, ששתיהן אסורות על היבם (להלן פ"ג מ"א), שהרי במקרה זה, כלתו כלל לא נפלה לפניו לייבום, מפני שהיא אסורה עליו כערווה.

אִסּוּר מִצְוָה – שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אִסּוּר מִצְוָה הוא שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, קרובות משפחה שיש בהן איסור ערווה מדרגה שנייה, כלומר מדברי חכמים, 'סופרים'.

אִסּוּר קְדֻשָּׁה – אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר.

אִסּוּר קְדוּשָּׁה מהו – אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה או חֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת או נְתִינָה, בת מבנות הגבעונים, לְיִשְׂרָאֵל, וכן בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר. שאין בכל אלו איסור ערווה של קרבת משפחה, אלא שאסרה התורה לשאת נשים אלו בגלל קדושת הכהונה וקדושת ישראל.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם, זוֹקֵק אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לְיִבּוּם, וְאָחִיו לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם, ואפילו היה ממזר, שנולד לאביו מגילוי עריות – זוֹקֵק האח הזה אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לְיִבּוּם, אם מת אחיו ללא ילדים, וצריך לייבם אותה או לחלוץ לה כדי להתיר אותה לכל אדם. וְכן אותו אח – אָחִיו הוא לְכָל דָּבָר, כגון לדיני ירושה, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אח שנולד מִן הַשִּׁפְחָה או מִן הַגּוֹיָה, שאיננו נחשב כאח.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם, פּוֹטֵר אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, וְחַיָּיב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ, וּבְנוֹ לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם, ואפילו היה ממזר – אותו בן פּוֹטֵר את אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, אם מת האב. וְחַיָּיב אותו בן עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ של אביו, שאם הכהו או קיללו חייב מיתה, ככתוב בספר שמות (כא,טו ויז): “וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת... וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת״, וּבְנוֹ הוא לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בן מִן הַשִּׁפְחָה או מִן הַגּוֹיָה, מפני שאינו נחשב כבנו.

מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵי אֲחָיוֹת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן קִדֵּשׁ – נוֹתֵן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ.

מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵי אֲחָיוֹת, כגון ראובן שקידש את רחל או לאה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן קִדֵּשׁ, והרי הוא אסור בכל אחת מהן, שמא היא אחות אשתו – נוֹתֵן מספק גֵּט, שטר גירושין, לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ.

מֵת, וְלוֹ אָח אֶחָד – חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן.

מֵת ראובן לפני שנתן גט, וְלוֹ אָח אֶחָד, שמעון – חוֹלֵץ שמעון לִשְׁתֵּיהֶן, אבל אינו מייבם אף אחת מהן, כיון שאינו יודע מי מהן יבמתו ומי אחותה (האסורה עליו כ'אחות זקוקתו').

הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם.

הָיוּ לוֹ לראובן שְׁנַיִם, שני אחים, שמעון ולוי – אֶחָד מהם, שמעון, חוֹלֵץ תחילה לרחל, ולאחר מכן אֶחָד מהם, לוי, מְיַבֵּם את לאה. שהרי בכל מקרה היא מותרת לו; אם היא היבמה – הרי הוא מקיים בה מצוות ייבום, ואם רחל אחותה היא היבמה – הרי כבר חלץ לה שמעון אחיו, ואינה זקוקה עוד לייבום.

קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

קָדְמוּ, הזדרזו, שמעון ולוי וְכָנְסוּ, ונשאו – זה את רחל וזה את לאה, בלא לשאול כיצד לעשות כהלכה – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. שכן אף שנהגו שלא כראוי, הרי בפועל התייבמה היבמה על ידי אחד מהם, ובטלה זיקתה לאח השני, וממילא אחותה מותרת לו, שאינה 'אחות זקוקה'.

שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ – זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין.

שְׁנַיִם, שני אנשים שאינם אחים, כגון יצחק ומשה, שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, רחל ולאה, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מהן קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ – אין אחד מהם יכול לשאת אחת משתי האחיות, שמא הוא נושא את אחות אשתו. ולכן זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין, לזו ולזו, כדי להוציא את שתיהן מספק אשת איש, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין, מאותו טעם.

מֵתוּ, לָזֶה אָח, וְלָזֶה אָח – זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן.

מֵתוּ יצחק ומשה לפני שהספיקו לתת גט לאחיות; אם היה לָזֶה אָח וְלָזֶה אָח – זֶה, של יצחק, חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, ואינו מייבם אף אחת מהן, שמא היא אחות זקוקתו, והוא אסור בה; וְכן זֶה, אחיו של משה, חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן מאותו טעם.

לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם – הַיָּחִיד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְהַשְּׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם,

היה לָזֶה, ליצחק, אח אֶחָד, ראובן; וְלָזֶה, למשה, שְׁנַיִם, חגי וזכריה – הַיָּחִיד ראובן חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, כפי שהסברנו; וְהַשְּׁנַיִם, חגי וזכריה – אֶחָד חוֹלֵץ תחילה לאחת מהן, וְאֶחָד מְיַבֵּם את השנייה, אם ירצה. שהרי בכל מקרה היא מותרת לו; אם היא היבמה – הרי הוא מקיים בה מצוות ייבום, ואם אחותה היא היבמה – הרי כבר חלץ לה אחיו, ואינה זקוקה עוד לזה לייבום.

קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

קָדְמוּ השנים, חגי וזכריה, וְכָנְסוּ את שתיהן, בלי לשאול כיצד לנהוג – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

לָזֶה שְׁנַיִם וְלָזֶה שְׁנַיִם – אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, אָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, וְאָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה.

היו לָזֶה, ליצחק, שְׁנַיִם, שני אחים, ראובן ושמעון, וְלָזֶה, למשה, שְׁנַיִם, חגי וזכריה – אָחִיו שֶׁל זֶה, אחד מאחיו של יצחק, ראובן, חוֹלֵץ לְאַחַת, לרחל, וְאָחִיו שֶׁל זֶה, אחד מאחיו של משה, חגי, חוֹלֵץ לְאַחַת, ללאה. ואחר כך שמעון, אָחִיו שֶׁל זֶה, של ראובן, מְיַבֵּם את חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, של חגי, לאה, וְאָחִיו שֶׁל זֶה, של חגי, זכריה, מְיַבֵּם את חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, של ראובן, רחל.

קָדְמוּ שְׁנַיִם וְחָלְצוּ – לֹא יְיַבְּמוּ הַשְּׁנַיִם, אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם.

אם קָדְמוּ שְׁנַיִם, שני אחים של אחד מהם, כגון ראובן ושמעון, אחיו של יצחק, וְחָלְצוּ לשתי הנשים – לֹא יְיַבְּמוּ הַשְּׁנַיִם האחרים, חגי וזכריה, אחיו של משה, את שתיהן; שמא אינו מייבם את יבמתו אלא את אחות זקוקתו, אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ תחילה לאחת מהן ופוטר אותה, וְאֶחָד מְיַבֵּם את השנייה.

קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם.

ומכל מקום, אם קָדְמוּ חגי וזכריה וְכָנְסוּ את שתיהן, בלי לשאול – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם, שהרי עכשיו בוודאי אין אחת מהן אחות זקוקה, שהרי כבר התייבמה אחותה לשני, ופקעה זיקתה ממנו.

מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם. וְאִם קָדַם הַקָּטָן – זָכָה.

מִצְוָה בַּגָּדוֹל שבאחים של המת לְיַבֵּם, וְאִם קָדַם הַקָּטָן וייבם – זָכָה.

הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ עַל הַגּוֹיָה וְנִתְגַּיְּרָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. וְאִם כָּנַס – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.

הַנִּטְעָן, החשוד, שאנשים טוענים עליו, שבא עַל הַשִּׁפְחָה, וְנִשְׁתַּחְרְרָה אחר כך השפחה, אוֹ נטען עַל הַגּוֹיָה וְנִתְגַּיְּרָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס, יישא אותה לאישה, מפני שבזה יגביר עוד את החשד. וְאִם בכל זאת כָּנַס – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.

הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס – יוֹצִיא.

אבל הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ, אשתו של אדם אחר, וְהוֹצִיאוּהָ בית דין מִתַּחַת יָדוֹ של בעלה בגללו, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס הנטען את האישה – יוֹצִיא.

הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר “בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ.

שליח הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם" הגט, כפי שחייבו חכמים, שרק באופן זה הגט כשר (גיטין פ״א מ״א) – לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ של המגרש, משום שנמצא שמשיאים לו אישה זו על פי דיבורו בלבד, ואין לסמוך על כך כדי להתירה לו.

“מֵת״, “הֲרַגְתִּיו״, “הֲרַגְנוּהוּ״ – לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ.

אם בא אדם והעיד על אדם פלוני שמֵת, או אפילו אמר על אדם פלוני: "אני הֲרַגְתִּיו", או "הֲרַגְנוּהוּ, אני ואחרים״ – לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ של זה, אף שהיא יכולה להינשא לאדם אחר על פי עדותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: “הֲרַגְתִּיו״ – לֹא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. "הֲרַגְנוּהוּ" – תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אם אמר "הֲרַגְתִּיו" – לֹא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ כלל, אפילו לא לאחר, שאי אפשר להאמין לעדותו. אבל אם אמר "הֲרַגְנוּהוּ" – תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ לאדם אחר, אבל לא לו. ואין הלכה כרבי יהודה.

הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעְלָהּ – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה.

הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בּגלל נֶדֶר שנדרה עַל בַּעְלָהּ, שאסרה עצמה בנדר על בעלה, ובאה אל החכם כדי שימצא לה פתח להתיר את נדרה, ולא מצא לה היתר, ומשום כך התגרשה מבעלה – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה חכם זה, כדי שלא יחשדו בו שאסר אותה כדי שיוכל לשאתה.

מֵאֲנָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו – יִשָּׂאֶנָּה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין.

אבל אישה שבהיותה קטנה מֵיאֲנָה בפני החכם, שאמרה בבית הדין, שאיננה רוצה בבעל שהשיאו לה אִמָהּ ואחיה, וכך יצאה ממנו (ראו פ״א מ״ב), אוֹ אישה שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו, שמת בעלה וחלצה לאחיו בפני החכם ובכך הותרה להינשא לכל אדם – יִשָּׂאֶנָּה החכם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דבר הנעשה בבֵית דִּין של מספר דיינים, ואין מקום לחשד.

וְכוּלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים, וּמֵתוּ – מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם.

וְכוּלָּן, החכם וכן אלו ששנינו במשנה הקודמת שלא יישאו את הנשים שהותרו על ידם (המביא גט והמעיד לאישה שמת בעלה) שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים באותה שעה של דין או עדות, וּמֵתוּ נשיהם אחר כך – מוּתָּרוֹת אותן נשים שהתירו לִנָּשֵׂא לָהֶם, שאין אנו חוששים שעוד בחיי אשתו נתן עיניו בזו.

וְכוּלָּן שֶׁנִּשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים, וְנִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנוּ – מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶן.

וְכן כוּלָּן, כל הנשים הללו שאסרו לעד או לחכם לשאתן משום חשד, אם לאחר שהותרו נִישְּׂאוּ לַאֲחֵרִים, וְנִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנוּ – מוּתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם, לחכם ולעד שהתירום.

וְכוּלָּן מֻתָּרוֹת לִבְנֵיהֶם אוֹ לַאֲחֵיהֶן.

וְכן כוּלָּן מוּתָּרוֹת לִבְנֵיהֶם אוֹ לַאֲחֵיהֶן של המתירים.