חזור
נדרים
פרק ההַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה – אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר.
הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה – אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר המשותפת, שכן אסור להם ליהנות זה מחלקו של זה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מותר להם להיכנס, שכן זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ החלק שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים.
וגם לדעת רבי אליעזר בן יעקב שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם, בחצר המשותפת, רֵחַיִם לטחינה וְתַנּוּר לאפייה וּלְגַדֵּל בה תַּרְנְגוֹלִים.
הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ – לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר.
אם הָיָה רק אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ – לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר המשותפת להם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ: “לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ: "לְתוֹךְ החלק שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ". והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
ובמקרה זה, שרק אחד מהם מודר הנאה – כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ, כדי שלא לעבור על הנדר.
הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מוּדָּר בְּאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה – לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר,
אם הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק, שאינו שותף בחצר, מוּדָּר בְּאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה, שהוא אסור בנדר ליהנות מאחד השותפים בחצר – לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר המשותפת, מפני שבכך הוא נהנה מחלקו של אותו שותף.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: “לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: "לְתוֹךְ חלקו שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ החלק שֶׁלְּךָ". והלכה כמותו.
הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מוּשְׂכָּרִים בָּעִיר;
הַמּוּדָּר הֲנָאָה (שאסור לו בנדר ליהנות) מֵחֲבֵירוֹ, וְיֵשׁ לוֹ, לחבר, בבעלותו בית מֶרְחָץ או בֵית הַבַּד, שבו מפיקים שמן, שהם מוּשְׂכָּרִים לאדם אחר בָּעִיר;
אִם יֵשׁ לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד – אָסוּר. אֵין לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד – מוּתָּר.
אִם יֵשׁ לוֹ לבעלים בָּהֶן תְּפִיסַת יָד, שהשאיר לעצמו זכות כלשהי במרחץ או בבית הבד – אָסוּר למודר ההנאה להשתמש בהם. ואם אֵין לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד – מוּתָּר.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ", מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר – מוּתָּר.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס, וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ״, שאסר על עצמו בנדר להיכנס לבית ולקנות את השדה; אם מֵת החבר, אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ את הנכס לְאַחֵר – מוּתָּר למודר להיכנס לבית ולקנות את השדה מהקונה.
"קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס", "שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ", מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר – אָסוּר.
אבל אם אמר: "קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס", או שאמר: "קונם שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ", גם אם מֵת בעל הבית אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר – אָסוּר. שהרי לא תלה את האיסור בבעלותו של אותו אדם.
"הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם" – הַמּוּדָּר אָסוּר.
ראובן האומר לשמעון בנדר: "הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם" (הקדש) – הַמּוּדָּר, כלומר שמעון אָסוּר ליהנות מראובן ומנכסיו, אבל ראובן הנודר מותר ליהנות משמעון ונכסיו.
"הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם" – הַנּוֹדֵר אָסוּר.
אם אמר ראובן לשמעון: "הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם" – ראובן הַנּוֹדֵר אָסוּר בנכסי שמעון, שאסר אותם על עצמו כהקדש, אבל שמעון מותר ליהנות ממנו.
"הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי" – שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין.
אם אמר: "הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי חרם" – שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין זה בנכסי זה.
וּשְׁנֵיהֶם מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר.
וּשְׁנֵיהֶם, שאסורים בהנאה זה מזה, מוּתָּרִין ליהנות בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, רכוש ציבורי של כלל היהודים בארץ ישראל (ששבו מבבל), וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שהוא בבעלות שֶׁל כל בני אוֹתָהּ הָעִיר שהם גרים בה, שהם שותפים בו.
וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל? כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.
וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל שהוא שייך לכלל הציבור ומותר בשימוש למי שמודר הנאה מחברו? כְּגוֹן שטח הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת (חצרות המקדש) וְהַבּוֹר מים שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ בין עיר לעיר.
וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר? כְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּיבָה וְהַסְּפָרִים.
וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל בני אוֹתָהּ הָעִיר שאסור בשימוש למי שמודר הנאה מבן העיר? כְּגוֹן הָרְחָבָה (כיכר העיר) ובית הַמֶּרְחָץ העירוני וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּיבָה של ספרי התורה וְהַסְּפָרִים (ספרי תורה).
וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא.
וְהַכּוֹתֵב בשטר את חֶלְקוֹ בנכסי העיר לַנָּשִׂיא במתנה – מותר למי שמודר ממנו הנאה להשתמש בנכסי העיר, שהרי אין למדיר חלק בהם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לְהֶדְיוֹט.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מי שכּוֹתֵב חלקו בעיר לַנָּשִׂיא, וְאֶחָד מי שכּוֹתֵב חלקו לְהֶדְיוֹט (לאדם פשוט) דינם שווה.
מַה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לְהֶדְיוֹט? שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת.
אלא מַה ההבדל בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לַכּוֹתֵב לְהֶדְיוֹט? מדוע הוזכר דווקא נשיא? שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת לנשיא את חלקו במעשה של קניין, והכותב להדיוט צריך לעשות קניין ככל נותן מתנה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת. לֹא דִּבְּרוּ בַּנָּשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה (בין לנשיא ובין להדיוט) צְרִיכִין לְזַכּוֹת, ולֹא דִּבְּרוּ במשנה לעיל בַּנָּשִׂיא אֶלָּא משום שרצו לעסוק בַּהֹוֶה (במקרה המצוי), שכך רגילים לעשות.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב את חלקם לנשיא כדי להתיר למי שמודר מהם הנאה להשתמש בנכסי העיר, לפי שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם (בעבורם), שכל נכסי הציבור בגליל ניתנו לנשיא.
הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ.
הַמּוּדָּר הֲנָאָה שאסור בנדר ליהנות משל חֲבֵירוֹ, וְאֵין לוֹ למודר מַה שיֹּאכַל – החבר נוֹתְנוֹ, את המאכל שהוא רוצה להעביר לו, לְאדם אַחֵר לְשׁוּם (לשם, בתור) מַתָּנָה, וְהַלָּה, המודר, מוּתָּר בָּהּ.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו מוּדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה, וְאֵינָן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה.
ומסופר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שהתגורר בּעיר בֵּית חוֹרוֹן, שֶׁהָיָה אָבִיו מוּדָר הֵימֶנּוּ (ממנו) הֲנָאָה, וְהָיָה הבן מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, ורצה שאביו ישתתף בסעודת הנישואין, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: החָצֵר שלי וּסְעוּדָה שהוכנה לשמחת הנישואין נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה, וְאֵינָן נתונים לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה.
אָמַר לוֹ: אִם שֶׁלִּי הֵם – הֲרֵי הֵם מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם.
אָמַר לוֹ חברו: אִם שֶׁלִּי הֵם – הֲרֵי הֵם מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם (למקדש)!
אָמַר לוֹ: לֹא נָתַתִּי אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם!
אָמַר לוֹ הנותן: לֹא נָתַתִּי לך אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם!
אָמַר לוֹ: לֹא נָתַתָּה לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ.
אָמַר לוֹ: לֹא נָתַתָּה לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא כדי שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְרַצִּים (מתפייסים) זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן הנדר תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ (בראשי).
וּכְשֶׁבָּא דָּבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת – אֵינָהּ מַתָּנָה.
וּכְשֶׁבָּא דָּבָר, שאלה זו, לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ: כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ מתנה גמורה, עד כדי שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ המקבל, אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת – אֵינָהּ מַתָּנָה.