חזור
סוטה
פרק גהָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ. וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ.
הָיָה כהן נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ של הסוטה מִתּוֹךְ אותה כְּפִיפָה מִצְרִית (סל העשוי מעלי דקל) שהייתה מונחת בה, וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת (הקדוש לעבודת הקרבנות), וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ של האישה, וְהכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ מתחת יד האישה וּמְנִיפָהּ, מניף כך את המנחה.
הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
הֵנִיף הכהן את המנחה, כפי שכבר שנינו במשנה הקודמת, וְהִגִּישׁ את הכלי לקרן המזבח הדרומית מערבית. לאחר מכן קָמַץ, נטל ממנה בידו קומץ, וְהִקְטִיר את הקומץ על אש המזבח, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ.
הָיָה הכהן מַשְׁקָהּ את האישה את המים המאררים, וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם".
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: להפך, מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם" (במדבר ה,כו).
אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ – כְּשֵׁרָה.
אמנם, גם לדעת רבי שמעון, אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, הרי היא כְּשֵׁרָה. ואין הלכה כרבי שמעון.
עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה אָמְרָה "אֵינִי שׁוֹתָה" – מְגִילָּתָהּ נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן.
אם עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְגִילָּה במים על ידי הכהן, אָמְרָה האישה: "אֵינִי שׁוֹתָה" – מְגִילָּתָהּ נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת ונשרפת עַל בית הַדֶּשֶׁן, מקום שרפת הקרבנות הפסולים בעזרה.
וְאֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.
וְאֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.
נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה "טְמֵאָה אֲנִי" – הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן.
אם כבר נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה, וְאחר כך אָמְרָה: "טְמֵאָה אֲנִי" – אין משקים אותה, אלא הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל בית הַדֶּשֶׁן.
נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה "אֵינִי שׁוֹתָה" – מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ.
אך אם נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה: "אֵינִי שׁוֹתָה", ולא אמרה שהיא טמאה – מְעַרְעֲרִים (מזעזעים ומחלישים) אוֹתָהּ, וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ.
אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין. וְהֵם אוֹמְרִים: "הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא הָעֲזָרָה".
אם אכן הייתה טמאה, אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לגמור לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת (מקבלות גוון צהבהב, מחווירות), וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, כעין גידים בולטים בפניה ובכל גופה, כי הוא מתנפח. וְהֵם, האנשים העומדים שם, אוֹמְרִים: "הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא את הָעֲזָרָה!".
אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת – הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים.
ומעירים: אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת שמגינה עליה – הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ, משהה את דינה, שלא תמות מיד. ומוסיפים: יֵשׁ זְכוּת שתּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת גדולה יותר שתּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת שתּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים.
מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי: חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה – תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ.
מִכָּאן היה אוֹמֵר, מסיק בֶּן עַזַּאי: חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה ולא תמות מיד, אף על פי שזנתה – תֵּדַע, שֶׁהוא מפני שהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ, ולא תזלזל בדברי התורה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמְלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה – כְּאִילּוּ לוֹמְדָהּ תִּפְלוּת.
ואילו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמְלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה – כְּאִילּוּ לוֹמְדָהּ תִּפְלוּת (דברי הבל).
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב (מעט) מזונות וְתִפְלוּת עמו, יותר מִתִּשְׁעָה קַבִּין, שפע, של מזונות וּפְרִישׁוּת עמם. כלומר, מעדיפה איש שיעסוק עמה בדברי הבל, על איש שמביא לה פרנסה מרובה, אך פורש מענייני העולם הזה.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם.
ומוסיפים, הוּא, רבי יהושע, הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה באופן חריג, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין (צבועים העושים עצמם כפרושים, ומקלקלים את מעלת הפרישות בעיני העם) – הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם, כלומר, מחריבים את העולם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר: הַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִים – מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם בִּפְנֵי כָּל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת, וּמוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ, שֶׁאוֹמְרִים: טְמֵאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶן זְכוּת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים. וְאִם (שאם) אַתָּה אוֹמֵר: הַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִים כדברי חכמים במשנה הקודמת – מַדְהֶה (מכהה, מפחית) אַתָּה בכך אֶת כוח הַמַּיִם המרים בִּפְנֵי כָּל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת, שתסמוכנה על זכותן, ולא יודו שנטמאו; וּמצד אחר, מוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ, ולא אירע להן דבר, שֶׁאוֹמְרִים האנשים: טְמֵאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶן זְכוּת.
רַבִּי אוֹמֵר: הַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִים; וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת, אֶלָּא מִתְנַוְּונָה וְהוֹלֶכֶת, לַסּוֹף הִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה.
ואילו רַבִּי אוֹמֵר: הַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִים, שאם יש זכות לאישה שחטאה, אינה נענשת מיד, וכדברי התנא במשנה הקודמת, וְאולם אֵינָהּ יוֹלֶדֶת כאישה טהורה ששתתה, שנאמר בה: "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה,כח), וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת (נעשית בריאה ויפה יותר), אֶלָּא מִתְנַוְּונָה (מתנוונת) וְהוֹלֶכֶת, ולַסּוֹף הִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה האמורה בסוטה: "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" (שם פסוק כז).
נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בַּכְּלִי – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת, וְתִפָּדֶה.
אם נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ של הסוטה עַד שֶׁלֹּא (טרם) קָדְשָׁהּ המנחה בַּכְּלִי, בכלי שרת, לשם הקרבה (לעיל משנה א) – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת שבמקדש שנפסלו לפני שקדשו בכלי שרת, וְתִפָּדֶה מיד ההקדש.
וְאִם מִשֶּׁקָּדְשָׁה בַּכְּלִי – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת, וְתִשָּׂרֵף.
וְאִם מִשֶּׁקָּדְשָׁה בַּכְּלִי נטמאה – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת שנפסלו לאחר שקדשו בכלי שרת, וְתִשָּׂרֵף ב'בית הדשן' שבעזרה.
וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת:
וְאֵלּוּ הסוטות שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, אם קדשו כבר המנחות בכלי:
הָאוֹמֶרֶת "טְמֵאָה אֲנִי לָךְ", וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת "אֵינִי שׁוֹתָה", וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ.
הַאוֹמֶרֶת לבעלה: "טְמֵאָה אֲנִי לָךְ", כלומר זניתי עם אותו אדם שקינאת לי עליו; וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שהעידו עליה שֶׁהִיא טְמֵאָה; וְהָאוֹמֶרֶת "אֵינִי שׁוֹתָה", אף שאינה מודה שנטמאה; וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, אחר שקדשה המנחה בכלי; וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ, כשעלו לבית המקדש כדי להשקותה, והדבר התברר רק לאחר שקדשה המנחה בכלי.
וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים – מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת.
וְכן כָל הנשים הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים, נשים שהביאו מנחת סוטה – מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, אף על פי שלא נפסלו. אלא לאחר שניטל מהן הקומץ והוקטר על המזבח, דינה כדין מנחת כהן, שאין הכהנים אוכלים ממנה, שנאמר: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו,טז), ולכן היא נשרפת.
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן – מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת. וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל – מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת.
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן – מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת, ואין הכהנים אוכלים ממנה, כדין מנחת כהן; מפני שיש לבעלה הכהן חלק באותה מנחה. וְכֹהֶנֶת (בת כהן) שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל – מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת על ידי הכהנים.
מַה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת?
מַה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת (בת כהן) בכלל?
מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת, מִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת.
מִנְחַת כֹּהֶנֶת, בת כהן (שאינה נשואה לכהן) – נֶאֱכֶלֶת לכהנים, ומִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת.
כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, וְכֹהֵן אֵין מִתְחַלֵּל.
כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת מן הכהונה בביאה אסורה, שהיא אסורה לכהן ולאכול בתרומה; וְכֹהֵן שבא על אישה האסורה לו – אֵין מִתְחַלֵּל בכך מן הכהונה.
כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לַמֵּתִים, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לַמֵּתִים.
כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לַמֵּתִים, שאין עליה איסור להיטמא, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, אלא לקרוביו (ויקרא כא,א–ד).
כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, כגון בשר חטאות ואשמות, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים.
מַה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה?
מַה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה?
הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת.
הָאִישׁ, כשהוא מצורע, פּוֹרֵעַ (מגדל) את שער ראשו וּפוֹרֵם (קורע) את בגדיו (ויקרא יג,מה), וְאֵין הָאִשָּׁה, כשהיא מצורעת, פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת.
הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר.
הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, שיכול לנדור שיהא בנו הקטן נזיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר.
הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ.
הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, אם נדר אביו נדר נזירות, והפריש כבר כסף כדי לקנות ממנו קרבנות בסוף נזירותו, ומת, יכול הבן להשתמש בכסף לקניית קרבנות אלה, אם הוא נזיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ, כלומר אינה יכולה להשתמש בכסף שהפריש אביה, כאשר היא נזירה.
הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ.
הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לאמה (שפחה) לאדם אחר כשהיא קטנה, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ.
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ.
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, מוסר אותה ככלה לאדם אחר, כשהיא קטנה או נערה, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ.
הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָה.
הָאִישׁ שנידון לסקילה נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָה.
הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית.
הָאִישׁ נִתְלֶה לאחר שנסקל בבית דין, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית כלל.
הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ.
הָאִישׁ נִמְכָּר לעבד בִּגְנֵיבָתוֹ, כדי לשלם את חוב גנבתו, אם אין לו די כסף לשלם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ.