בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת – הֶקְדֵּשׁ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ שנעשה מתוך טָעוּת – הרי הוא הֶקְדֵּשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד? במה נחלקו?

אָמַר: ״שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ״, וְיָצָא לָבָן –

אָמַר: "שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ", וְיָצָא שור לָבָן –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הרי הוא הֶקְדֵּשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. והלכה כבית הלל.

״דִּינַר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ״, וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף –

מי שאמר: "דִּינַר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן מן הכיס – הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ", וְעָלָה בידו דינר שֶׁל כֶּסֶף –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הרי זה הֶקְדֵּשׁ,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.

״חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הִיא הֶקְדֵּשׁ״, וְעָלְתָה שֶׁל שֶׁמֶן –

אמר: "חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה – הֲרֵי הִיא הֶקְדֵּשׁ", וְעָלְתָה בידו חבית שֶׁל שֶׁמֶן –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. והלכה כבית הלל.

מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר, וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ – מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר.

מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר (להיות נזיר) וְנִשְׁאַל לְחָכָם, והיה ספק בידו, האם הנדר אכן חל, וַאֲסָרוֹ (אסר אותו), הורה לו שהנדר חל – מוֹנֶה את הנזירות למפרע מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר ולא רק משעת הוראת החכם.

נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ; הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.

אם נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ, שהורה לו שהנדר לא חל, אם הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת שהקדיש לקרבנות הנזירות – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר, דינה ככל בהמת החולין שהתברר שהוקדשה בטעות.

אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת, שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר?

ועל סמך הלכה זו שהיא מוסכמת על כולם, אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִי (אין) אַתֶּם מוֹדִים בּמקרה הזֶּה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ בטָעוּת, שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר? ומכאן שהקדש בטעות אינו הקדש!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה, וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וּלְאַחַד עָשָׂר "עֲשִׂירִי", שֶׁהוּא מְקוּדָּשׁ?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי טענה נגדית: אִי אַתֶּם מוֹדִים בהלכה מוסכמת אחרת, בְּמִי שמפריש מעשר בהמה מעדרו, שמעביר אותם בזה אחר זה ומקדיש את העשירי, שֶׁאם טָּעָה וְקָרָא לַטלה שעבר תְּשִׁיעִי "עֲשִׂירִי", וְלָעֲשִׂירִי קרא "תְּשִׁיעִי", וּלְאַחַד עָשָׂר קרא "עֲשִׂירִי", שֶׁהוּא מְקוּדָּשׁ, גם התשיעי וגם האחד עשר? הרי שהקדש בטעות – הקדש!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ. וּמָה אִילּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְּלוּם? אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ הָעֲשִׂירִי – הוּא קִדֵּשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: במקרה זה לֹא הַשֵּׁבֶט (השוט) שהניח על הטלה קִדְּשׁוֹ, לא בגלל המעשה שלו התקדשו הטלה התשיעי והאחד עשר. וראיה לדבר: וּמָה אִילּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל הטלה השְׁמִינִי וְכן עַל השְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְּלוּם? והרי לא התקדשו. אֶלָּא זהו דין מיוחד, שהכָּתוּב (הפסוק בתורה) שֶׁקִּדֵּשׁ את הָעֲשִׂירִי הוּא קִדֵּשׁ את הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר. כלומר, גזרת הכתוב היא שהסמוכים לעשירי שנמנו בטעות מתקדשים, אבל אין ללמוד משם לשאר הקדש טעות.

מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר, וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ, וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה;

מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר (להיות נזיר), וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ (אחת מן הבהמות) כדי להקריבה לחובת נזירותו, וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה, וכעת הוא בא לחכם ומבקש להתיר את נדר הנזירות, שכן אין לו קרבן;

אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ נָזַר – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

אִם מתברר, שעַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ (לפני שנגנבה) נָזַר – הֲרֵי זֶה נָזִיר, ואין זה נחשב 'פתח' להתרת הנדר, שכן נימוק זה לא היה קיים בשעת הנדר.

וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ נָזַר – אֵינוֹ נָזִיר.

וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ נָזַר, אלא שהוא לא ידע מכך – אֵינוֹ נָזִיר, כלומר שהחכם יכול להתיר לו את נדר נזירותו על סמך 'פתח' זה.

וְזוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם הַמָּדִי: כְּשֶׁעָלוּ נְזִירִין מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, אָמַר לָהֶם נַחוּם הַמָּדִי: אִלּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב הֱיִיתֶם נוֹזְרִים? אָמְרוּ לוֹ: לֹא. וְהִתִּירָן נַחוּם הַמָּדִי.

וְזוֹ טָעוּת שטָעָה נַחוּם הַמָּדִי, שהתיר בלא שעשה הבחנה בין זה לזה. שכְּשֶׁעָלוּ נְזִירִין מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ את בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם ולסיים את נזירותם, אָמַר לָהֶם נַחוּם הַמָּדִי: אִלּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, שייחרב בימי נזירותכם, האם הֱיִיתֶם נוֹזְרִים? אָמְרוּ לוֹ: לֹא! וְהִתִּירָן נַחוּם הַמָּדִי.

וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ לוֹ: כֹּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – נָזִיר. וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵינוֹ נָזִיר.

וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים שנודע להם מה שפסק, אָמְרוּ לוֹ: לא ניתן להתיר לכולם באופן גורף, אלא כֹּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – הרי זה נָזִיר, שכן בשעת הנדר לא הייתה טעות. וכל מי שנזר מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מתוך הנחה מוטעית שהבית עדיין קיים – אֵינוֹ נָזִיר.

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן;

אם הָיוּ כמה אנשים מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאדם אֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן (מולם) מרחוק;

אָמַר אֶחָד מֵהֶן: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי״, וְאֶחָד אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְּלוֹנִי״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים״, ״שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִים" –

אָמַר אֶחָד מֵהֶן: "הֲרֵינִי נָזִיר, שֶׁזֶּה (אם זה) הוא איש פְּלוֹנִי", כלומר אומר אני שהוא אינו פלוני המוכר לנו, ואם יתברר שאיני צודק, הריני נזיר. וְאֶחָד אָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְּלוֹנִי", אם אין זה אותו פלוני, שבטוח אני שהוא זה. ושלישי אמר לשניים הראשונים: "הֲרֵינִי נָזִיר במקרה שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר". ורביעי אמר להפך: "הריני נזיר במקרה שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר". והחמישי אמר: "הריני נזיר במקרה שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים". והשישי אמר: "הריני נזיר במקרה שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִים" –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כּוּלָּן נְזִירִים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כּוּלָּן נְזִירִים, שכל הנודר נזירות – הריהו נזיר, אף שתלה את הנדר בדבר שהתברר שהוא טעות.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימוּ דְּבָרָיו.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימוּ דְּבָרָיו, כלומר כל מי שקיבל על עצמו נזירות, אם יתברר שהוא טועה בדבריו, והתברר שאכן טעה. כגון הראשון, שאמר שהאיש שלפניהם אינו פלוני, ואם הוא פלוני הוא נזיר, והתברר כי הוא אותו פלוני. או השני, שסבור היה שהוא פלוני, אם התברר שאינו אותו פלוני.

וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר.

וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר, שנזירות התלויה בספק כלשהו אינה חלה. והלכה כבית הלל.

הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו – אֵינוֹ נָזִיר.

אם האדם שבא מול קבוצת האנשים הִרְתִּיעַ (חזר) לַאֲחוֹרָיו, ואי אפשר לדעת מי צדק – הרי אף אחד מהם אֵינוֹ נָזִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר: ״אִם הָיָה כִּדְבָרַי – הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו – הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: על כל אחד לחשוש, שמא התקיים התנאי, והוא חייב בנזירות; ומצד אחר יש לחשוש, שאינו נזיר, ואינו רשאי להביא קרבנות נזירות סתם. וכדי לצאת מן הספק ינדור נזירות על תנאי, וכך יֹאמַר כל אחד מהם: "אִם הָיָה כִּדְבָרַי – הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה, כפי שקיבלתי על עצמי, וְאִם לָאו – הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה", כלומר נודר כעת נזירות חדשה. והלכה כתנא הראשון.

רָאָה אֶת הַכּוֹי,

מי שרָאָה אֶת הַכּוֹי, בעל חיים שמעמדו ההלכתי מסופק, האם הוא מוגדר כחיה או כבהמה,

וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אֵינוֹ חַיָּה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְּהֵמָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה וּבְהֵמָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְּהֵמָה", "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר", "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר", "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִין" –

וְאָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה", וחברו ואמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אֵינוֹ חַיָּה", והשלישי אמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה", והרביעי אמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְּהֵמָה", והחמישי אמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה וּבְהֵמָה", והשישי אמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְּהֵמָה", ואדם נוסף ששמע את כולם אמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר", והוסיף אחר ואמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר", והתשיעי אמר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִין" –

הֲרֵי כּוּלָּם נְזִירִים.

הֲרֵי כּוּלָּם נְזִירִים, שבכל אמירה יש צד של אמת.