כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר אֵינָן מִיטַּמְּאִין בִּקְרוֹבֵיהֶן, אֲבָל מִיטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה.

כֹּהֵן גָּדוֹל וְכן נָזִיר אֵינָן מִיטַּמְּאִין למת לטפל בלווייתו ובקבורתו, אפילו בִּקְרוֹבֵיהֶן, ואפילו לאביהם ולאמם, אֲבָל מִיטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה, שאם מצאו מת שאין לו קוברים, עליהם לטפל בקבורתו ולהיטמא לשם כך.

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה –

אם הָיוּ הכהן הגדול והנזיר מְהַלְּכִין יחד בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִטַּמֵּא כֹּהֵן גָּדוֹל וְאַל יִטַּמֵּא נָזִיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוטב שיִטַּמֵּא הכֹּהֵן הגָּדוֹל, וְאַל יִטַּמֵּא הנָזִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִטַּמֵּא נָזִיר וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן גָּדוֹל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִטַּמֵּא נָזִיר, וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן גָּדוֹל.

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: יִטַּמֵּא כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל טוּמְאָתוֹ, וְאַל יִטַּמֵּא נָזִיר שֶׁהוּא מֵבִיא קָרְבָּן עַל טוּמְאָתוֹ.

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מוטב שיִטַּמֵּא הכֹּהֵן הגדול, שֶׁהרי אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל טוּמְאָתוֹ, כאשר נטמא, וְאַל יִטַּמֵּא הנָזִיר, שֶׁהרי הוּא מֵבִיא קָרְבָּן עַל טוּמְאָתוֹ, ומכאן שאיסור טומאתו חמור יותר.

אָמְרוּ לוֹ: יִטַּמֵּא נָזִיר שֶׁאֵין קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם, וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן שֶׁקְּדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: מוטב שיִטַּמֵּא הנָזִיר, שֶׁאֵין קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם, שלא לעולם יהיה נזיר, וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן גדול, שֶׁקְּדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם.

עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ:

עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ ומביא קרבנות כשנטהר מכל אחת מהן:

עַל הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל, וְעַל מְלֹא תַּרְוַוד רָקָב, עַל הַשִּׁדְרָה, וְעַל הַגּוּלְגּוֹלֶת, וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת, וְעַל חֲצִי לוֹג דָּם –

עַל גוף שלם של הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת בשר מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל (ליחה שנוצרה מבשר המת), וְעַל מְלֹא תַּרְוַוד (כף גדולה) רָקָב מן המת, עַל עמוד הַשִּׁדְרָה, וְעַל עצם הַגּוּלְגּוֹלֶת, וְעַל אֵבֶר שנכרת מִן הַמֵּת, וְעַל אֵבֶר שנכרת מִן הַחַי, ובתנאי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, על האבר מן המת או מן החי, בָּשָׂר כָּרָאוּי, שיכול היה להבריא באדם חי, וְעַל חֲצִי קַב (שני לוגים, כ-690 סמ״ק) עֲצָמוֹת, וְעַל חֲצִי לוֹג (172 סמ״ק) דָּם –

עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אָהֳלָן.

בכל אלה מגלח עַל מַגָּעָן, אם נגע בהם בגופו, וְעַל מַשָּׂאָן, אם נשא אותם אף ללא מגע ישיר, וְעַל אָהֳלָן, אם האהיל (סיכך) עליהם או נכנס לאוהל שהם בתוכו.

וְעַל עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה – עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ.

וְכן מגלח עַל עֶצֶם קטנה מהמת שגודלה כּגרגיר שְׂעוֹרָה – ודווקא עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ, אך לא בטומאת אוהל.

עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין,

עַל כל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ וּמַזֶּה (מזים עליו) מי אפר פרה אדומה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, ככל טמא מת, וְסוֹתֵר (מפיל) אֶת ימי הנזירות הַקּוֹדְמִין.

וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו.

וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת מחדש אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר בהזאות וטבילה במקווה וּמֵבִיא (ויביא) אֶת קָרְבְּנוֹתָיו המפורשים בתורה (במדבר ו,י–יב).

אֲבָל הַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת, וּבֵית הַפְּרָס, וְאֶרֶץ הָעַמִּים,

אֲבָל הַסְּכָכוֹת (ענפי אילנות) וְהַפְּרָעוֹת (אבנים שבולטות מהקיר) שיש חשש שיש תחתיהן כזית מן המת, והנזיר עבר בצלן, וכן אם הלך בבֵית הַפְּרָס (שדה שנחרש בו קבר, ופזורות בו עצמות), וְאֶרֶץ הָעַמִּים (חוץ לארץ) שגזרו חכמים עליה טומאה,

וְהַגּוֹלֵל, וְהַדּוֹפֵק, וּרְבִיעִית דָּם, וְאֹהֶל, וְרוֹבַע עֲצָמוֹת, וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת,

וְכן הַגּוֹלֵל (האבן הסוגרת את הקבר) וְהַדּוֹפֵק (האבן שעליה נסגר הגולל), וּרְבִיעִית דָּם (86 סמ״ק) של מת, וְכן אם נגע באֹהֶל דבר שהאהיל מת, וְכן אם נטמא מרוֹבַע הקב (לוג, כ-345 סמ״ק) עֲצָמוֹת של מת, וְכן כֵלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת,

וִימֵי סָפְרוֹ, וִימֵי גָמְרוֹ –

וכמו כן נזיר שנעשה מצורע, בין בימֵי סָפְרוֹ, כשסופר שבעת ימים מריפוי הנגע עד לטהרתו, וכן בימֵי גָמְרוֹ, כשהוא מצורע לגמרי ('מוחלט') –

עַל אֵלּוּ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִים, וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד, וְקָרְבָּן אֵין לוֹ.

עַל כל אֵלּוּ, כשנטהר מהן, אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ תגלחת טומאה של נזירות, ורק מַזֶּה (מזים עליו) מי אפר פרה אדומה בַּיום השְּׁלִישִׁי וּבַיום השְּׁבִיעִי (אם הייתה זאת טומאת מת), וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת ימי הנזירות הַקּוֹדְמִים שמנה לפני שנטמא, וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה, ממשיך את מניין ימי הנזירות מִיָּד כשנטהר, וְקָרְבָּן שמביא נזיר שנטמא במת – אֵין לוֹ.

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצוֹרָע – הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ.

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הלכה ברורה: יְמֵי טומאת הַזָּב וְהַזָּבָה שחלו בתוך ימי הנזירות, וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ (המעקב) שֶׁל המְצוֹרָע, שבהם הוא נמצא בהסגר לברר האם הוא מצורע, אף על פי שהוא טמא בהם – הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין (נספרים) לוֹ בעצמם למניין ימי הנזירות.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – חַיָּיבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ, כמפורט במשנה ב – חַיָּיבִין עָלֶיהָ קרבן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ בטומאה כזו, וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ כמפורט במשנה ג – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ קרבן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: לֹא תְּהֵא זוֹ קַלָּה מִן הַשֶּׁרֶץ!

אָמַר רַבִּי מֵאִיר בתמיהה: לֹא תְּהֵא טומאה זוֹ, שאין הנזיר מגלח עליה, אך עליו להיטהר כדי להמשיך בנזירותו, קַלָּה בדינה מִן טומאת הַשֶּׁרֶץ, שאינה מפסיקה כלל את הנזירות. והרי על ביאת מקדש בטומאת שרץ חייבים קרבן (ויקרא ה,ב; ז,כא)! והלכה כדברי רבי אליעזר משום רבי יהושע.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל – הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. רְבִיעִית דָּם, שֶׁהוּא מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעָהּ וְעַל מַשָּׂאָהּ?

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: דַּנְתִּי להקשות על הלכה זו לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם עֶצֶם אחת קטנה כַּשְּׂעוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּטומאת אֹהֶל – הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ, כאמור לעיל (משנה ב); רְבִיעִית דָּם, שֶׁהוּא חמור יותר, שמְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל – אֵינוֹ דִּין (האם אין זה קל וחומר) שֶׁיְּהֵא הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעָהּ וְעַל מַשָּׂאָהּ?

אָמַר לִי: מַה זֶּה עֲקִיבָא! אֵין דָּנִין כָּאן מִקַּל וָחוֹמֶר.

אָמַר לִי: מַה זֶּה, עֲקִיבָא! אֵין דָּנִין כָּאן, לומדים הלכה כמו בשאר התורה מִקַּל וָחוֹמֶר.

וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא כֵּן אָמְרוּ הֲלָכָה.

והוסיף רבי עקיבא: וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, הקל וחומר כשלעצמו מסתבר, אֶלָּא (אבל) כֵּן אָמְרוּ הֲלָכָה, כהלכה למשה מסיני, שמגלח על עצם כשעורה, ואין דנים בעניינים אלו קל וחומר.