חזור
נזיר
פרק חשְׁנֵי נְזִירִים שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד: ״רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״ – מְגַלְּחִין, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: ״אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ, וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלְּךָ״. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: ״אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ, וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי; וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלְּךָ, וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ".
שְׁנֵי נְזִירִים שנדרו יחד נזירות שלושים יום, שֶׁאָמַר לָהֶן אדם אֶחָד באמצע התקופה: "רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם", וכעת כל אחד מהם הוא ספק נזיר טמא, ספק נזיר טהור; לאחר שייטהרו שניהם מטומאת המת, מְגַלְּחִין בתום תקופת הנזירות שנדרו (אבל לא קודם לכן, שהרי אסור לנזיר הטהור לגלח קודם לכן), וּמְבִיאִין לפני התגלחת קָרְבַּן טוּמְאָה, שני עופות אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם, וְקָרְבַּן טָהֳרָה, כבשה לחטאת, כבש לעולה ואיל לשלמים, וְאוֹמֵר האחד לחברו: "אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי (יקרב בעבורי), וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ (בעבורך), וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלְּךָ". ומכיוון שאחד מהם קיים תגלחת טומאה, ועליו למנות שוב נזירות טהרה, אלא שאין ידוע מי, וְלכן סוֹפְרִין שניהם שוב שְׁלשִׁים יוֹם נזירות מספק, וּמְבִיאִין יחד קָרְבַּן טָהֳרָה של נזיר אחד, וְאוֹמֵר: "אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה היה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טָהֳרָה היה שֶׁלְּךָ, וְזֶה שמובא עכשיו הוא קָרְבַּן טָהֳרָתִי; וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה היה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טוּמְאָה היה שֶׁלְּךָ, וְזֶה שמובא עכשיו הוא קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ", ושניהם מגלחים תגלחת טהרה. וכך סיימו שניהם בוודאות את נזירותם.
מֵת אֶחָד מֵהֶן –
עצה זו מועילה, כאשר שניהם יכולים להתנות ביניהם. ואולם, אם מֵת אֶחָד מֵהֶן, וחברו נותר במצב ספק, מה יעשה?
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר, וְאוֹמֵר: ״אִם טָמֵא הָיִיתִי – הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם״. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: ״אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְּסָפֵק".
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יְבַקֵּשׁ (יחפש) אדם אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר, שיסכים לנדור יחד אתו נזירות פעמיים על תנאי, וְאוֹמֵר לו: "אִם טָמֵא הָיִיתִי, ועלי להביא קרבן טומאה – הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד; וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם". וְסוֹפְרִין שניהם שְׁלשִׁים יוֹם של נזירות, לאחר שנטהר מספק, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: "אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא (שהנזיר הטהור מת) – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ; וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר (שהנזיר הטמא מת) – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טוּמְאָה אני מביא בְּסָפֵק".
וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: ״אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ, וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְּסָפֵק, וְזֶהוּ קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ".
וְסוֹפְרִין עוד שְׁלשִׁים יוֹם ונוהגים שניהם נזירות מספק, וּמְבִיאִין יחד קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: "אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה היה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טָהֳרָה היה שֶׁלְּךָ, וְזֶה (הנוכחי) הוא קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה לפני חודש היה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טוּמְאָה היה בְּסָפֵק, ובאמת לא היה בו צורך, וְזֶהוּ (הנוכחי) קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ". וכך סיימו שניהם בוודאות את נזירותם.
אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא: וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר? אֶלָּא מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאוֹמֵר: ״אִם טָמֵא הָיִיתִי – הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק״. וְסוֹפֵר שְׁלשִׁים יוֹם, וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: "אִם טָמֵא הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה, וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי".
אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא לרבי יהושע: וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר? מניין יימצא אדם כזה? אֶלָּא כך יעשה נזיר שהוא ספק טמא: מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף של קרבן נזיר טמא וְעוֹלַת בְּהֵמָה כדין נזיר טהור, וְאוֹמֵר: "אִם טָמֵא הָיִיתִי – הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי, וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי, וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק". וכך על כל צד הקריב אחד מקרבנות חובתו. וְסוֹפֵר שְׁלשִׁים יוֹם ונוהג נזירות טהרה, שמא היה נזיר טמא, ועליו למנות שוב נזירות טהרה, וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה מלא, וְאוֹמֵר תנאי על העולה שבין הקרבנות: "אִם טָמֵא הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה הייתה נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה, וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה הייתה חוֹבָה, וְזוֹ נְדָבָה, וְזֶה, החטאת והשלמים, שְׁאָר קָרְבָּנִי". ונמצא, שהביא קרבן טהרה מלא ועוד עולת נדבה, וכן חטאת העוף לטומאה מספק.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים!
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים, שאם העולה הראשונה הייתה חובה, הרי שהעולה קרבה לפני שלושים יום, והחטאת והשלמים עכשיו, ואין זה כראוי.
אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא.
אֲבָל אף על פי כן הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא. וכך הלכה.
נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק – אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם.
נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא מת בְּסָפֵק וּבנוסף היה מצורע מוּחְלָט בְּסָפֵק – הרי הוא אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, שמצורע אסור באכילת קדשים, עד שיגלח פעמיים ויביא קרבנות, שצריך להמתין שלושים יום לכל תגלחת, מפני שהוא נזיר. וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים רק אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, שהוא זקוק לעוד שתי תגלחות: תגלחת נזיר טמא, שמא נטמא למת, ותגלחת נזיר טהור, מפני שאינו יוצא ידי חובת תגלחת הנזירות בתגלחת הצרעת.
שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע דּוֹחָה תִּגְלַחַת הַנָּזִיר – בִּזְמַן שֶׁהוּא וַדַּאי, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהוּא סָפֵק – אֵינוֹ דּוֹחֶה.
והצורך להמתין לכל תגלחת צרעת שלושים יום, משום שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע אמנם דּוֹחָה איסור תִּגְלַחַת הַנָּזִיר, בִּזְמַן שֶׁהנזיר הוּא מצורע בוַדַּאי, שהוא חייב לגלח ונדחה איסור הנזירות, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהוּא סָפֵק מצורע – אֵינוֹ דּוֹחֶה, שמא אינו חייב בתגלחת מצורע.