כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים – כַּנְּדָרִים, וַחֲרָמִים – כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת – כַּשְּׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת – כַּנְּזִירוּת.

כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים, ביטויים חלופיים שבפי אנשים כאשר הם אוסרים על עצמם דבר בנדר – דינם כַּנְּדָרִים, כפי שיבואר במשנה הבאה. וכן כינויים של חֲרָמִים, הקדש בלשון חרם – דינם כַּחֲרָמִים. וכינויים של שְׁבוּעוֹת, שנשבע לעשות או שלא לעשות דבר מה – דינם כַּשְּׁבוּעוֹת. וכינויי נדר נְזִירוּת שמקבל על עצמו להיות נזיר – כַּנְּזִירוּת.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: “מוּדְרַנִי מִמְּךָ", “מוּפְרְשַׁנִי מִמְּךָ",״מְרוּחֲקַנִי מִמְּךָ", “שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ", “שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ" – אָסוּר.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "מוּדְרַנִי (מוּדָר אני) מִמְּךָ" או: "מוּפְרְשַׁנִי (מופרש אני) מִמְּךָ" או: "מְרוּחֲקַנִי (מרוחק אני) מִמְּךָ", אם הוסיף על לשונות אלה: "שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ (משלך)״ או: "שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ", וכגון: “מודרני ממך שאיני אוכל לך״ – אָסוּר לאכול משל חברו, אף שלא אמר במפורש “כקרבן מה שאוכל משלך".

“מְנוּדֶּה אֲנִי לְךָ" – רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר.

אם אמר: "מְנוּדֶּה אֲנִי לְךָ" – רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ (מתלבט) בָּזֶה ונוטה לְהַחְמִיר.

"כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים" – נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה.

אם קיבל על עצמו נזירות או קרבן או נשבע לעשות דבר מה, והשתמש בביטוי "כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים" – נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה, שחל עליו מה שנדר או נשבע, שדרך רשעים להיות רגילים לקבל על עצמם נדרים ושבועות מתוך כעס.

“כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

אבל אם אמר: "כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים" – לֹא אָמַר כְּלוּם, שאין דרך הכשרים לנדור ולהישבע.

"כְּנִדְבוֹתָם" – נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן.

מצד אחר, אם אמר: "כְּנִדְבוֹתָם (של כשרים)" – נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן, שדרך כשרים לנדור ולקבל על עצמם נזירות בנדבת הלב אבל לא להישבע.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "קוֹנָם", "קוֹנָח", "קוֹנָס" – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "נכסיך עלי קוֹנָם" או: "קוֹנָח" או: "קוֹנָס" – הֲרֵי אֵלּוּ הלשונות כִּנּוּיִין (ביטויים חלופיים) לְקָרְבָּן, וכאילו אמר: "נכסיך עלי קרבן", שהם נאסרים עליו בהנאה כקרבן.

"חֵרֶק", "חֵרֶךְ", "חֵרֶף" – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם.

האומר: "ביתי חֵרֶק" או: "חֵרֶךְ" או: "חֵרֶף" – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם, כאומר: "ביתי חרם", שהוא מוקדש.

"נָזִיק", "נָזִיחַ", "פָּזִיחַ" – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת.

האומר: "אהיה נָזִיק" או שאמר: "נָזִיחַ" או: "פָּזִיחַ" – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת, כאילו אמר: "הריני נזיר".

"שְׁבוּתָה", "שְׁקוּקָה", נָדַר בְּ"מוֹתָא" – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה.

האומר: "שְׁבוּתָה שאוכל פרי זה" או: "שְׁקוּקָה" או: שנָדַר בְּמוֹתָא (שבועה בארמית) – הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה, כאילו אמר: "שבועה שאוכל פרי זה".

הָאוֹמֵר: “לֹא חוּלִּין לֹא אוֹכַל לְךָ", “לֹא כָּשֵׁר״, וְ״לָא דְּכִי", "טָהוֹר", וְ"טָמֵא", "נוֹתָר", וּ"פִגּוּל" – אָסוּר.

הָאוֹמֵר לחברו: "לֹא חוּלִּין לֹא אוֹכַל לְךָ", כלומר רכושך אינו כחולין לגבַּי אלא כהקדש, ולכן לא אוכל משלך; או שאמר: "לֹא כָּשֵׁר לא אוכל לך", שרכושך אינו כקרבן כשר אלא כפסול; וְכן: "לָא דְּכִי (=לא טהור)", "טָהוֹר", וְ"טָמֵא", "נוֹתָר" (בשר קרבן שעבר זמנו), וּ"פִגּוּל" (קרבן שנפסל במחשבה פסולה) – הרי זה אָסוּר ליהנות מרכוש חברו, כאילו נדר בלשון "קרבן לא אוכל לך", שכל אלה ביטויים המשמשים בקרבנות.

“כָּאִימְרָא״, “כַּדִּירִין״, “כָּעֵצִים״, “כָּאִישִּׁים״, “כַּמִּזְבֵּחַ״, “כַּהֵיכָל״, “כִּירוּשָׁלִַם", נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן – הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן.

וכן האומר שרכוש חברו יהיה עליו כָּאִימְרָא (=ככבש) קרבן, או כַּדִּירִין, כבהמות שבדיר שבמקדש, כָּעֵצִים שמבעירים על המזבח, כָּאִישִּׁים, כקרבנות המוקטרים על אש המזבח, כַּמִּזְבֵּחַ (כקרבנות הקרבים על המזבח), כַּהֵיכָל (כקרבנות הקרבים במקדש), כִּירוּשָׁלִַם (כקרבנות הקרבים בירושלים), או שנָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ (כלי השרת), אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר את המילה קָרְבָּן – הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר “יְרוּשָׁלִַם״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר "יְרוּשָׁלִַם", ולא ‘כירושלים׳ בכ״ף הדמיון – לֹא אָמַר כְּלוּם, ולא חל הנדר, וכך הלכה.

הָאוֹמֵר: “קָרְבָּן״, “עוֹלָה״, “מִנְחָה״, “חַטָּאת״, “תּוֹדָה״, “שְׁלָמִים״, “שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ" – אָסוּר.

הָאוֹמֵר לחברו: "קָרְבָּן" או שאמר: "עוֹלָה" או: "מִנְחָה" או: "חַטָּאת" או: "תּוֹדָה" או: "שְׁלָמִים", שאלו שמות של מיני קרבנות, והוסיף: "שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ" – אָסוּר לאכול משלו, שמשמעות דבריו היא: האוכל שלך הוא עלי קרבן (או עולה או מנחה כו'), ולכן איני אוכל משלך.

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

רַבִּי יְהוּדָה חולק ומַתִּיר בכל אלה, מפני שלא אמר "כקרבן", "כעולה" וכו'. ואין הלכה כמותו.

“הַקָּרְבָּן״, “כַּקָּרְבָּן״, “קָרְבָּן שֶׁאוֹכַל לְךָ" – אָסוּר.

האומר: "הַקָּרְבָּן" או: "כַּקָּרְבָּן" או: "קָרְבָּן", והוסיף בכולם: "שֶׁאוֹכַל לְךָ" – אָסוּר לאכול משל חברו, שמשמעות דבריו היא: מה שאוכל משלך הוא עלי כקרבן.

“לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ" – רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.

ואם אומר "לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ" – רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר עליו לאכול, שהנדר חל. ואין הלכה כמותו.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: “קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמְּךָ", “יָדִי עוֹשָׂה עִמְּךָ", “רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמְּךָ" – אָסוּר.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "קוֹנָם פִּי הַמְּדַבֵּר עִמְּךָ" או: "קונם יָדִי עוֹשָׂה עִמְּךָ" או: "קונם רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמְּךָ" – אָסוּר לדבר עם חברו לתועלתו או לעשות לו מלאכה או ללכת עבורו, מפני שהנדר חל על האיבר של הנודר, ואסור לחברו ליהנות מאותו איבר.