אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים: נִדְרֵי זֵירוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבַאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אוֹנָסִים.

אַרְבָּעָה סוגי נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים, נדרים שלדברי חכמים אינם צריכים התרה: נִדְרֵי זֵירוּזִין, שאדם נדר כדי להשפיע על חברו, וְנִדְרֵי הֲבַאי, שהשתמש בהם בלשון לא מציאותית, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, שנדר על סמך טעות ושכחה, וְנִדְרֵי אוֹנָסִים שנאנס לנדור או שלא לקיים את נדרו.

נִדְרֵי זֵירוּזִין, כֵּיצַד? הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ, וְאָמַר: “קוֹנָם שֶׁאֵינִי פּוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶּלַע״, וְהַלָּה אוֹמֵר: “קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל הַשֶּׁקֶל״ – שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִין.

ומפרשים: נִדְרֵי זֵירוּזִין כֵּיצַד? הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ וְאָמַר לקונה שהתמקח עמו: "קוֹנָם (ייאסר עלי דבר מה כקרבן) שֶׁאֵינִי פּוֹחֵת לְךָ במחירו מִן הַסֶּלַע (מטבע בשווי ארבעה דינרים)", וְהַלָּה (הקונה) אוֹמֵר בלשון נדר: "קוֹנָם, שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל הַשֶּׁקֶל (שני דינרים)" – שְׁנֵיהֶן בעצם רוֹצִין לגמור את המקח בִּשְׁלשָׁה דִּינָרִין, ולא התכוונו למה שאמרו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אוֹמֵר: “כָּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר הוּא בָּטֵל", וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אבל אינו רוצה לנדור נדר ממש, אלא כל רצונו שחברו ייענה להזמנתו, אוֹמֵר מתחילה: "כָּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר הוּא בָּטֵל", וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, שדעתו מתחילה הייתה לבטלו.

נִדְרֵי הֲבַאי – אָמַר: “קוֹנָם אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם״, “אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד".

נִדְרֵי הֲבַאי (גוזמה) – כיצד? אם אָמַר: "קוֹנָם (ייאסר עלי כקרבן פרי או חפץ) אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אנשים רבים כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם" או: "אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ גדול כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד", שהיא גדולה ועבה במיוחד, שאלה דברים שלא ייתכנו, ואין זה נדר באמת אלא ביטוי של גוזמה.

נִדְרֵי שְׁגָגוֹת – “אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; “שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה״, וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה.

נִדְרֵי שְׁגָגוֹת (טעות ושכחה) – כיצד? כגון אם נדר: "קונם נכסי עלי, אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי", שהיה בטוח שלא אכל ושתה, וְרק לאחר שנדר נִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; או שנדר: "קונם שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה", כלומר אם אוכל ואשתה, וְשָׁכַח את נדרו וְאָכַל וְשָׁתָה – אין הנדר חל.

אָמַר: “קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי״, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גְּנָבַתּוּ.

וכן אם אָמַר: "קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי (ממני), שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי (ארנקי), או משום שֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי", וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ, או שנוֹדַע שֶׁלֹּא גְּנָבַתּוּ.

רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים תְּאֵנִים, וְאָמַר: “הֲרֵי עֲלֵיכֶם קָרְבָּן״; וְנִמְצְאוּ אָבִיו וְאֶחָיו, וְהָיוּ עִמָּהֶן אֲחֵרִים –

רָאָה אוֹתָן, אנשים שבאים לחצרו ואוֹכְלִים תְּאֵנִים, וְאָמַר: "הֲרֵי התאנים עֲלֵיכֶם קָרְבָּן", וְנִמְצְאוּ אָבִיו וְאָחִיו ביניהם, שאילו היה יודע לא היה מדיר אותם, ולגביהם בוודאי הייתה זו שגגה, וְהָיוּ עִמָּהֶן אֲחֵרִים,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֵן – מוּתָּרִין, וּמַה שֶּׁעִמָּהֶן – אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֵן, אביו ואחיו – מוּתָּרִין לאכול, וּמַה שֶּׁעִמָּהֶן, האחרים – אֲסוּרִין, שחל עליהם הנדר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרִין, שהנדר כולו בטל.

נִדְרֵי אוֹנָסִים: הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא, אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ, אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר – הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין.

נִדְרֵי אוֹנָסִים: כיצד? הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, שאמר לו: "נכסי עליך קונם (אסורים בהנאה), אם אין אתה אוכל אצלי״. וְחָלָה הוּא, המודר, אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ, ונאלץ הנודר לטפל בו, אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, ולא יכול היה לעבור ולהתארח אצלו – הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין, ואין הנדר חל לאסור עליו את נכסי חברו.

נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה; שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

נוֹדְרִין, מותר לנדור, לֶהָרָגִין (רוצחים למטרות שוד) וְלֶחָרָמִין (לגזלנים) וְלַמּוֹכְסִין (גובי מכס) לגבי התבואה שהם רוצים לקחת ממנו, שֶׁהִיא תְּרוּמָה, שאסורה באכילה, ואַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה באמת תְּרוּמָה, או על חפצים שבידיו, שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, ואַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, ועל ידי כך יירתעו מלשדוד. ואף על פי שאמר, שאם התבואה אינה תרומה, או החפצים אינם של בית המלך, אסורים עליו פירות העולם בהנאה – לא חל הנדר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּכֹּל נוֹדְרִין, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בִּשְׁבוּעָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּכֹּל, בכל לשון של נדר, כגון ‘קונם ‘ או ‘חרם׳, נוֹדְרִין להם, לגזלנים, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה, שלא יאסור על עצמו דבר בשבועה על מנת להטעותם, מפני שהשבועה חמורה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בִּשְׁבוּעָה מותר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִפְתַּח לוֹ בְּנֶדֶר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף יִפְתַּח לוֹ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִפְתַּח לוֹ, לגזלן, בְּנֶדֶר מיד, אלא רק אם הגזלן דורש זאת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף יִפְתַּח לוֹ מיוזמתו.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּמַה שֶּׁהוּא מַדִּירוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כאשר הגזלן מדיר אותו, אינו מותר אלא בְּמַה שֶּׁהוּא, הגזלן, מַדִּירוֹ בלבד, ולא במה שהוסיף מעצמו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ.

כֵּיצַד? אָמְרוּ לוֹ: אֱמוֹר "קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי", וְאָמַר: "קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי" –

ומסבירים, כֵּיצַד היא מחלוקת זו? אם אָמְרוּ לוֹ הגזלנים: אֱמוֹר "קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי", שאם אין זה של בית המלך, תיאסר אשתו בהנאה ממנו, וכדי לשכנע אותם הוסיף וְאָמַר: "קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי (ממני)" –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת ליהנות ממנו, שלא חל הנדר, וּבָנָיו שהוסיף מעצמו – אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין.

“הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת״, “טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת" – יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן.

מי שראה שנטיעותיו (עצים צעירים) בסכנת קציצה על ידי שליחי המלכות, ונדר: "הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת", או שראה אש שעומדת לשרוף את טליתו ואמר: "טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת"; אם ניצלו מן הקציצה או מן השרפה – יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, כלומר הרי הם של הקדש, אך ניתן לפדות אותן מיד ההקדש.

"הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ", "טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף" – אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.

אבל אם אמר: "הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ", וכן: "טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף" – כל עוד לא נקצצו או נשרפו, אֵין מועיל לָהֶם פִּדְיוֹן, שהרי מיד שפדה אותן חזרו ונעשו קדושות, עד שייקצצו או יישרפו.

הַנּוֹדֵר מִ'יּוֹרְדֵי הַיָּם' – מוּתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה.

הַנּוֹדֵר שייאסר בהנאה מִ'יּוֹרְדֵי הַיָּם' – מוּתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, שאינם רגילים להפליג בים.

מִ׳יּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה׳ – אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלַל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה.

אבל אם נדר מִ'יּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה' – אָסוּר גם בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, ספנים ודייגים, מפני שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם נחשבים בדעתם של אנשים בִּכְלַל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה.

לֹא כָּאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ.

ומעירים: ולֹא מדובר רק ביורדי הים כָּאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין באנייה מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ לאורך החוף, אֶלָּא גם בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ, להפליג למרחקים, שגם הוא בסופו של דבר חוזר ליבשה.

הַנּוֹדֵר מֵ'רוֹאֵי הַחַמָּה' – אָסוּר אַף בַּסּוּמִין, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּין זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ.

הַנּוֹדֵר הנאה מֵ'רוֹאֵי הַחַמָּה' – אָסוּר אַף בַּסּוּמִין (עיוורים), אף שאינם רואים את השמש, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּין זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ, שנמצא תחת השמש.

הַנּוֹדֵר מִ׳שְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ׳ – אָסוּר בַּקֵּרְחִין וּבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, וּמוּתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִין ‘שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ׳ אֶלָּא אֲנָשִׁים.

הַנּוֹדֵר מִ'שְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ' – אָסוּר אף בַּקֵּרְחִין, שאין להם שיער, וּבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, ששערם לבן. וּמן הצד השני, מוּתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים, אף ששערם שחור, מפני שֶׁאֵין נִקְרָאִין 'שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ' בלשון בני אדם אֶלָּא אֲנָשִׁים (גברים).

הַנּוֹדֵר מִן הַ'יִּלּוֹדִים' – מוּתָּר בַּנּוֹלָדִים. מִן הַ'נּוֹלָדִים' – אָסוּר בַּיִּלּוֹדִים.

הַנּוֹדֵר הנאה מִן הַ'יִּלוֹדִים' – מוּתָּר בַּנּוֹלָדִים שייוולדו בעתיד, שלשון ‘ילודים׳ כוללת רק מי שכבר נולד. אבל מי שנודר מִן הַ'נּוֹלָדִים' – אָסוּר אף בַּיִּלּוֹדִים, באלו שכבר נולדו, ש'נולדים' היא לשון כללית לכל מי שנולד בעבר או בעתיד.

רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף בַּיִּלּוֹדִים.

רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף לנודר מה׳נולדים׳ ליהנות בַּיִּלּוֹדִים, כשם שהנודר מה'ילודים' מותר בנולדים. ש'נולדים' כולל רק מי שייוולד בעתיד, כשם ש'ילודים' כולל רק מי שנולד בעבר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא נִתְכַּוֵּין זֶה אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא נִתְכַּוֵּין זֶה שאמר ‘נולדים׳ למעט את אלה שכבר נולדו, אֶלָּא לומר שהוא אסור רק בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ מצד מינו לְהוֹלִיד, ולא בעופות ובדגים המטילים ביצים.

הַנּוֹדֵר מִ'שּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת' – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים.

הַנּוֹדֵר מִ'שּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת' – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים (שומרונים), שגם הם שומרים את השבת.

מֵ'אוֹכְלֵי שׁוּם' – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים.

וכן הנודר מֵ'אוֹכְלֵי שׁוּם' – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים, שנוהגים לאכול שום בליל שבת.

מֵ'עוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם' – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בַּכּוּתִים.

ואולם אם נדר מֵ'עוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם' – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל שעולים לרגל לירושלים וּמוּתָּר בַּכּוּתִים, שאינם עולים לירושלים אלא יש להם מקדש בהר גריזים.

“קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ״ – מוּתָּר בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם.

האומר: "קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ" – מוּתָּר בְּיִשְׂרָאֵל, למרות שהם צאצאי נח, וְאָסוּר בּשאר אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

“שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם״ – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל, וּמוּתָּר בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם.

האומר: "קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם" – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בְּכל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, גם בבני ישמעאל ועשיו, שהם מזרע אברהם.

"שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל" – לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת.

הנודר: "קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל", כלומר מישראל – לוֹקֵחַ (קונה) מישראל בְּיוֹתֵר מן המחיר הרגיל, וּמוֹכֵר לישראל בְּפָחוֹת מן המחיר הרגיל, כך שלא ירוויח מישראל.

"שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי" – לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ.

ואם נדר: "קונם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי", כלומר שלא ייהנו ממני – לוֹקֵחַ מהם בְּפָחוֹת מן המחיר הרגיל, וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, כדי שלא ירוויחו ממנו, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ, כלומר אם ימצא מי שיסכים להפסיד עבורו.

"שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי" – יַהֲנֶה לְנָכְרִים.

ואם נדר: “שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן (לישראל) וְהֵן (לא ייהנו) לִי", ואינו יכול לקנות ולמכור, שהרי תמיד אחד הצדדים מרוויח – יַהֲנֶה לְנָכְרִים.

“קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים״ – מוּתָּר בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת.

האומר: "קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים" – מוּתָּר בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל, יהודים שאינם נימולים, וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת העולם, גויים נימולים.

“קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים״ – אָסוּר בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

וכן להפך, האומר: "קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים" – אָסוּר אפילו בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל, וּמוּתָּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב", וְאוֹמֵר: "וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה", וְאוֹמֵר: "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלוֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים".

וכל זה, מפני שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שכך הם מכונים באופן קבוע, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיה ט,כה). וְאוֹמֵר: "וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה" (שמואל א יז,לו), וְאוֹמֵר "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹוזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים" (שמואל ב א,כ).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה עָרְלָה, שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה היא העָרְלָה, שֶׁכן נִתְגַּנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים" (ירמיה ט,כה), משמע שיש בערלות צד גנאי.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה וחשובה היא המִילָה, שֶׁכן נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת, ששלוש עשרה פעמים כתובה המלה 'ברית' בפרשת המילה (בראשית פרק יז).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מצוות מִילָה, שֶׁהיא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה, שמלים בשבת אף על פי שאסור לחבול ולהוציא דם בשבת.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמשֶׁה הַצַדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה וחמורה המִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה (התעכב) לוֹ העונש לְמשֶׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ כשביטל אותה ולא מל את בנו, אפילו מְלֹא שָׁעָה, אלא עמד ה' להמיתו מיד (שמות ד,כד).

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת איסור קציצת הַנְּגָעִים, שאם יש נגע צרעת על הערלה – מלים, אף על פי שיש איסור לקצוץ את נגע הצרעת (דברים כד,ח).

רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר:: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".

רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר בציווי על המילה: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז,א), כלומר שלם.

דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה׳ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג,כה), וזוהי ברית המילה, הקיימת ביום ובלילה.