שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר:

שְׁלשָׁה מִינִין (עניינים) אֲסוּרִין בַּנָּזִיר:

הַטּוּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.

הַטּוּמְאָה, ההיטמאות למת, וְהַתִּגְלַחַת, גילוח שער הראש והזקן, ואכילה ושתייה של הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.

וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן: יין וענבים, חרצנים וזגים (קליפות) מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, שאם אכל ושתה מכולם יחד כשיעור שאסרה התורה – נענש על כך עונש מלקות ככל עובר על 'לא תעשה' שבתורה.

וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזַּיִת.

וְאֵינוֹ חַיָּיב עונש מלקות עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים ושאר היוצאים מן הגפן שיעור כַּזַּיִת.

מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה: עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יָיִן.

ומעירים: זו היא משנה אחרונה (מאוחרת), אך מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה (קדומה) אמרה: אינו חייב מלקות עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית הלוג יָיִן (86 סמ"ק), שהוא נפח גדול בהרבה מכזית.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁרָה פִּתּוֹ בַּיַּיִן וְיֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת – חַיָּיב.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא רק אם אכל כזית מן הענבים, אלא אֲפִילּוּ שָׁרָה פִּתּוֹ בַּיַּיִן, וְיֶשׁ בָּהּ, בפת השרויה ביין, כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת – חַיָּיב.

וְחַיָּיב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַחַרְצַנִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַזָּגִים בִּפְנֵי עַצְמָן.

וְחַיָּיב הנזיר מלקות עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אם שתה ממנו כשיעור, וְכן חייב עַל אכילת הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַחַרְצַנִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְכן עַל כזית מהַזָּגִים בִּפְנֵי עַצְמָן.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזָגָן.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין חַיָּיב על חרצנים וזגים עַד שֶׁיֹּאכַל לפחות שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזָגָן (הזג שלהם, הקליפה). ואין הלכה כמותו.

אֵלּוּ הֵן חַרְצַנִּים, וְאֵלּוּ הֵן זָגִים? הַחַרְצַנִּים – אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, הַזָּגִים – אֵלּוּ הַפְּנִימִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומפרשים: אֵלּוּ הֵן חַרְצַנִּים, וְאֵלּוּ הֵן זָגִים? הַחַרְצַנִּים – אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים (הקליפות), הַזָּגִים – אֵלּוּ הַפְּנִימִים (הגלעינים), דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה, כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה, הַחִיצוֹן – זוּג, וְהַפְּנִימִי – עִינְבָּל.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: להפך, החרצנים הם הקליפות, והזגים – הגלעינים. וסימן יהיה בידך כדי שֶׁלֹּא תִּטְעֶה: כְּזוּג (פעמון) שֶׁל בְּהֵמָה, שהַחִיצוֹן (גוף הפעמון) נקרא זוּג, וְהַפְּנִימִי (המקשקש) – עִינְבָּל.

סְתָם נְזִירוּת – שְׁלשִׁים יוֹם. גִּלֵּחַ אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ לִסְטִים – סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם.

סְתָם נְזִירוּת – שְׁלשִׁים יוֹם, ולא ניתן להשלים את הנזירות בתגלחת וקרבנות ללא גידול שער של שלושים יום. ולכן בין אם גִּלֵּחַ את עצמו לפני שהשלים את הנזירות, אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ לִסְטִים (שודדים) שלא ברצונו – סוֹתֵר (׳מפיל׳) שְׁלשִׁים יוֹם מהנזירות, מונה מחדש שלושים יום של גידול שער, ומסיים את הנזירות.

נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר, אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב.

נָזִיר שֶׁגִּלֵּחַ בֵּין בְּזוּג (מספריים) בֵּין בְּתַעַר (סכין), אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף (חרך) כָּל שֶׁהוּא את שער ראשו – חַיָּיב מלקות.

נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק.

נָזִיר חוֹפֵף (משפשף) את שערו וּמְפַסְפֵּס (מפריד שער בידיו), אֲבָל לֹא סוֹרֵק במסרק, שהוא תולש שער.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא יָחוֹף בָּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא יָחוֹף (יחפוף) בָּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁהיא מַשֶׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר.

נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב ארבעים מלקות, כדין העובר על ׳לא תעשה׳ שבתורה, אֶלָּא פעם אַחַת, אף ששתה שוב ושוב.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּשְׁתֶּה", "אַל תִּשְׁתֶּה", וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אבל אם אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּשְׁתֶּה", ושתה, ושוב אמרו לו: "אַל תִּשְׁתֶּה", וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב מלקות עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, על כל התראה.

הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

באופן דומה, אם הָיָה מְגַלֵּחַ את ראשו כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תְּגַלֵּחַ״, ״אַל תְּגַלֵּחַ״, וְהוּא מְגַלֵּחַ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תְּגַלֵּחַ" וגילח מעט, ושוב אמרו לו: "אַל תְּגַלֵּחַ", וְהוּא מְגַלֵּחַ שערה נוספת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

וכן אם הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּטַּמֵּא״, ״אַל תִּטַּמֵּא״, וְהוּא מִטַּמֵּא – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אָמְרוּ לוֹ: "אַל תִּטַּמֵּא" ונגע במת, ושוב אמרו לו: "אַל תִּטַּמֵּא", וְהוּא מִטַּמֵּא, ששוב נגע במת או נכנס לבית שנמצא בו מת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר: הַטּוּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.

שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר: הַטּוּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן.

חוֹמֶר בַּטּוּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת מִבַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן: שֶׁהַטּוּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת – סוֹתְרִין, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן – אֵינוֹ סוֹתֵר.

יש חוֹמֶר (חומרה) בַּטּוּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת יותר מִבַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן: שֶׁהַטּוּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת סוֹתְרִין (׳מפילים׳) ימי נזירות, שאם נטמא הנזיר או גילח בתוך נזירותו, צריך לחזור ולנהוג את הימים שנהג בהם נזירות, וְאילו איסור הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֵינוֹ סוֹתֵר, שאם עבר הנזיר ואכל ושתה מהיוצא מהגפן, הוא ממשיך למנות את נזירותו כרגיל.

חוֹמֶר בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִבַּטּוּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת: שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן – לֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וְטוּמְאָה וְתִגְלַחַת – הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן, בְּתִגְלַחַת מִצְוָה וּבְמֵת מִצְוָה.

חוֹמֶר יש בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן יותר מִבַּטּוּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת: שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן הוא איסור שלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, שאין בו יוצא מן הכלל, וְאילו איסורי טוּמְאָה וְתִגְלַחַת הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן – בְּתִגְלַחַת של מִצְוָה, אם הנזיר היה מצורע ונטהר, שמצווה עליו להסתפר על אף נזירותו, וּבְמֵת מִצְוָה, מת שאין לו קוברים, שהנזיר מצֻווה להיטמא לו ולקברו.

וְחוֹמֶר בַּטּוּמְאָה מִבַּתִּגְלַחַת: שֶׁהַטּוּמְאָה – סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן, וְתִגְלַחַת – אֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶלָּא שְׁלשִׁים יוֹם, וְאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן.

וְחוֹמֶר יש בַּטּוּמְאָה יותר מִבַּתִּגְלַחַת: שֶׁהַטּוּמְאָה – סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל, שאם נטמא הנזיר למת צריך למנות את כל ימי נזירותו מחדש, וְחַיָּיבִין להביא עָלֶיהָ (על הטומאה) קָרְבָּן כמבואר במשנה הבאה, וְאילו תִגְלַחַת אֵינָהּ סוֹתֶרֶת מימי הנזירות אֶלָּא שְׁלשִׁים יוֹם כאמור לעיל (משנה ג), וְאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן.

תִּגְלַחַת הַטּוּמְאָה, כֵּיצַד?

תִּגְלַחַת הַטּוּמְאָה של נזיר שנטמא למת, כֵּיצַד?

הָיָה מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וּמְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי, וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי.

הָיָה מַזֶּה, מזים עליו מי אפר פרה אדומה בַּיום השְּׁלִישִׁי לטומאתו וּבַיום השְּׁבִיעִי, ככל טמא מת, וּמְגַלֵּחַ בַּיום השְּׁבִיעִי, וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּיום השְּׁמִינִי.

וְאִם גִּילַּח בַּשְּׁמִינִי – מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וְאִם איחר וגִילַּח בַּיום השְּׁמִינִי – מֵבִיא את קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מַה בֵּין זֶה לִמְצוֹרָע?

אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מַה ההבדל בֵּין זֶה לִמְצוֹרָע, שמגלח ביום השביעי לטהרתו ומביא קרבנות בשמיני, ובמצורע נאמר, שאם גילח בשמיני לא יביא את קרבנותיו אלא למחרת?

אָמַר לוֹ: זֶה – טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּיָמָיו.

אָמַר לוֹ: זֶה, הנזיר שנטמא במת – טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּיָמָיו בלבד, שהוא נטהר לגמרי מטומאתו בהזאה וטבילה ביום השביעי, ולכן אף על פי שלא גילח עד היום השמיני, מביא קרבנותיו בו ביום.

וּמְצוֹרָע – טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּתִגְלַחְתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעוֹרַב שֶׁמֶשׁ.

ואילו מְצוֹרָע – טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּתִגְלַחְתּוֹ, שרק אחרי הגילוח הוא יכול לטבול ולהיטהר מטומאת הצרעת. וככל טמא שנטהר אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעוֹרַב שֶׁמֶשׁ, ששקעה השמש של יום הטבילה. ולכן אם גילח בשמיני וטבל, יוכל להקריב רק בתשיעי. והלכה כרבי עקיבא.

תִּגְלַחַת הַטָּהֳרָה, כֵּיצַד?

תִּגְלַחַת הַטָּהֳרָה, כֵּיצַד?

הָיָה מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת: חַטָּאת עוֹלָה וּשְׁלָמִים.

הנזיר הָיָה מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת: כבשה לחַטָּאת, כבש לעוֹלָה ואיל לשְׁלָמִים.

וְשׁוֹחֵט אֶת הַשְּׁלָמִים וּמְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וְשׁוֹחֵט אֶת הַשְּׁלָמִים וּמְגַלֵּחַ את שער ראשו עֲלֵיהֶם (אחרי שחיטתם), אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֹא הָיָה מְגַלֵּחַ אֶלָּא עַל הַחַטָּאת, שֶׁהַחַטָּאת קוֹדֶמֶת בְּכָל מָקוֹם.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֹא הָיָה מְגַלֵּחַ אֶלָּא עַל שחיטת הַחַטָּאת, שהיא הראשונה, שֶׁכן הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת בְּכָל מָקוֹם.

וְאִם גִּילַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן – יָצָא.

ולדברי כולם, אִם גִּילַּח עַל (אחרי) שחיטת אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן – יָצָא ידי חובה, גם אם הקריב תחילה את העולה או השלמים וגילח. והלכה כרבי יהודה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת וְלֹא פֵּירֵשׁ; הָרְאוּיָה לְחַטָּאת – תִּקְרַב חַטָּאת, לְעוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה, לִשְׁלָמִים – תִּקְרַב שְׁלָמִים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אם הֵבִיא הנזיר שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת עבור קרבנותיו וְלֹא פֵּירֵשׁ לאיזה קרבן מיועדת כל אחת; אזי הבהמה הָרְאוּיָה לְחַטָּאת, כבשה בת שנתה – תִּקְרַב חַטָּאת, הראויה לְעוֹלָה, כבש בן שנתו – תִּקְרַב עוֹלָה, והראויה לִשְׁלָמִים, איל – תִּקְרַב שְׁלָמִים.

הָיָה נוֹטֵל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.

הָיָה נוֹטֵל את שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ (משליך) אל האש שתַּחַת הַדּוּד שבו מתבשלים השלמים במקדש.

וְאִם גִּילֵּחַ בַּמְּדִינָה – הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.

ומעירים: וְגם אִם גִּילֵּחַ בַּמְּדִינָה, מחוץ למקדש, כלומר בירושלים, שגם בה מבשלים ואוכלים שלמים – הָיָה מְשַׁלֵּחַ שם תַּחַת הַדּוּד.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטּוּמְאָה – לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה, אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטּוּמְאָה של נזיר שנטמא ונטהר – לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד שבו היו מבשלים את בשר האשם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבַּמְּדִינָה בִּלְבַד.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל, בין נזיר טהור שמסיים ובין נזיר טמא כשנטהר, מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁגילח בַּמְּדִינָה בִּלְבַד. והלכה כתנא הראשון.

הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים אוֹ שֹׁלְקָן.

הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים, אוֹ שֹׁלְקָן (בישול מועט).

הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל, וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל, וּרְקִיק מַצָּה אַחַת, וְנוֹתֵן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמְנִיפָן.

הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַזְּרוֹעַ (של הרגל הימנית הקדמית) כשהיא בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל של השלמים, וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מתוך עשר מִן הַסַּל, וּרְקִיק מַצָּה אַחַת מתוך עשר, וְנוֹתֵן את שלושתם עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמְנִיפָן באוויר (מוליך ומביא, מעלה ומוריד).

וְאַחַר כָּךְ הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.

וְאַחַר כָּךְ הסתיימה הנזירות, והוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים, הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו (בעבורו) אֶחָד מִן הַדָּמִים, דם אחד הקרבנות על קיר המזבח, כבר הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים.

גִּלֵּחַ עַל הַזֶּבַח וְנִמְצָא פָּסוּל – תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה, וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ.

אם גִּלֵּחַ הנזיר עַל הַזֶּבַח אחרי שחיטת אחד מקרבנותיו, וְאחר כך נִמְצָא הקרבן פָּסוּל, כגון שנטמא הקרבן או שנשפך הדם לפני הזריקה – תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה, ודינו כנזיר שגילח לפני שסיים את נזירותו, שהתגלחת נדחית בשלושים יום (לעיל משנה ג), וּזְבָחָיו האחרים שהביא לאחר מכן לֹא עָלוּ לוֹ לצאת ידי חובה, שהרי הוא שוב באמצע הנזירות.

גִּלֵּחַ עַל הַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן – תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה, וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ.

וכן אם גִּלֵּחַ עַל הַחַטָּאת שנשחטה או נזרק דמה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שלא לשם חטאת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא את שאר קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן, שעשו אותם במחשבה נכונה – תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה, וּשאר זְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ, שכן חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה (זבחים פ"א מ"א), ונמצא, שגילח לפני ששחטו עליו שום קרבן.

גִּלֵּחַ עַל הָעוֹלָה אוֹ עַל הַשְּׁלָמִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן – תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה, וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ.

אם גִּלֵּחַ עַל הָעוֹלָה אוֹ עַל הַשְּׁלָמִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, ובמקרה זה הקרבן כשר, אך הבעלים לא יצא ידי חובה (שם), וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא את שאר קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן – תִּגְלַחְתּוֹ פְּסוּלָה, וּשאר זְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ, מפני שלא יצא בקרבן זה ידי חובתו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַזֶּבַח לֹא עָלָה לוֹ, אֲבָל שְׁאָר זְבָחִים – עָלוּ לוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: במקרה זה, אמנם אוֹתוֹ הַזֶּבַח, העולה או השלמים שנזבח שלא לשמו, לֹא עָלָה לוֹ, לא יצא בו ידי חובה, אֲבָל שְׁאָר הזְבָחִים שהוקרבו לשמם אחרי שגילח – עָלוּ לוֹ, יצא ידי חובתו בהם, מפני שהתגלחת כשרה גם על קרבן נדבה. והלכה כתנא הראשון.

וְאִם גִּלֵּחַ עַל שְׁלָשְׁתָּן וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן כָּשֵׁר – תִּגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה, וְיָבִיא שְׁאָר הַזְּבָחִים.

ולדברי הכול, אִם גִּלֵּחַ עַל שְׁלָשְׁתָּן, לאחר שהקריב את שלושת הקרבנות, וְנִמְצָא אפילו אֶחָד מֵהֶן כָּשֵׁר – תִּגְלַחְתּוֹ כְּשֵׁרָה, שהרי אם גילח על זבח אחד יצא (לעיל משנה ז), וְיָבִיא את שְׁאָר הַזְּבָחִים שלא יצא בהם ידי חובתו מחדש, כדי להשלים את חובתו.

מִי שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים וְנִטְמָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סוֹתֵר אֶת הַכֹּל.

מִי שֶׁנִּזְרַק עָלָיו (בעבורו) אֶחָד מִן הַדָּמִים של קרבנות נזירותו על המזבח, וְנִטְמָא בטומאת מת, לפני שהביא את שאר הקרבנות – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סוֹתֵר אֶת הַכֹּל, שלא יצא ידי חובת שום קרבן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתָיו וְיִטְהַר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יצא ידי חובת אותו קרבן, ויָבִיא את שְׁאָר קָרְבְּנוֹתָיו וְיִטְהַר, כלומר לאחר שיטהר.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם הַתַּרְמוֹדִית שֶׁנִּזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ עַל בִּתָּהּ שֶׁהָיְתָה מְסוּכֶּנֶת, וְהָלְכָה וּמָצְאָה שֶׁמֵּתָה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְתִטְהַר.

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי אליעזר: מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם הַתַּרְמוֹדִית (מארץ תרמוד) שֶׁנִּזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים בסוף נזירותה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ עַל בִּתָּהּ שֶׁהָיְתָה מְסוּכֶּנֶת (נוטה למות), וְהָלְכָה לפני שהקריבו עליה את השאר וּמָצְאָה שֶׁמֵּתָה, ונטמאה לה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים של אותו דור: תָּבִיא רק את שְׁאָר קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְקודם תִטְהַר.