הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק – מוּתָּר בַּדְּלוּעִין. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר.

הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק – מוּתָּר בַּדְּלוּעִין, שאינם כלולים בהגדרת ‘ירק׳ בפי אנשים. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא אוֹמֵר אָדָם לִשְׁלוּחוֹ “קַח לִי יָרָק״, וְהוּא אוֹמֵר: “לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דְּלוּעִין"!

אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא מצוי שאוֹמֵר אָדָם לִשְׁלוּחוֹ: "קַח לִי (קנה בעבורי) יָרָק", וְהוּא, השליח, חוזר ואוֹמֵר: "לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דְּלוּעִין", הרי שכשאומרים: "ירק", אין זה כולל דלועים!

אָמַר לָהֶם: כֵּן הַדָּבָר, אוֹ שֶׁמָּא אוֹמֵר הוּא לוֹ: “לֹא מָצָאתִי אֶלָּא קִטְנִית״? אֶלָּא שֶׁהַדְּלוּעִין בִּכְלַל יָרָק, וְקִטְנִית אֵינָן בִּכְלַל יָרָק.

אָמַר לָהֶם רבי עקיבא: כֵּן הַדָּבָר, ומכך ראיה לשיטתי. אוֹ שֶׁמָּא אוֹמֵר הוּא לוֹ השליח למשלח: "לֹא מָצָאתִי אֶלָּא קִטְנִית"? ומדוע אינו אומר כך? אֶלָּא שֶׁהַדְּלוּעִין נחשבים בִּכְלַל יָרָק, ולכן השליח מברר אם ירצה המשלח לקנותם, שהרי ביקש ירק, וְקִטְנִית אֵינָן בִּכְלַל יָרָק כלל, ולכן אינו שואל אם לקנותם.

וְאָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי לַח, וּמוּתָּר בַּיָּבֵשׁ.

ולכל הדעות, הנודר מירק אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי בעודו לַח (טרי), שאז הוא נאכל חי עם התרמילים כירק, וּמוּתָּר בַּיָּבֵשׁ, כאשר משתמשים בגרגרים היבשים שלו.

הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן – אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן, כגון שאמר: “קונם דגן עלי״ – אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי כשהוא יָבֵשׁ, שאוספים את הזרעים שלו בערמה כמו חיטה ושעורה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין של דגן: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן – אָסוּר בַּכֹּל, וּמוּתָּר בְּפֵירוֹת הָאִילָן וּבְיָרָק.

ואילו רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן – אָסוּר בַכֹּל, בכל מיני הזרעים והקטניות שאוספים אותם בערמה, וּמוּתָּר בְּפֵירוֹת הָאִילָן וּבְיָרָק. והלכה כחכמים.

הַנּוֹדֵר מִן הַכְּסוּת – מוּתָּר בְּשַׂק, בִּירִיעָה, וּבַחֲמִילָה.

הַנּוֹדֵר מִן הַכְּסוּת (בגד) – מוּתָּר בּלבישת שַׂק, בִּירִיעָה, וּבַחֲמִילָה (יריעה עבה), שאינם נקראים 'כסות', שמובנה בלשון בני אדם בגד.

אָמַר: "קוֹנָם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי" – מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּגִיזֵּי צֶמֶר. "פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי" – מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בַּאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן.

אָמַר: "קוֹנָם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי" – מוּתָּר לו לְהִתְכַּסּוֹת בְּגִיזֵּי צֶמֶר (קווצות של צמר גזוז שלא נטווה), וכן אם אמר: "קונם פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי" – מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בַּאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן (סיבי פשתן שלא נטוו) שלא התכוון אלא ללבישת בגדי צמר או פשתן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר. טָעַן וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, אָמַר: “קוֹנָם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלֶה עָלַי״ – מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת, וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו.

רַבִּי יְהוּדָה מוסיף ואוֹמֵר: הַכֹּל נקבע לְפִי מצב הַנּוֹדֵר; ולדוגמה, אם טָעַן (נשא) מטען של צמר או פשתן וְהִזִּיעַ, וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, ומתוך כך אָמַר: "קוֹנָם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלֶה עָלַי" – מוּתָּר לו לְהִתְכַּסּוֹת, ללבוש בגדי צמר ופשתן, וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל צמר ופשתן לַאֲחוֹרָיו כדרך משא, שמובן שזו הייתה כוונתו.

הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת – מוּתָּר בָּעֲלִיָּיה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת – מוּתָּר בָּעֲלִיָּיה (הקומה השנייה), שאין אנשים קוראים לה בית, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֲלִיָּיה בִּכְלַל הַבַּיִת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֲלִיָּיה נחשבת בִּכְלַל הַבַּיִת, והנודר מן הבית אסור גם בה.

הַנּוֹדֵר מִן הָעֲלִיָּיה – מוּתָּר בַּבַּיִת.

ולכל הדעות, הַנּוֹדֵר מִן הָעֲלִיָּיה – מוּתָּר בַּבַּיִת, שאין הבית כלול בעלייה. והלכה כחכמים.

הַנּוֹדֵר מִן הַמִּטָּה – מוּתָּר בְּדַרְגָּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַנּוֹדֵר מִן הַמִּטָּה, שלא ישתמש במיטה – מוּתָּר לו להשתמש בְּדַרְגָּשׁ, מיטה מיוחדת שאינה משמשת כרגיל לשכיבה או להסבה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דַּרְגָּשׁ בִּכְלַל מִטָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דַּרְגָּשׁ בִּכְלַל מִטָּה.

הַנּוֹדֵר מִן הַדַּרְגָּשׁ – מוּתָּר בְּמִטָּה.

ולכל הדעות, הַנּוֹדֵר מִן הַדַּרְגָּשׁ – מוּתָּר בְּמִטָּה, שאינה כלולה ב'דרגש'. והלכה כחכמים.

הַנּוֹדֵר מִן הָעִיר – מוּתָּר לִיכָּנֵס לִתְחוּמָהּ שֶׁל עִיר, וְאָסוּר לִיכָּנֵס לְעִיבּוּרָהּ.

הַנּוֹדֵר מִן הָעִיר – מוּתָּר לִיכָּנֵס לִתְחוּמָהּ שֶׁל העִיר, תחום שבת – אלפיים אמה (960 מטר) מחוץ לעיר, וְאָסוּר לִיכָּנֵס לְעִיבּוּרָהּ של העיר, שהוא השטח הסמוך לה, כשבעים אמה (35 מטרים).

אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת – אָסוּר מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים.

אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת – אָסוּר רק מִן הָאֲגַף (מקום הגפת הדלת, המשקוף) וְלִפְנִים, אף שהוא מצוי בתוך חלל הפתח.

"קוֹנָם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי", "קוֹנָם הֵן עַל פִּי", "קוֹנָם הֵן לְפִי" – אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן.

האומר: "קוֹנָם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי", או: "קוֹנָם הֵן עַל פִּי", או: "קוֹנָם הֵן לְפִי" – אָסוּר בכל הנאה מהם, ולכן אסור גם בְּחִלּוּפֵיהֶן, אם החליף אותם בדבר אחר, וּבְגִדּוּלֵיהֶן, אם צמח מהם פרי חדש.

“שֶׁאֲנִי אוֹכֵל״ וְ"שֶׁאֲנִי טוֹעֵם" – מוּתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן,

אבל אם אמר: "קונם פירות אלו שֶׁאֲנִי אוֹכֵל", או שאמר: "שֶׁאֲנִי טוֹעֵם" – מוּתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, שהרי אסר על עצמו רק אכילה או טעימה מהפירות.

בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה – אֲפִילּוּ גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין.

ובאיזה מקרה אמרו שמותר בגידוליהם – בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה, כמו חיטה וכיוצא בה, שהזרע נרקב ונעשה לצמח; אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, כגון בצל, שהוא נשאר באדמה ומצמיח עלים, ולאחר שנה חוזר ומצמיח – אֲפִילּוּ גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין, שהרי נשאר גופו של האיסור במקומו.

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "קוֹנָם מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי", "קוֹנָם הֵן עַל פִּי", "קוֹנָם הֵן לְפִי" – אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן.

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "קוֹנָם (אסור כקרבן) מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי", שאוסר על עצמו הנאה ממלאכתה, או שאמר: "קוֹנָם הֵן עַל פִּי", "קוֹנָם הֵן לְפִי" – אָסוּר גם בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן של מעשה ידיה, אם הוחלפו במוצרים אחרים או שנזרעו והצמיחו פירות אחרים.

"שֶׁאֵינִי אוֹכֵל", "שֶׁאֵינִי טוֹעֵם" – מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן,

אבל אם נדר: "קונם שֶׁאֵינִי אוֹכֵל ממעשה ידייך", או: "שֶׁאֵינִי טוֹעֵם ממעשה ידייך" – מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן.

בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה – אֲפִילּוּ גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִים.

ובאיזה מקרה אמרו שמותר בגידוליהם – בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה כמו חיטה וכיוצא בה, שהזרע נרקב ונעשה לצמח; אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, כגון בצל, שהוא נשאר באדמה ומצמיח עלים, ולאחר שנה חוזר ומצמיח – אֲפִילּוּ גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין, שהרי נשאר גופו של האיסור במקומו.

"שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֵינִי אוֹכֵל עַד הַפֶּסַח", "שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֵינִי מִתְכַּסֶּה עַד הַפֶּסַח", עָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח – מוּתָּר לֶאֱכוֹל וּלְהִתְכַּסּוֹת אַחַר הַפֶּסַח.

האומר לאשתו: "(קונם מה) שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֵינִי אוֹכֵל עַד הַפֶּסַח", או: “שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֵינִי מִתְכַּסֶּה עַד הַפֶּסַח", מאכלים ובגדים שעָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח – מוּתָּר לו לֶאֱכוֹל אותם וּלְהִתְכַּסּוֹת בהם אַחַר הַפֶּסַח.

"שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח אֵינִי אוֹכֵל", וְ"שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח אֵינִי מִתְכַּסֶּה", עָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח – אָסוּר לֶאֱכוֹל וּלְהִתְכַּסּוֹת אַחַר הַפֶּסַח.

אבל אם נדר בנוסח: "שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח אֵינִי אוֹכֵל", או: "שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח אֵינִי מִתְכַּסֶּה", מה שעָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח – אָסוּר לו לֶאֱכוֹל וּלְהִתְכַּסּוֹת אפילו אַחַר הַפֶּסַח.

"שֶׁאַתְּ נֶהֱנִית לִי עַד הַפֶּסַח אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג",

מי שאמר לאשתו בנדר לפני פסח: "קונם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי (ממני) עַד הַפֶּסַח הקרוב, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג", חג הסוכות שאחריו;

הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הַפֶּסַח.

אם הָלְכָה לבית אביה לִפְנֵי הַפֶּסַח – כבר התקיים התנאי, והיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ של בעלה עַד הַפֶּסַח.

אַחַר הַפֶּסַח – בְּ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

ואם נהנתה תחילה מבעלה לפני הפסח, והלכה לבית אביה לאַחַר הַפֶּסַח לפני החג – עברה למפרע בְּאיסור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג).

"שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח", וְהָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג, וּמוּתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפֶּסַח.

אם אמר לה לפני פסח: "קונם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח", וְהָלְכָה לבית אביה לִפְנֵי הַפֶּסַח – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג, שכן התקיים התנאי, וּמוּתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפֶּסַח.