הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית;

הָיָה הבעל מֵבִיא לכהן אֶת מִנְחָתָהּ של אשתו בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית (סל עשוי מעלי דקל);

וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ, כְּדֵי לְיַגְּעָהּ.

וְהכהן נוֹתְנָהּ, את המנחה, עַל יָדֶיהָ של האישה, כְּדֵי לְיַגְּעָהּ (להלאות אותה), שמא מתוך כך תודה שנטמאה, ולא יהיה צורך בבדיקת המים.

כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ – תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית, וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת.

כָּל הַמְּנָחוֹת – תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן, גם הבאתן למקדש וגם עבודתן, נעשות בִּכְלִי שָׁרֵת, הראוי לעבודת הקודש; וְזוֹ, מנחת הסוטה – תְּחִלָּתָהּ מובאת בִּכְפִיפָה מִצְרִית, כפי ששנינו, וְסוֹפָהּ, עבודתה, נעשית בִּכְלִי שָׁרֵת.

כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ – אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ – בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין – הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח.

כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת (צריכות עמן) שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ – אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ – בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. ומעירים: מִנְחַת הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁגם היא בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין, הִיא הָיְתָה בָּאָה כגֶרֶשׂ (ויקרא ב,יד), סולת מנופה, וְזוֹ מנחת סוטה בָּאָה כקֶמַח גולמי, ללא ניפוי.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה – כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: רמז הוא, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ של סוטה מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, שאינה נאמנה לבן זוג אחד – כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה, שעורים.

הָיָה מֵבִיא פְיָילֵי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לוֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר.

הָיָה הכהן מֵבִיא פְיָילֵי (קערה) שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לוֹג (172 מ"ל) מַיִם מִן הַכִּיּוֹר, הוא כיור הנחושת שבעזרה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית; כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב – כָּךְ מְמַעֵט בַּמַּיִם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית הלוג (86 מ"ל) מים בלבד היה נותן. ומעירים: כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט רבי יהודה בַּכְּתָב הנמחק לתוך המים, שלשיטתו (להלן משנה ג), כותבים במגילת סוטה פחות ממה שסבורים שאר חכמים – כָּךְ הוא מְמַעֵט בַּמַּיִם. ואין הלכה כרבי יהודה.

נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ; וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קָבוּעַ בָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ, וְנוֹתֵן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם".

לאחר מכן נִכְנַס הכהן לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ; וּמָקוֹם הָיָה שָׁם ברצפת ההיכל בגודל אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא (לוח) שֶׁל שַׁיִשׁ על גביו, וְטַבַּעַת הָיְתָה קָבוּעַ בָּהּ, בטבלה, כדי שניתן יהיה להגביה אותה, וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ, וְנוֹתֵן ממנו לתוך המים שבכלי, בכמות גדולה דיה כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה העפר עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם" (במדבר ה,יז).

בָּא לוֹ לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִילָּה.

בָּא לוֹ הכהן לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִילָּה.

מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כּוֹתֵב?

מֵאֵיזֶה מָקוֹם בפרשת סוטה (במדבר פרק ה) הוּא כּוֹתֵב?

מֵ"אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וגו', וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ". וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה". וְכוֹתֵב: "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבוּעָה... וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".

מֵ"אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה, וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת, וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ" (פסוקים יט–כ). ומפסיק את העתקתו במילים אלה, וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה" (תחילת פסוק כא), אלא ממשיך וְכוֹתֵב את לשון האלה (הקללה): "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבוּעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (פסוקים כא-כב). וְאֵינוֹ כּוֹתֵב את סוף הפסוק: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא הָיָה מַפְסִיק.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא הָיָה מַפְסִיק. אלא כותב הכול ברצף, מ"אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ" ועד: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא: "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבוּעָה וגו' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ" וגו'. וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כּוֹתֵב, כל מה שהוא כותב אינו אֶלָּא לשון האלה שבסוף: "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבוּעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". וְאֵינוֹ כּוֹתֵב את סוף הפסוק: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן". והלכה כתנא הראשון.

אֵינוֹ כּוֹתֵב לֹא עַל הַלּוּחַ, וְלֹא עַל הַנְּיָיר, וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא, אֶלָּא עַל הַמְּגִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֵּפֶר".

הכהן אֵינוֹ כּוֹתֵב את מגילת הסוטה לֹא עַל הַלּוּחַ של עץ, וְלֹא עַל הַנְּיָיר, וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא (עור שאינו מעובד כל צורכו), אֶלָּא עַל הַמְּגִילָּה של קלף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר" (במדבר ה,כג).

וְאֵינוֹ כּוֹתֵב לֹא בְּקוֹמוּס, וְלֹא בְּקַנְקַנְתּוֹם, וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם; אֶלָּא בַּדְּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמָחָה" – כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק.

וְאֵינוֹ כּוֹתֵב לֹא בְּקוֹמוּס (צבע העשוי משׂרף), וְלֹא בְּקַנְקַנְתּוֹם (גופרת נחושת), וְלֹא בְּכָל דָּבָר אחר שֶׁרוֹשֵׁם סימן שאינו נמחק לגמרי, אֶלָּא בַּדְּיוֹ בלבד, העשוי תערובת פחם ושמן, והוא נמחק במים, שֶׁנֶּאֱמַר שם: "וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים", שצריך להיות כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק במים.

עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת "אָמֵן אָמֵן"?

ומבררים: עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת "אָמֵן אָמֵן", פעמיים?

אָמֵן – עַל הָאָלָה, אָמֵן – עַל הַשְּׁבוּעָה.

אָמֵן – עַל הָאָלָה, שהיא מקבלת על עצמה את הקללה אם נטמאה, אָמֵן – עַל הַשְּׁבוּעָה, שהיא מקבלת על עצמה בשבועה מה שאמרה שלא נטמאה;

אָמֵן – מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן – מֵאִישׁ אַחֵר.

אָמֵן – אם זניתי על בעלי מֵאִישׁ זֶה שנחשדתי בו, אָמֵן – אם זניתי עליו מֵאִישׁ אַחֵר.

אָמֵן – שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה, וּנְשׂוּאָה, וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, וּכְנוּסָה.

אָמֵן – שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי בין בהיותי אֲרוּסָה לו וּבין נְשׂוּאָה, וְכן בין בהיותי שׁוֹמֶרֶת יָבָם של בעלי, כאשר מת אחיו, בעלי הראשון, בלי בנים, והמתנתי לו שייבם אותי, וּבין בהיותי כבר כְנוּסָה על ידו.

אָמֵן – שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי; וְאִם נִטְמֵאתִי – יָבוֹאוּ בִּי.

אָמֵן – שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי; וְאִם נִטְמֵאתִי – יָבוֹאוּ (יתקיימו) בִּי כל הקללות הללו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָמֵן – שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, אָמֵן – שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי בעבר, אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא לבעלי זה בעתיד. והלכה כרבי מאיר.

הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵין מַתְנֶה עִמָּהּ, לֹא עַל קוֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ.

הַכֹּל שָׁוִין (מסכימים) שֶׁאֵין מַתְנֶה עִמָּהּ שהשבועה והאלה יחולו, לֹא עַל מה שעשתה קוֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס (שהתארסה) לו, בעודה פנויה, וְלֹא עַל מה שתעשה מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ ממנו, אלא רק כל זמן שהיא תחתיו.

נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ.

וכן אם לאחר שגירש אותה נִסְתְּרָה לְאַחֵר (עם אדם אחר) וְנִטְמֵאת (נבעלה לו), וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ בעלה, וקינא לה מאדם אחר ונסתרה, ובא להשקותה מי סוטה ולהשביעה – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ, שהשבועה תחול גם על התקופה שהייתה גרושה ממנו.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּה.

זֶה הַכְּלָל: על כָּל מקרה שֶׁאם תִּבָּעֵל על ידי אדם אחר וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לבעל, בגלל בעילה זו – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ שתחול השבועה על מקרה כזה. והרי אישה שנבעלה לאדם אחר (ללא קידושין) לאחר גירושיה אינה נאסרת על בעלה הראשון.