חזור
נדרים
פרק ח"קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם" –אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
הנודר: "קוֹנָם (אסור עלי כקרבן) יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, ובלילה כבר מותר.
"שַׁבָּת זוֹ" – אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה.
“שַׁבָּת (שבוע) זוֹ" – אָסוּר בְּכָל ימי הַשַּׁבָּת (השבוע) הנותרים, וְשַׁבָּת (יום השבת) שֶׁעָבְרָה, כלומר גם היא אסורה כחלק מן השבוע שעבר.
"חֹדֶשׁ זֶה" – אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא.
לעומת זאת, הנודר: "חֹדֶשׁ זֶה" – אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ שהוא עומד בו, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שבסוף החודש נחשב כבר לְהַבָּא, ומותר בו.
"שָׁנָה זוֹ" – אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבוֹא.
וכן האומר: "שָׁנָה זוֹ" – אָסוּר בְּכָל יתרת הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה של השנה הבאה נחשב לֶעָתִיד לָבוֹא ולא כחלק משנה זו, ומותר לשתות בו.
“שָׁבוּעַ זֶה״ – אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה.
הנודר למשך: “שָׁבוּעַ זֶה" (מחזור שבע השנים שבסופן שנת השמיטה) – אָסוּר בְּכָל השנים שנותרו באותו הַשָּׁבוּעַ, ושנת השְׁבִיעִית נחשבת עם התקופה שֶׁעָבְרָה, והוא אסור עד סופה.
וְאִם אָמַר: “יוֹם אֶחָד״, “שַׁבָּת אַחַת״, “חֹדֶשׁ אֶחָד״, “שָׁנָה אַחַת״, “שָׁבוּעַ אֶחָד״ – אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם.
וְאִם אָמַר בכל הנדרים הללו: "יוֹם אֶחָד", "שַׁבָּת אַחַת", "חֹדֶשׁ אֶחָד", "שָׁנָה אַחַת", "שָׁבוּעַ אֶחָד" – אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם, כלומר יממה שלמה מזמן שנדר, ולא רק עד סוף היום שבו נדר; 'שבת אחת' – שבע יממות משעת הנדר; 'חודש אחד' – שלושים יממות, וכן הלאה.
"עַד הַפֶּסַח" – אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ.
האוסר על עצמו דבר בנדר: "עַד הַפֶּסַח" – אָסוּר רק עַד שֶׁיַּגִּיעַ (יתחיל) חג הפסח.
"עַד שֶׁיְּהֵא" – אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.
אולם אם אמר: "עַד שֶׁיְּהֵא הפסח" – אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא (יסתיים) חג הפסח.
"עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח" –
ואם אמר: "עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח" – נחלקו בדבר,
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ חג הפסח. ורַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.
“עַד הַקָּצִיר״, “עַד הַבָּצִיר״, “עַד הַמַּסִּיק" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.
הנודר מדבר מסוים: "עַד זמן הַקָּצִיר (של התבואה)", או: "עַד זמן הַבָּצִיר (של הענבים)", או: "עַד זמן הַמַּסִּיק (של הזיתים)" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ זמן זה.
זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, וְאָמַר: "עַד שֶׁיַּגִּיעַ" – אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיּעַ. אָמַר: "עַד שֶׁיְּהֵא" – אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.
זֶה הַכְּלָל: כֹּל פרק זמן שֶׁמשך זְּמַנּוֹ קָבוּעַ, כגון חג הפסח, שזמנו שבעה ימים, וְאָמַר בנדרו: "עַד שֶׁיַּגִּיעַ" – אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, כלומר עד תחילתו. ואם אָמַר: "עַד שֶׁיְּהֵא" – אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.
וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, בֵּין אָמַר: "עַד שֶׁיְּהֵא", בֵּין אָמַר: "עַד שֶׁיַּגִּיעַ" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.
וְכֹל פרק זמן שֶׁאֵין משך זְמַנּוֹ קָבוּעַ, כגון הקציר או הבציר, שאין ידוע בדיוק מתי הוא מסתיים, בֵּין אם אָמַר: "עַד שֶׁיְּהֵא", בֵּין אם אָמַר: "עַד שֶׁיַּגִּיעַ" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, ובמשך התקופה עצמה מותר כבר.
“עַד הַקַּיִץ״, “עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ״ – עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכָּלוֹת.
האוסר על עצמו דבר בנדר: "עַד הַקַּיִץ (עונת התאנים)", או: "עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ" – נאסר עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס את התאנים בַּכַּלְכָּלוֹת (סלים), שזוהי תחילת ה'קיץ'.
“עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַקַּיִץ״ – עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת.
ואם אמר: "עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַקַּיִץ" – אסור עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת (הסכינים שחותכים בהם את התאנים המיובשות), שזהו סוף ה'קיץ'.
“עַד הַקָּצִיר״ – עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצוֹר; קְצִיר חִטִּין אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעוֹרִים.
הנודר: "עַד הַקָּצִיר" – נאסר עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצוֹר; ומדובר על קְצִיר חִטִּין, שהוא נחשב עונת הקציר בפי האנשים, אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעוֹרִים, שהוא מוקדם יותר.
הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ; אִם הָיָה בָּהָר – בָּהָר, וְאִם הָיָה בַּבִּקְעָה – בַּבִּקְעָה.
הַכֹּל נקבע לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ: אִם הָיָה בּאזור ההָר כשנדר – אסור עד תחילת הקציר בָּהָר, גם אם אחר כך עבר לאזור הבקעה, וְאִם הָיָה בּאזור הבִּקְעָה כשנדר – אסור עד הקציר בַּבִּקְעָה, שהוא מוקדם יותר, שהפירות מבשילים שם מהר.
"עַד הַגְּשָׁמִים", "עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים" – עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
האוסר על עצמו בנדר דבר מה "עַד הַגְּשָׁמִים" או "עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים", כוונתו עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה (ירידת גשמים) שְׁנִיָּה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אינו אסור אלא עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה שנייה, ואז הוא מותר, גם אם לא ירדו הגשמים בפועל.
“עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ גְּשָׁמִים" – עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כּוּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
הנודר: "עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ גְּשָׁמִים" – אסור במה שנדר עַד שֶׁיֵּצֵא (יסתיים) חודש נִיסָן כּוּלּוֹ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח.
"קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה"; נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ.
אם אמר: "קוֹנָם (אסור עלי כקרבן) יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה", אם לאחר מכן נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, שנוסף לה חודש אדר שני – אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ, בחודש הנוסף.
"עַד רֹאשׁ אֲדָר" – עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. "עַד סוֹף אֲדָר" – עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן.
אם נדר אדם: "עַד רֹאשׁ אֲדָר", והתעברה השנה, ויש שני חודשי אדר, כוונתו עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן, וכן אם אמר: "עַד סוֹף אֲדָר" – כוונתו עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: “קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח״ – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח; שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יַיִן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: האומר: "קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שיגיע לֵיל הַפֶּסַח, ובליל פסח מותר לו לשתות יין, מפני שברור, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם מישראל לִשְׁתּוֹת יַיִן למצוות ארבע כוסות.
אָמַר: “קוֹנָם בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי צוֹם, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל בָּשָׂר.
אם אָמַר אדם: "קוֹנָם (אסור עלי כקרבן) בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם (יום הכיפורים)" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי צוֹם, כלומר עד ערב יום הכיפורים, ואז מותר לו לאכול בשר, מפני שברור, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה לאסור על עצמו בשר אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם מישראל לֶאֱכוֹל בָּשָׂר, ובערב יום הכיפורים נוהגים לאכול בשר.
רַבִּי יוֹסֵי בְּנוֹ אוֹמֵר: "קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל שׁוּם.
בדומה לכך, רַבִּי יוֹסֵי בְּנוֹ של רבי יהודה אוֹמֵר: האומר במהלך השבוע: "קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת" – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת, ולא כפי ששנינו במשנה א, שלשון כזו כוללת את השבת כולה, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם מישראל לֶאֱכוֹל שׁוּם, שכך נהוג בליל שבת.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: “קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָךְ, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן״ – הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ: כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדִי? זֶהוּ כְּבוֹדִי.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ כדי לאלץ אותו לקבל ממנו מתנה: "קוֹנָם (אסור עלי כקרבן) כל מה שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ (ממך), אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹטֵל ממני לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן" – הֲרֵי זֶה, חברו, יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְכך יֹאמַר לוֹ: כְּלוּם אָמַרְתָּ (נדרת) אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדִי, שאתה רוצה לכבד אותי? זֶהוּ כְּבוֹדִי שאינני רוצה לקחת. וכך אינו מחויב לקיים את הנדר, ואינו צריך התרה בפני חכם.
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: “קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן" –
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן" שאם לא ייתן לבנו של הנודר לא ייהנה ממנו עוד –
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ: הֲרֵי אֲנִי כְּאִילּוּ הִתְקַבַּלְתִּי.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר בהנאתו עַד שֶׁיִּתֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף זֶה הנודר יָכוֹל לחזור בו ולְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ בעצמו שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ לחברו: הֲרֵי אֲנִי מרגיש כְּאִילּוּ הִתְקַבַּלְתִּי ממך מתנה, ואתה רשאי ליהנות ממני. והלכה כחכמים.
הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר: “קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״; וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר: “קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״ – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישּׁוּת.
אם הָיוּ מְסָרְבִין (מפצירים) בּוֹ לָשֵׂאת את בַּת אֲחוֹתוֹ לאישה, וְאָמַר כדי לדחותם: "קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי (ממני) לְעוֹלָם"; וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר: "קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם" – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ (ממנו) כל הנאה שאינה במסגרת נישואין, מפני שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה לכל הנאה אֶלָּא לְשׁוּם (לשם) אִישּׁוּת, שלא תיהנה ממנו כאשתו.
הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר: “קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס״, “טִיפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ״ – מוּתָּר לִיכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
אם הָיָה מְסָרֵב (מפציר) בַּחֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, ואָמַר החבר: "קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, טִיפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ (משלך)" – מוּתָּר לִיכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן ללא סעודה, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה בנדרו אֶלָּא לְשׁוּם (לשם) אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בסעודה, ולא לכניסה או שתייה בלבד.