חזור
יבמות
פרק יבמִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלשָׁה דַּיָּינִין, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת.
מִצְוַת חֲלִיצָה נעשית בִּפני שְׁלשָׁה דַּיָּינִין, שנאמר: “וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים״ (דברים כה,ז), ולאו דווקא דיינים מומחים, אלא אֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת, אנשים פשוטים.
חָלְצָה בְּמִנְעָל – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
אם חָלְצָה בְּמִנְעָל, נעל העשויה עור רך – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
בְּאַנְפִּילִין – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
אבל אם חלצה בְּאַנְפִּילִין, מנעל עשוי בגד, מעין גרב עבה – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, שאינה קרויה נעל.
בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב – כָּשֵׁר. וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב – פָּסוּל.
חלצה בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב התומך ברגל מאחור – כָּשֵׁר. וְסנדל שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב – פָּסוּל.
מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
אם היו רצועות הסנדל קשורות מִן הָאַרְכּוּבָה, הברך, וּלְמַטָּה וחלצה – חֲלִיצָתָה כְּשֵׁרָה.
מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
אם היו קשורות מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה – חֲלִיצָתָה פְּסוּלָה.
חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְּשֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, של היבם, אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ שחלצה בְּסנדל שֶׁל רגל שְׂמֹאל שהיה נעול בְּרגל יָמִין – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
חָלְצָה בְּגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, אוֹ בְּקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
חָלְצָה בְּסנדל גָּדוֹל ממידת רגלו, אבל שֶׁהוּא יָכוֹל עדיין לְהַלֵּךְ בּוֹ, אוֹ בְּמנעל קָטָן ממידתו אבל שֶׁהוּא חוֹפֶה, מכסה, אֶת רוֹב רַגְלוֹ – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
חָלְצָה בַּלַּיְלָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.
חָלְצָה בַּלַּיְלָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. והלכה כמותו.
בַּשְּׂמֹאל – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר.
חלצה בּרגל שְׂמֹאל – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. ואין הלכה כמותו.
חָלְצָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא קָרְאָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
חָלְצָה נעלו וְרָקְקָה לפניו, אֲבָל לֹא קָרְאָה את מה שהיא צריכה לומר – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
קָרְאָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
קָרְאָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
חָלְצָה וְקָרְאָה, אֲבָל לֹא רָקְקָה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
חָלְצָה וְקָרְאָה אֲבָל לֹא רָקְקָה – נחלקו בדבר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה", כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה – מְעַכֵּב.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הלא נאמר באותה פרשה: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה,ט), ו״ככה״ לשון דיוק ועיכוב הוא, כלומר שרק כך כשר. ונלמד מכאן, כי כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה – מְעַכֵּב, ובכלל זה רקיקה.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: מִשָּׁם רְאָיָה? “כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ״ – כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בָּאִישׁ.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וכי אתה מביא מִשָּׁם רְאָיָה? הלוא נאמר שם: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ" – כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בָּאִישׁ, כלומר בגופו של האיש, כגון החליצה מעל רגלו, מעכב. אבל היריקה שאיננה באיש אלא רק על הקרקע לפניו – איננה מעכבת.
הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ,
הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ,
וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת לַקָּטָן – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְכן הַגדולה שחוֹלֶצֶת לַקָּטָן – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, ואינה מועילה לפטור אותה מזיקת הייבום.
קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה – תַּחֲלוֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל.
קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה – תַּחֲלוֹץ שנית מִשֶּׁתַּגְדִּיל.
וְאִם לֹא חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
וְאִם לֹא חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ הראשונה פְּסוּלָה.
חָלְצָה בִּשְׁנַיִם, אוֹ בִּשְׁלשָׁה, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
חָלְצָה בִּשְׁנַיִם, בפני שני דיינים; אוֹ שחלצה בִּפני שְׁלשָׁה, וְנִמְצָא, התברר, שאֶחָד מֵהֶן היה קָרוֹב לאחד הצדדים או לדיין אחר, שהוא פסול לשמש כדיין אוֹ פָּסוּל מטעם אחר – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִין גם בפחות משלושה.
וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר.
וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ ליבמתו בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שלא בנוכחות אדם אחר, וּבָא מַעֲשֶׂה זה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר.
מִצְוַת חֲלִיצָה:
מִצְוַת חֲלִיצָה כך היא נעשית:
בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵן מַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו".
בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵן, החכמים שבבית הדין, מַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, אם לייבם או לחלוץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו" (דברים כה,ח), ורק אחר כך נאמר: “וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ".
וְהִיא אוֹמֶרֶת: “מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי״. וְהוּא אוֹמֵר: “לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ".
וְאם החליטו לחלוץ, הִיא אוֹמֶרֶת: "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי" (שם פסוק ז), וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (שם ח).
וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים.
ומעירים: וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים דברים אלה, ולא בשפה אחרת.
“וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו״ – רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִים.
על מה שנאמר אחר כך: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו" (שם פסוק ט), מעירים – צריך שיהיה זה רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִים.
“וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״ – עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין. וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הוּרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם וְגָמַר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, הוּחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִים כָּל הַפָּרָשָׁה.
ועל מה שנאמר שם: "וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (שם), אומרים: עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין, מקריאים, בית הדין ליבמה את מה שעליה לומר. וּכְשֶׁהִקְרָא פעם רַבִּי הוּרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם וְגָמַר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, שהוסיף להקריא לה: “וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ (שם פסוק י), הוּחְזְקוּ, כלומר נעשה מנהג, לִהְיוֹת גּוֹמְרִים ומקריאים ליבמה את כָּל הַפָּרָשָׁה.
“וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ – מִצְוָה בַּדַּיָּינִין, וְלֹא מִצְוָה בַּתַּלְמִידִים.
ועל מה שנאמר: "וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" מעירים: מִצְוָה בַּדַּיָּינִין שהם יכריזו: “חלוץ הנעל״, וְלֹא מִצְוָה בַּתַּלְמִידִים, כלומר שאר הנמצאים במקום.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה עַל כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר: “חֲלוּץ הַנַּעַל״, “חֲלוּץ הַנַּעַל״, “חֲלוּץ הַנַּעַל".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה עַל כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר: "חֲלוּץ הַנַּעַל", "חֲלוּץ הַנַּעַל", "חֲלוּץ הַנַּעַל".