הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי" – תִּנָּשֵׂא.

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם (מעבר לים), אם היה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שלא היה ריב ביניהם, וְגם היה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שלא הייתה מלחמה בעולם, באזור שאליו הלכו היא ובעלה. וּבָאתָה (באה) האישה לבדה לפנינו, וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי" – הרי זה תִּנָּשֵׂא על סמך עדות עצמה.

"מֵת בַּעְלִי" – תִּתְיַבֵּם.

וכן אם אמרה: "מֵת בַּעְלִי" ולא היו לו בנים, ולבעלה יש אח – תִּתְיַבֵּם על סמך עדותה.

שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָּעוֹלָם, קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

אבל אם היה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ כשיצאו, ואולם הייתה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם, או שהייתה קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְאף ששָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, שאנחנו חוששים שמא טעתה, או שהיא מטעה את החכמים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בּוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ תִּנָּשֵׂא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת כשמעידה שמת בעלה, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה לבית הדין כשהיא בּוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין, שאז ניכר שהיא דוברת אמת. אָמְרוּ לוֹ: אין לחלק בכך, אלא אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ, בין אם היא בוכה ובגדיה קרועים ובין אם לא – תִּנָּשֵׂא אישה בעדות עצמה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא שָׁמַעְנוּ מרבותינו היתר זה, שהאישה הנשואה מותרת להינשא על פי עדותה שמת בעלה, אֶלָּא בְּאישה הבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּכשבאה לבית הדין בְאוֹתָהּ מְדִינָה שבה אירע הדבר, והעידה שמת, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, שבו החליטו חכמים לסמוך על עדות אישה.

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. לֹא דִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַּהוֶֹה.

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: כך הוא דינה של כל אישה, אַחַת (בין זו) הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה; לֹא דִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר דווקא אֶלָּא בַּהֹוֶה, שאותו מעשה היה בשעת קציר.

חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

ומעירים: חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי בעניין זה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּנָּשֵׂא, וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אישה שהעידה שמת בעלה – תִּנָּשֵׂא לאדם אחר, וְגם תִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ (הסכום שהבעל מתחייב בשטר הכתובה לשלם מנכסיו במקרה שימות או יגרש אותה).

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: תִּנָּשֵׂא, וְלֹא תִּטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: תִּנָּשֵׂא על פי עדותה, וְאולם לֹא תִּטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ, משום שלעניין ממונות צריך עדות גמורה של שני עדים.

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: הִתַּרְתֶּם עֶרְוָה חֲמוּרָה, לֹא תַּתִּירוּ אֶת מָמוֹן הַקַּל?

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אם הִתַּרְתֶּם על פי עדותה איסור עֶרְוָה, שהיא חֲמוּרָה, שהרי היא באיסור אשת איש, האם לֹא תַּתִּירוּ על ידי פי עדותה אֶת המָמוֹן הַקַּל?

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל: מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִים לְנַחֲלָה עַל פִּיהָ.

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל: אין זו ראיה, שכן מָצִינוּ (מצאנו) שֶׁאֵין הָאַחִים של בעלה נִכְנָסִים לְנַחֲלָה שלו לרשת אותו עַל פִּיהָ על פי עדותה שהוא מת, אף שכוחה של עדותה יפה לדיני עריות!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתוּבָּתָהּ נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ: שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לֵיכִי.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי הוכחה אחרת: וַהֲלֹא מִסֵּפֶר (שטר) כְּתוּבָּתָה נִלְמוֹד כדברינו, שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ בכתובה: "שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לֵיכִי (לך)" בכתובה זו. הרי שבכל מקרה שבו היא מותרת להינשא – יש לה גם כתובה!

וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.

וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל מדבריהם וקבעו שיש לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.

הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהַעִידָהּ, חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָה.

הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהַעִידָהּ, להעיד לאישה שמת בעלה, חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ (אשתו האחרת של הבעל), וִיבִמְתָּהּ (גיסתה, אשת אחי בעלה), וּבַת בַּעְלָהּ (בתה החורגת), שאנו חוששים שמא הן משקרות בכוונה כדי לקלקלה, כשתינשא על פיהן, ויתברר שבעלה עדיין בחיים, ותצטרך לצאת משניהם.

מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה? שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ.

ומסבירים: מַה בֵּין גֵּט לְעדות מִיתָה, שנשים אלו נאמנות להביא לה גט ממדינת הים ולהעיד שהוא נכתב בכשרות, והיא נישאת על פיהן (גיטין פ״ב מ״ז), ואילו להעיד לה על מות בעלה אינן נאמנות, כבמשנתנו? שֶׁבגט הַכְּתָב מוֹכִיחַ, שעיקר עדות זו נסמכת על הגט הכתוב, ומשם כוח נאמנותן, ובעדות מיתה אין ראיה מסייעת.

עֵד אוֹמֵר: “מֵת״, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אַחֵר וְאָמַר: “לֹא מֵת״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא.

עֵד אוֹמֵר: "מֵת בעלה", וְנִשֵּׂאת האישה על פי עדות זאת, וּבָא עד אַחֵר וְאָמַר: "לֹא מֵת" – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מבעלה השני על פי עדות זו.

עֵד אוֹמֵר: “מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: “לֹא מֵת״, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת – תֵּצֵא.

אבל אם עֵד אחד אוֹמֵר: "מֵת הבעל", וּלאחר מכן שְׁנַיִם אוֹמְרִים: "לֹא מֵת" – אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת על פי עדות הראשון, תֵּצֵא, שאין תוקף לעדות של עד אחד כנגד שני עדים.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים: “מֵת״, וְעֵד אוֹמֵר: “לֹא מֵת", אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת – תִּנָּשֵׂא.

ומטעם זה, שְׁנַיִם אוֹמְרִים: "מֵת", וְעֵד אחד בא אחריהם ואוֹמֵר: "לֹא מֵת" – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת – תִּנָּשֵׂא, אם רצונה בכך.

אַחַת אוֹמֶרֶת: “מֵת״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: “לֹא מֵת";

שתי נשים היו נשואות לאיש אחד, ויצאו שלושתם למדינת הים. חזרו ובאו שתי הנשים ממדינת הים לבית דין, אַחַת מהן אוֹמֶרֶת: "מֵת הבעל", וְאַחַת אוֹמֶרֶת "לֹא מֵת";

זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת מֵת – תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ. וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת לֹא מֵת – לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ.

זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת "מֵת" – תִּנָּשֵׂא על סמך עדות עצמה וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ, כפי ששנינו במשנה ג, וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת "לֹא מֵת" – לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ.

אַחַת אוֹמֶרֶת: "מֵת", וְאַחַת אוֹמֶרֶת: "נֶהֱרַג";

אם אַחַת מהן אוֹמֶרֶת: "מֵת הבעל״ (כדרכו), וְאַחַת אוֹמֶרֶת: "נֶהֱרַג" (באופן לא טבעי) – נחלקו בדבר חכמים;

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וּמַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִנָּשְׂאוּ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל והן מַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שתיהן לֹא יִנָּשְׂאוּ.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְזוֹ וְזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵין קַיָּים – יִנָּשְׂאוּ.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְזוֹ וְזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵין הבעל קַיָּים, אף שהן חלוקות בסיפור המעשה – יִנָּשְׂאוּ. והלכה כדבריהם.

עֵד אוֹמֵר: “מֵת״, וְעֵד אוֹמֵר: “לֹא מֵת״; אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: “מֵת״, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: “לֹא מֵת״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא.

אם עֵד אחד אוֹמֵר: "מֵת בעלה של אישה פלונית״, וְעֵד אחד אוֹמֵר: "לֹא מֵת", או אִשָּׁה אחת אוֹמֶרֶת: "מֵת", וְאִשָּׁה אחרת אוֹמֶרֶת: "לֹא מֵת" – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא.

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: “מֵת בַּעְלִי״ – תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ,

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי" – תִּנָּשֵׂא, וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ על פי עדות עצמה,

וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה.

וְצָרָתָהּ שנשארה כאן אֲסוּרָה להינשא על פי עדות זו, כפי ששנינו במשנה ד, שאין אישה נאמנת להעיד על צרתה.

הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן – תֹּאכַל בִּתְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

ואם הָיְתָה הצרה בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לְכֹהֵן – תמשיך ותֹאכַל בִּתְרוּמָה, כאילו היה בעלה חי. שכשם שאין מתחשבים בעדות צרתה לגביה להתיר לה להינשא, כך אין מתחשבים בה לאסור עליה תרומה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאָתָה מִידֵי עֲבֵירָה, עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִינָּשֵׂא, וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אם נעשה כדברי רבי טרפון, אֵין זוֹ דֶּרֶךְ שמּוֹצִיאָתָה (מוציאה אותה) את הצרה לגמרי מִידֵי חשש עֲבֵירָה, עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִינָּשֵׂא, וגם אֲסוּרָה מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.

אָמְרָה: “מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת חָמִי״ – תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ, וַחֲמוֹתָהּ אֲסוּרָה.

אישה שהלכה, היא ובעלה וחמיה, למדינת הים, ובאה ואָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי תחילה, וְאַחַר כָּךְ מֵת חָמִי" – הרי זו תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ, ואולם חֲמוֹתָהּ אֲסוּרָה להינשא, שאין כלה נאמנת להעיד על חמותה.

הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן – תֹּאכַל בִּתְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

והואיל ואין סומכים על עדות כלתה לגביה, אם הָיְתָה החמות בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לַכֹּהֵן – תֹּאכַל בִּתְרוּמָה, כדין אשת כהן, אלו דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאָתָהּ מִידֵי עֲבֵירָה, עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִינָּשֵׂא, וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ שמוֹצִיאָתָהּ (מוציאה אותה) את החמות מִידֵי חשש עֲבֵירָה עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִינָּשֵׂא, וַאֲסוּרָה גם מלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.

קִידֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִידֵּשׁ, כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת: "אוֹתִי קִידֵּשׁ" – נוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת, וּמַנִּיחַ כְּתוּבָּה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

קִידֵּשׁ אדם אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵין הוא יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מהן קִידֵּשׁ, וכָּל אַחַת מהן אוֹמֶרֶת: "אוֹתִי קִידֵּשׁ" – אם אינו רוצה בהן, נוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת כדי לפטור אותה מן הספק, וּמַנִּיחַ כְּתוּבָּה (כלומר את סכום הכתובה שמתחייב כל בעל לשלם במקרה מוות או גירושין) בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, אלו דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵירָה, עַד שֶׁיִּתֵּן גֵּט וּכְתוּבָּה לְכָל אַחַת וְאֶחָת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵירָה, שהרי האישה שקידש לא קיבלה ממנו את הכתובה המגיעה לה, עַד שֶׁיִּתֵּן גֵּט וּכְתוּבָּה לְכָל אַחַת וְאֶחָת מהן.

גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵין יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה גָּזַל, כָּל אֶחָד אוֹמֵר: “אוֹתִי גָּזַל״ – מַנִּיחַ גְּזֵילָה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

וכן אם גָּזַל אדם אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אנשים, וְאֵין הוא יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מהם גָּזַל, וכָל אֶחָד ואחד אוֹמֵר: "אוֹתִי גָּזַל" – מַנִּיחַ את סכום הגְּזֵילָה בֵּינֵיהֶן, וּמִסְתַּלֵּק, והם ידונו ביניהם מי יקבל את דמי הגזלה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵירָה, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵילָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין זוֹ דֶּרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵירָה, שלא השיב את הגזלה, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם את מלוא סכום הגְּזֵילָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מהם.

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָה לִמְדִינַת הַיָּם וּבְנָהּ עִמָּהֶם, וּבָאָה וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי" – נֶאֱמֶנֶת.

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבְנָהּ יצא עִמָּהֶם, ואחר זמן בָּאָה האישה למקומה, וְאָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי", ונמצא שאינה זקוקה לייבום, שהרי כשמת בעלה הותיר אחריו זרע – הרי זו נֶאֱמֶנֶת ומותרת להינשא לכל אדם.

"מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

אבל אם אמרה: "מֵת בְּנִי וְרק אחר כך אַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי", ואני זקוקה לייבום – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, שאין בכוח עדותה להפקיע ממנה חזקת איסור שהייתה לה על אחיו כאשר יצא ובנה בחיים. ומכל מקום חוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ שהיא זקוקה לייבום, ואסורה לכל אדם, וְלכן חוֹלֶצֶת ליבם כדי להיפטר מזיקת הייבום, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

“נִיתַּן לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם", וְאָמְרָה: "מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי" – נֶאֱמֶנֶת.

האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, בלא בנים, וחזרה לבדה והעידה: "נִיתַּן לִי (נולד לי) בֵּן מבעלי בִּמְדִינַת הַיָּם", והוסיפה וְאָמְרָה: "מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי" ללא בנים, ונמצא שהיא זקוקה לייבום – נֶאֱמֶנֶת ומתייבמת. שהרי לא שינתה דבר מחזקתה הראשונה.

"מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

אבל אם לאחר שאמרה, שניתן לה בן במדינת הים, הוסיפה ואמרה: "מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי", ואיני זקוקה לייבום – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שאף שמאמינים לה שמת בעלה, אינה נאמנת לומר, שאינה זקוקה לייבום, כנגד חזקתה הראשונה, שהייתה זקוקה לייבום כשיצאה למדינת הים. ובכל אופן חוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, שלפיהם היא אסורה על היבם, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

"נִיתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם", אָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי", "יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי" – נֶאֱמֶנֶת.

האישה שהלכה היא ובעלה (שלא היו לו ילדים ולא אחים) למדינת הים, ובאה ואמרה: "נִיתַּן לִי (נולד לי) יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם", שנולד שם אח לבעלה, והוסיפה ואָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי", או שאמרה: "מת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי" – נֶאֱמֶנֶת, ומותרת להינשא לכל אדם. שהרי כשיצאה לא הייתה בחזקת זקוקה לייבום, ורק מפיה באה אלינו הידיעה שנולד יבם, ו'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'.

הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי", "יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

אבל אם הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שידענו שהיה לה יבם, ואָמְרָה: "מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי", או שאמרה: "מת יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת להוציא עצמה מחזקת ייבום,

שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: “מֵת יְבָמִי״ שֶׁתִּנָּשֵׂא. וְלֹא “מֵתָה אֲחוֹתִי״ שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ. וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר: “מֵת אָחִי״ שֶׁיְּיַבֵּם אִשְׁתּוֹ. וְלֹא “מֵתָה אִשְׁתִּי״ שֶׁיִּשָּׂא אֲחוֹתָהּ.

שֶׁכן אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: "מֵת יְבָמִי", כך שֶׁתִּנָּשֵׂא לאדם אחר על פי עדות זו; וְלֹא נאמנת לומר: "מֵתָה אֲחוֹתִי", כדי שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ (תינשא) לבעל אחותה; וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר: "מֵת אָחִי", כדי שֶׁיְּיַבֵּם את אִשְׁתּוֹ של האח; וְלֹא נאמן אדם לומר: "מֵתָה אִשְׁתִּי", כדי שֶׁיִשָּׂא את אֲחוֹתָהּ של אשתו בהיתר.