חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם.

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים, קרובות משפחה שאסורות על האדם, אם היו נשואות לאחיו, ומת האח בלא בנים – לא רק שהן פטורות מן הייבום ומן החליצה, אלא הן פּוֹטְרוֹת מכך אף את צָרוֹתֵיהֶן, נשותיו האחרות של האח שמת, וְאף את צָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם (כלומר אף את צרות צרות צרותיהן וכו'), כפי שיבואר במשנה הבאה.

וְאֵלּוּ הֵן: בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ; בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּהּ; חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו; אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ; וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, עַד סוֹף הָעוֹלָם.

וְאֵלּוּ הֵן חמש עשרה הנשים: בִּתּוֹ של ראובן, שהייתה נשואה לאחיו שמעון שמת; וּבַת בִּתּוֹ של ראובן; וּבַת בְּנוֹ של ראובן, וּבַת אִשְׁתּוֹ של ראובן (מנישואין קודמים); וּבַת בְּנָהּ של אשת ראובן, וּבַת בִּתָּהּ של אשת ראובן. וכן חֲמוֹתוֹ של ראובן, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו. אֲחוֹתוֹ של ראובן מֵאִמּוֹ ולא מן האב (ושמעון היה אחיו מן האב ולא מן האם), אֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו של ראובן מֵאִמּוֹ, שלאחר שמת אותו אח נישאה לשמעון אחיו מן האב; וְכן אֵשֶׁת אָחִיו של ראובן שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ, שמת עוד לפני שנולד ראובן, שראובן אינו מצווה לייבם אותה, והיא אסורה עליו לעולם כאשת אח. וְכן כַּלָּתוֹ (אשת בנו) של ראובן, שהיא אסורה עליו לעולם, אף אם מת בנו או גירש אותה – הֲרֵי חמש עשרה נשים אֵלּוּ, אם היו נשואות לאחיו שמעון, ומת שמעון בלא בנים – פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם לראובן, ואסור לו לייבם אף את הצרות, עַד סוֹף הָעוֹלָם, כאשר יבואר במשנה הבאה.

וְכֻלָּן, אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת – צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת.

וְכוּלָּן, כל אחת מאותן הנשים שמנינו, אִם מֵתוּ בחיי אחיו שמעון; אוֹ אם מֵאֲנוּ באחיו, שנישאו לו בהיותן קטנות ויתומות מאב, ובמקרה זה יכולה הקטנה למאן בנישואין ולצאת ללא גט (ראו להלן פרק יג); אוֹ אם נִתְגָּרְשׁוּ מאחיו בחייו, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ שהן אַיְלוֹנִיּוֹת (‘זכריות׳), שאינן מסוגלות ללדת, ואיילונית פטורה מייבום (להלן פ״ח מ״ה), מאחר והן עצמן אינן עומדות לפני ראובן לייבום – צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת להתייבם לו.

וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו, שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶׁמֵּאֲנוּ.

ומעירים על לשונו של כלל זה: וְאִי, אין, אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו 'שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת׳ אוֹ 'שֶׁמֵּאֲנוּ', שהרי איילונית וילדה קטנה אינן מסוגלות ללדת כדי שתוכלנה להיות חמותו או אם חמותו או אם חמיו.

כֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן? הָיְתָה בִּתּוֹ, אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ, נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמֵת; כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה – כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה.

ומסבירים: כֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן? הָיְתָה בִּתּוֹ של ראובן, רבקה, אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ, נְשׂוּאָה לְאָחִיו שמעון, וְלוֹ (לשמעון) אִשָּׁה אַחֶרֶת, ששמה רחל, וּמֵת שמעון; כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ של ראובן, רבקה, פְּטוּרָה מלהתייבם או לחלוץ לו – כָּךְ צָרָתָהּ רחל פְּטוּרָה מלהתייבם לו.

הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵֹּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמֵת; כְּשֵׁם שֶׁצָּרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה – כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

אם לאחר פטירת שמעון אחי ראובן, הָלְכָה רחל צָרַת בִּתּוֹ של ראובן, וְנִשֵּׂאת, התייבמה, לְאָחִיו הַשֵּׁנִי ששמו לוי, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת ששמה לאה, וּמֵת גם לוי בלי בנים; כְּשֵׁם שֶׁצָרַת בִּתּוֹ של ראובן, רחל, פְּטוּרָה מלהתייבם או לחלוץ לו – כָּךְ לאה, שהיא צָרַת צָרָתָהּ של בתו פְּטוּרָה מלהתייבם לו. וכן אם ייבם אח שלישי של ראובן בשם יהודה את לאה, ויש לו אישה אחרת ושמה מרים, ומת בלי בנים; כשם שלאה, צרת צרתה של בתו של ראובן פטורה מלהתייבם לו – כך מרים צרתה פטורה מלהתייבם לו, וכך הלאה אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה אחים ("עד סוף העולם").

כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת? הָיְתָה בִּתּוֹ, אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ, נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת; מֵתָה בִּתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו – צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת.

כֵּיצַד מתקיים מה ששנינו, שאִם מֵתוּ חמש עשרה נשים אלו שהיו נשואות לאחיו, צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת להתייבם לו? כגון שהָיְתָה בִּתּוֹ של ראובן, אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ, נְשׂוּאָה לְאָחִיו שמעון, וְלוֹ (לשמעון) אִשָּׁה אַחֶרֶת בשם רחל; אם מֵתָה בִּתּוֹ של ראובן בחיי שמעון אוֹ נִתְגָּרְשָׁה משמעון, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו שמעון – אז רחל שהייתה צָרָתָהּ מוּתֶּרֶת להתייבם לו.

וְכָל הַיְּכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה – צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

וְכָל אחת מן העריות הללו הַיְּכוֹלָה לְמָאֵן, כגון בת אשתו של ראובן, שאמה השיאה אותה לשמעון אחיו בהיותה קטנה, וְלֹא מֵיאֲנָה בו, ומת שמעון – צָרָתָהּ, אשתו האחרת של שמעון, חוֹלֶצֶת לראובן וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת על ידו. אינה מתייבמת – שהרי היא צרת בת אשתו, אבל צריכה חליצה כדי להתיר אותה מזיקת הייבום לראובן, מפני שמדין תורה אין תוקף לנישואי בת אשתו של ראובן לשמעון, בהיותה קטנה יתומה מאב אלא רק מדברי חכמים, ולכן אינה פוטרת את צרתה מייבום.

שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנְּשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים – צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת:

יש שֵׁשׁ עֲרָיוֹת, נשים שאסורות על האדם בקרבת משפחה, שהן חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ שמנינו, מִפְּנֵי שֶׁהן נְּשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים, ואף על אחיו היו אסורות באיסור ערווה. אם נשא אותן אחיו באיסור, והיו לו נשים אחרות, ומת – צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת לו, לאח החי. ואלו הן:

אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹת אָבִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו.

אִמּוֹ, שאסורה על אחיו מן האב, וְאֵשֶׁת אָבִיו (שאינה אמו), וַאֲחוֹת אָבִיו, וכן אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְכן אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו. כל אלו לא היה תוקף לנישואין שלהן לאחיו שמת, ולכן צרותיהן מותרות לו לייבום.

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים.

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, שלדעתם מצווה על האח לייבם את צרת בתו או לחלוץ לה כדי לפטור אותה מן הזיקה אליו. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים, והמשניות הקודמות בפרק זה שנויות לדעת בית הלל.

חָלְצוּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים.

חָלְצוּ האחים לצרות – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין את הצרה מִן הַכְּהוּנָּה, מפני שדין החלוצה כדין אישה גרושה, שאסורה להינשא לכהן. וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים את הצרות לכהונה, מכיוון שלדעתם הצרות הללו פטורות מייבום וחליצה, ולכן אין משמעות לחליצה שעשו.

נִתְיַבְּמוּ – בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין.

ומן הצד השני, אם נִתְיַבְּמוּ הצרות לאחים, ולאחר מכן חזרו והתאלמנו – בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים אותן לכהונה, כדין כל אלמנה שמותרת לכהן. וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין אותן מן הכהונה, כדין כל אישה שנבעלה למי שאסור עליה, שהרי לדעתם צרת הערווה אסורה עליו. והלכה כבית הלל.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵלוּ אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין – לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי.

ומעירים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, ולשיטת בית הלל, בני צרת ערווה ממזרים הם – לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי.

כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין – לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ.

כָּל דיני הַטְּהָרוֹת וְהַטּוּמְאוֹת שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין בהם וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין – לֹא נִמְנְעוּ מלהיות עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי, על סמך, אֵלּוּ, שהיו סומכים, שיודיעו להם ולא יכשילו אותם בדבר שאסור לפי דעתם.