הַגּוֹיִם אֵין לָהֶן נְזִירוּת.

הַגּוֹיִם אֵין לָהֶן נְזִירוּת, שגם אם נדרו אין לכך משמעות להלכות נזירות שבתורה.

נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת.

נָשִׁים וכן עֲבָדִים כנענים של ישראל יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת, שאם נדרו חלה הנזירות.

חוֹמֶר בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים – שֶׁהוּא כּוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ, וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ.

יש חוֹמֶר (חומרה) בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים – שֶׁהוּא, האיש כּוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ לעבור על נזירותו, מפני שהעבד קנוי לו, וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ לעבור על נזירותה.

חוֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים – שֶׁהוּא מֵיפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵיפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ.

ומצד שני חוֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים – שֶׁהוּא מֵיפֵר (מבטל) את נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, אם הוא רוצה, כדין בעל שמפר נדרי אשתו (ראו במדבר פרק ל), וְאֵינוֹ מֵיפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ.

הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ – הֵפֵר עוֹלָמִית. הֵפֵר לְעַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת מַשְׁלִים נְזִירֻתוֹ.

אם הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ – הֵפֵר עוֹלָמִית, ואף אם התגרשו, הנדר אינו חוזר לחול. אך אם הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, כפה עליו לעבור על נזירותו, אם יָצָא העבד לְחֵירוּת, הוא מַשְׁלִים את נְזִירֻתוֹ, שכן הנדר קיים.

עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתֶּה, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִשְׁתֶּה.

אם לא יצא העבד לחירות אלא עָבַר וברח מִכְּנֶגֶד פָּנָיו של אדונו – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתֶּה יין, שהרי הנדר קיים. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִשְׁתֶּה, שעדיין הוא ברשות אדונו.

נָזִיר שֶׁגִּלַּח וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא,

נָזִיר שֶׁגִּלַּח בתום הנזירות, וְנוֹדַע לוֹ אחר כך שֶׁהוּא טָמֵא, שנטמא למת בהיותו נזיר;

אִם טוּמְאָה יְדוּעָה – סוֹתֵר. וְאִם טוּמְאַת הַתְּהוֹם – אֵינוֹ סוֹתֵר.

אִם הייתה הטוּמְאָה יְדוּעָה כבר קודם לכן, שידעו עליה אנשים – סוֹתֵר את נזירותו, ככל נזיר שנטמא, שמגלח ומתחיל את נזירותו מחדש. וְאִם הייתה זו טוּמְאַת הַתְּהוֹם, מכוסה ועלומה מהבריות והתגלתה רק כעת – אֵינוֹ סוֹתֵר.

אִם עַד שֶׁלֹּא גִּלַּח – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ סוֹתֵר.

אִם נודע לו עַד שֶׁלֹּא גִּלַּח בסיום נזירותו – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין טומאה ידועה ובין טומאת התהום – סוֹתֵר.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד, כיצד מתקיים דין טומאת התהום?

יָרַד לִטְבּוֹל בַּמְּעָרָה וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְּעָרָה – טָמֵא.

אם יָרַד הנזיר לִטְבּוֹל בּתוך מְעָרָה, וְנִמְצָא אחר כך, שהיה מֵת צָף במים עַל פִּי הַמְּעָרָה – טָמֵא מספק, שמא נגע בו, כדין טומאה גלויה.

נִמְצָא מְשׁוּקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה;

אבל כאשר נִמְצָא מת מְשׁוּקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה, כך שהטובל האהיל עליו, ולא ידע איש על כך, ולאחר שגילח נודע הדבר, הרי יש להבחין;

יָרַד לְהָקֵר – טָהוֹר.

אם היה הנזיר טהור מקודם ויָרַד רק כדי לְהָקֵר (להתקרר) במים – טָהוֹר,

לִיטַּהֵר מִטּוּמְאַת מֵת – טָמֵא;

ואם טבל כדי לִיטַּהֵר מִטּוּמְאַת מֵת, שהיה טמא בה, ואחר כך התגלה מת בקרקעית המערה – טָמֵא,

שֶׁחֶזְקַת טָמֵא – טָמֵא, וְחֶזְקַת טָהוֹר – טָהוֹר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.

שֶׁחֶזְקַת מי שהיה טָמֵא שנשאר טָמֵא, וְחֶזְקַת מי שהיה טָהוֹר שנשאר טָהוֹר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, שהרי יש בסיס לדבר זה.

הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִלָּה מוּשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ – נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.

הַמּוֹצֵא מֵת קבור בַּתְּחִלָּה, שלא היו שם קברים ידועים, והיה מוּשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, כדרך קבורה יהודית – אם רוצה נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ, העפר שתחתיו שספג את דמו, וקוברו במקום אחר.

מָצָא שְׁנַיִם – נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן.

וכן אם מָצָא שְׁנַיִם קבורים – נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן לקבורה במקום אחר.

מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמֹנֶה – הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת.

אולם אם מָצָא שְׁלשָׁה; אזי אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה בין שני הקיצוניים מרחק שהוא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת (כשני מטר) וְעַד שְׁמֹנֶה אמות – הֲרֵי ניכר שזוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת (בית קברות קבוע), ואסור לפנותה.

בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה – בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה;

וכן, יש לחשוש שיש קברים נוספים, ולכן בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ מהקבר האחרון וּלְהַלָּן (והלאה) עֶשְׂרִים אַמָּה; אם מָצָא מת אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה – בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עוד עֶשְׂרִים אַמָּה.

שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁאִילּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ – נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.

שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, שנראה, שגם הוא שייך לאותו בית קברות, ואסור לפנותו. אף שֶׁכאמור לעיל, אִילּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ, את המת הבודד שמצא כעת – היה נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.

כֹּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה – טָהוֹר עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטּוּמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

מה ששנינו במסכת נגעים (פ״ה מ״א): כֹּל סְפֵק נְגָעִים, נגעי צרעת בַּתְּחִלָּה – טָהוֹר הוא עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק הנגע לַטּוּמְאָה, כאשר עדיין לא היה טמא. אבל מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה, שכבר היה טמא, ויש ספק אם לטהרו – סְפֵיקוֹ טָמֵא, מפני ש'רגליים לדבר', שיש בסיס להניח שהוא טמא.

בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַזִּיבָה:

בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב, לוודא שזיבתו לא נגרמה על ידי גורם חיצוני, ואז אינו טמא כזב. ואולם בדיקה זו היא רק עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַזִּיבָה, שהיה טהור.

בְּמַאֲכָל, וּבְמִשְׁתֶּה, בְּמַשָּׂא, וּבִקְפִיצָה, וּבְחוֹלִי, וּבְמַרְאֶה, וּבְהִרְהוּר.

ואלו הן שבעת הדרכים: בְּמַאֲכָל, שאכל מאכלים העלולים לגרום לזיבה, וּבְמִשְׁתֶּה, בשתייה מרובה, בְּמַשָּׂא, שהתאמץ בנשיאת משא כבד, וּבִקְפִיצָה, שאם קפץ קודם לכן, וּבְחוֹלִי, שהיה חולה, וּבְמַרְאֶה מגרה או מפחיד, שהם גורמים לזיבה, וּבְהִרְהוּר מיני.

מִשֶּׁנִּזְקַק לַזִּיבָה – אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. אוֹנְסוֹ וּסְפֵיקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ – טְמֵאִין, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.

אולם מִשֶּׁנִּזְקַק לַזִּיבָה, שהוא כבר טמא בזיבה, ובאה לו כעת שוב זיבה – אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אלא גם זיבה שבאה לאוֹנְסוֹ בעקבות אחד משבעת הגורמים אלו, וּסְפֵיקוֹ, כשיש ספק האם מדובר בזיבה, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, שיצאה ממנו שכבת זרע – טְמֵאִין, משום שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, יש בסיס לומר, שתמשיך טומאת הזיבה.

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, לְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת – חַיָּיב.

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ ופצע אותו, וַאֲמָדוּהוּ רופאים לְמִיתָה, שהחבר עומד למות בגלל המכה, וְהֵקֵל (הוקל מצבו) מִמַּה שֶּׁהָיָה, ולְאַחַר מִכָּאן שוב הִכְבִּיד מצב הפציעה, וָמֵת – חַיָּיב המכה עונש כרוצח.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: פָּטוּר, מפני שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר שלא מת מהמכה, שהרי כבר השתפר מצבו. ואין הלכה כמותו.

נָזִיר הָיָה שְׁמוּאֵל, כְּדִבְרֵי רַבִּי נְהוֹרַאי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ";

נָזִיר הָיָה הנביא שְׁמוּאֵל, כְּדִבְרֵי רַבִּי נְהוֹרַאי, שפירש כך את מה שֶׁנֶּאֱמַר בנדרה של חנה אם שמואל: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א א,יא);

נֶאֱמַר בְּשִׁמְשׁוֹן: ״וּמוֹרָה״, וְנֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל: ״וּמוֹרָה״, מַה ״מּוֹרָה״ הָאֲמוּרָה בְּשִׁמְשׁוֹן – נָזִיר, אַף "מוֹרָה" הָאֲמוּרָה בִּשְׁמוּאֵל – נָזִיר.

וכך למד: נֶאֱמַר בְּשִׁמְשׁוֹן: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר" (שופטים יג,ה), וְכן נֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ", מַה "מּוֹרָה" הָאֲמוּרָה בְּשִׁמְשׁוֹן משמעו תער – והכוונה שיהיה נָזִיר, אַף "מוֹרָה" הָאֲמוּרָה בִּשְׁמוּאֵל משמעו תער – והכוונה שיהיה נָזִיר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא אֵין מוֹרָה אֶלָּא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם!

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא אֵין לפרש מוֹרָה האמור בשמואל אֶלָּא מורא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, שהתפללה שלא יפחד מאיש!

אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" – שֶׁכְּבָר הָיָה עָלָיו מוֹרָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם.

אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" – הרי שֶׁכְּבָר כן הָיָה עָלָיו מוֹרָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם לבסוף, ובהכרח, שהכוונה הייתה לתער נזירות.