חזור
נדרים
פרק בוְאֵלּוּ מוּתָּרִין: "חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ", "כִּבְשַׂר חֲזִיר", "כַּעֲבוֹדָה זָרָה", "כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין", "כִּנְבֵלוֹת כִּטְרֵיפוֹת", "כִּשְׁקָצִים כִּרְמָשִׂים", "כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ" – מוּתָּר.
וְאֵלּוּ נדרי איסור מוּתָּרִין (שאינם חלים): אם אמר: "חוּלִּין יהיה מה שֶׁאוֹכַל לְךָ" או: "כִּבְשַׂר חֲזִיר מה שאוכל לך" או: "כַּעֲבוֹדָה זָרָה" או: "כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין" (עורות בהמות שהוקרבו לעבודה זרה), "כִּנְבֵלוֹת", "כִּטְרֵיפוֹת", "כִּשְׁקָצִים", "כִּרְמָשִׂים", "כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ" (חלה שמפרישים מן העיסה ותרומה שמפרישים מן התבואה, ונותנים אותן לכהנים בני אהרן), שאסורות לזרים – בכל אלה מוּתָּר, שאין הנדר חל אלא אם 'התפיס' את נדרו ב'דבר הנדור', כלומר דבר שנודרים ומקדישים לשמים, כקרבן.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא" – פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא", אסורה עלי בביאה – אף שלא חל הנדר, שהרי אין אמו ‘דבר הנדור׳, מתייחסים אליו כנדר, ופוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר (מתירים לו את נדרו מטעם אחר), כגון שאם היה יודע שיארע כך וכך לא היה נודר, כדי שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לעשות כָךְ, לאסור את אשתו בנדר ולזלזל בכבוד אמו.
"קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן", "שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר", "שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ", הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ" – הֲרֵי זֶה בְּ"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".
האומר: "קוֹנָם (=קרבן) שֶׁאֵינִי יָשֵׁן" או: "קונם שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר" או: "קונם שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ" או הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ (תשמיש המיטה, חיי אישות)" – לא חל הנדר, משום שלא הטיל איסור על גופו אלא על עשייה, ואולם הֲרֵי זֶה עליו בְּאיסור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג), לא לחלל את דיבורו.
"שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן", "שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר", "שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ" – אָסוּר.
אבל אם אמר: "שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן" או: "שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר" או: "שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ" – אָסוּר מן התורה, שבשבועה אדם אוסר על עצמו (או מחייב עצמו) פעולה.
"קָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ", "קָרְבָּן שֶׁאוֹכַל לְךָ", "לֹא קָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ" – מוּתָּר.
האומר: "קָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ" או שאומר: "קָרְבָּן שֶׁאוֹכַל לְךָ" או: "לֹא קָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ" – מוּתָּר לאכול, שאין זה נדר אלא שבועה, ולא הזכיר בדבריו שבועה.
"שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לְךָ", "שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לְךָ", "לֹא שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לְךָ" – אָסוּר.
אבל אם אמר: "שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לְךָ" או: "שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לְךָ" או: "לֹא שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לְךָ" – אָסוּר לעבור על השבועה.
זֶה חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד?
זֶה חוֹמֶר (זוהי חומרה) שיש בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים, וְחוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד?
אָמַר: "קוֹנָם סוּכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה", "לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל", "תְּפִילִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ"; בַּנְּדָרִים – אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת – מוּתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת.
אָמַר: "קוֹנָם סוּכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה" או: "לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל" או: "תְּפִילִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ", שחפצים אלה ייאסרו עלי בהנאה כקרבן, בַּנְּדָרִים – אָסוּר לו לקיים את המצווה, שהרי הסוכה או הלולב או התפילין אסורים עליו בהנאה, והרי זו ‘מצווה הבאה בעברה׳. ואילו בַּשְּׁבוּעוֹת אם אמר: “שבועה שאיני יושב בסוכה״ – לא חלה השבועה, ומוּתָּר לו לשבת בסוכה, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת.
יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה.
יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, שנדר חדש חל ומתווסף על נדר קיים. וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה, שאין שבועה חלה על פעולה שכבר נאסרה בשבועה.
כֵּיצַד?
כֵּיצַד בא לידי ביטוי כלל זה?
אָמַר: “הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל״, “הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל״, וְאָכַל – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
אם אָמַר בנדר נזירות: "הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל פרי זה", וחזר ואמר: "הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל פרי זה", וְאָכַל – חַיָּיב לנהוג תקופת נזירות עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מן האמירות, ששני הנדרים חלו.
“שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, “שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.
אבל אם אמר: "שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פרי זה", וחזר ואמר: "שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פרי זה", וְאָכַל – אֵינוֹ חַיָּיב עונש מלקות על שבועת שקר אֶלָּא אַחַת, על השבועה הראשונה.
סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵירוּשָׁם לְהָקֵל.
סְתָם נְדָרִים (נדרים בלשון סתומה) שיכולים להתפרש לאיסור או להיתר – דינם לְהַחְמִיר; וּפֵירוּשָׁם, אם פירש שכוונתו להיתר – דינם לְהָקֵל.
כֵּיצַד? אָמַר: "הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ", "כְּיֵין נֶסֶךְ"; אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר – אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר – מוּתָּר. וְאִם סְתָם – אָסוּר.
כֵּיצַד מתקיים הדין? אם אָמַר על דבר מה: "הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ״ או "כְּיֵין נֶסֶךְ", שואלים אותו לכוונתו: אִם אומר שבשֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, שהתכוון לקרבנות המקדש שנותנים עליהם מלח וליין שמנסכים על המזבח – הרי זה אָסוּר באותו דבר, שהרי נדר ‘כקרבן׳, והנדר חל; ואִם בקרבן ויין נסך שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר – מוּתָּר, שתלה את הנדר בדבר אסור, ואין זה נדר (לעיל משנה א); וְאִם סְתָם, שלא פירש את כוונתו – אָסוּר לחומרה.
"הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם"; אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם – אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים – מוּתָּר. וְאִם סְתָם – אָסוּר.
וכן אם אמר: "הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם", סוג של הקדש; אִם פירש שהתכוון כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, למקדש – הנדר חל ואָסוּר; וְאִם התכוון כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, שמיועד לכהנים – מוּתָּר, שחרמים אלו אינם קדושים; וְאִם סְתָם – אָסוּר.
“הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר"; אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר – אָסוּר. וְאִם שֶׁל גּוֹרֶן – מוּתָּר. וְאִם סְתָם – אָסוּר.
וכן אם אמר: "הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר": אִם פירש שכְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שהוא קרבן נָדַר – אָסוּר; וְאִם התכוון למעשר שֶׁל גּוֹרֶן, שמפרישים מן התבואה ונותנים ללוויים – מוּתָּר, שמעשר זה הוא חולין; וְאִם סְתָם – אָסוּר.
“הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה״; אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר – אָסוּר. וְאִם שֶׁל גּוֹרֶן – מוּתָּר. וְאִם סְתָם – אָסוּר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אם אמר: "הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה": אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, כספים שתורמים כל ישראל לקרבנות ציבור ומונחים בלשכה במקדש – אָסוּר, שהרי הם קדושים כקרבן; וְאִם התכוון לתרומה שֶׁל גּוֹרֶן, שנותנים לכהנים – מוּתָּר, שאין נודרים בה (לעיל משנה א); וְאִם סְתָם – אָסוּר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתָם תְּרוּמָה – בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מוּתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים – בִּיהוּדָה מוּתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתָם תְּרוּמָה, בִּיהוּדָה – אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל – מוּתֶּרֶת, מפני שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הגָלִיל הרחוקים מהמקדש מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, ומן הסתם הם מתכוונים לתרומת גורן. ולעומת זאת, סְתָם חֲרָמִים, בִּיהוּדָה – מוּתָּרִין, וּבַגָּלִיל – אֲסוּרִין, מפני שֶׁאֵין אַנְשֵׁי הגָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים, ומן הסתם כוונתם לחרמי שמים. והלכה כמותו.
נָדַר בְּ׳חֵרֶם׳, וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם";
אם נָדַר בְּ'חֵרֶם', שאמר: “הרי חפץ זה עלי כחרם״, וְאָמַר אחר כך: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם", שהתכוונתי ל'חרם' במשמעות רשת דייגים.
בְּ׳קָרְבָּן׳, וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים";
וכן אם נדר בְּ'קָרְבָּן', שאסר עליו חפץ כקרבן, וְאָמַר אחר כך: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבָּנוֹת (תקרובת לסעודה) שֶׁל מְלָכִים".
“הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן״, וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ";
או שאמר לחברו: "הֲרֵי עַצְמִי עליך קָרְבָּן" וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ, למראית עין, כאילו אני אוסר עצמי על אנשים".
“קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנִית לִי״, וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי" –
וכן מי שאמר: "קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי" וְאָמַר: "לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, ולא באשתי הנוכחית" –
עַל כּוּלָּן אֵין נִשְׁאָלִים לָהֶם. וְאִם נִשְׁאָלוּ – עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
עַל כּוּלָּן אֵין נִשְׁאָלִים לָהֶם (אין צריכים התרת חכם) שהרי הולכים אחר פירוש הנדר להקל, ולא היה זה נדר. וְאִם נִשְׁאֲלוּ, אם הנודרים היו עמי הארץ שנהגו היתר בעצמם והלכו לחכם שיתיר את הנדר – עוֹנְשִׁין אוֹתָן אם עברו על הנדר, וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן באופן התרת הנדר. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין עונשים ומחמירים עליהם, אך מתייחסים אל הנדר כצריך התרה, ופּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח להתיר את נדר מִמָּקוֹם אַחֵר, כגון ששואלים אותו אם הוא מתחרט על הנדר, או שאילו היה יודע שיארע כך וכך לא היה נודר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן, שלא יעשו כן להבא, וזאת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.