Nazir 4

חזור

נזיר

פרק ד

מִי שֶׁאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: ״וַאֲנִי״, ״וַאֲנִי" – כּוּלָּם נְזִירִין.

מִי שֶׁאָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר", וְשָׁמַע זאת חֲבֵירוֹ וְאָמַר אחריו: "וַאֲנִי", ואחריו אמר שלישי: "וַאֲנִי", וכן הלאה – כּוּלָּם נְזִירִין, אף שרק הראשון אמר: "הריני נזיר".

הוּתַּר הָרִאשׁוֹן – הוּתְּרוּ כֻּלָּן. הוּתַּר הָאַחֲרוֹן – הָאַחֲרוֹן מוּתָּר, וְכוּלָּם אֲסוּרִין.

ומפני שתלו את נזירותם בראשון, אם הוּתַּר הָרִאשׁוֹן, שחכם התיר את נדרו, ובכך נעקר הנדר מעיקרו – הוּתְּרוּ כֻּלָּן. אבל אם הוּתַּר הָאַחֲרוֹן – הָאַחֲרוֹן מוּתָּר, וְכוּלָּם אֲסוּרִין, שהרי לא תלו את נדרם באחרון.

אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: "פִּי כְּפִיו וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ" – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

אם אָמַר אחד: "הֲרֵינִי נָזִיר", וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: "פִּי כְּפִיו", שאסור בשתיית יין, "וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ" שאסור בגילוח – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה: ״וַאֲנִי״ – מֵיפֵר אֶת שֶׁלָּה, וְשֶׁלּוֹ קַיָּים. ״הֲרֵינִי נְזִירָה״, וְשָׁמַע בַּעֲלָהּ וְאָמַר: ״וַאֲנִי״ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

אם אמר אדם: "הֲרֵינִי נָזִיר", וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה אחריו: "וַאֲנִי", אם הבעל רוצה מֵיפֵר אֶת הנדר שֶׁלָּה, שכן הבעל יכול להפר את נדרי אשתו, וְהנדר שֶׁלּוֹ קַיָּים. אבל אם האישה אמרה תחילה: "הֲרֵינִי נְזִירָה", וְשָׁמַע בַּעֲלָהּ וְאָמַר: "וַאֲנִי" – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר את שלה, מפני שבאמירתו "ואני" קיים את נדרה, ובעל שקיים נדרי אשתו אינו יכול עוד להפר אותם.

״הֲרֵינִי נָזִיר וְאַתְּ״, וְאָמְרָה: ״אָמֵן״ – מֵיפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּים.

אם אמר האיש בנוכחות אשתו: "הֲרֵינִי נָזִיר, וְאַתְּ?", כלומר האם תקבלי גם עלייך? וְאָמְרָה: "אָמֵן", שקיבלה עליה – אם ירצה, מֵיפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, כדין בעל שמפר את נדרי אשתו, וְאולם שֶׁלּוֹ קַיָּים, שאינו תלוי בשלה.

״הֲרֵינִי נְזִירָה וְאַתָּה", וְאָמַר: "אָמֵן" – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

אבל אם אמרה האישה: "הֲרֵינִי נְזִירָה, וְאַתָּה?" כלומר שהיא הציעה לו, וְאָמַר: "אָמֵן" – הרי אישר וקיים גם את שלה ואֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לה.

הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְּיַיִן וּמִיטַּמְּאָה לְמֵתִים – הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים.

הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר (להיות נזירה), וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְּיַיִן וּמִיטַּמְּאָה לְמֵתִים – הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת (מקבלת) אֶת הָאַרְבָּעִים מלקות, שלוקה מי שעובר במזיד על איסור לא תעשה שבתורה.

הֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְּיַיִן וּמִיטַּמְּאָה לְמֵתִים – אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים.

ואם הֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ את נדרה, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְּיַיִן וּמִיטַּמְּאָה לְמֵתִים – אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, שהרי כבר לא הייתה נזירה, אף על פי שלא הייתה סבורה כך.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים – תִּסְפּוֹג מַכַּת מַרְדּוּת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אמנם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, תִּסְפּוֹג מַכַּת מַרְדּוּת, מלקות מדברי חכמים, שהרי התכוונה לעבור איסור. והלכה כדבריו.

הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ;

הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר (להיות נזירה), וְהִפְרִישָׁה (הקדישה) אֶת בְּהֶמְתָּהּ לקרבן שהנזיר מביא בתום נזירותו, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ את נדרה, ובטלה הנזירות, מה דין הבהמה שהוקדשה?

אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה בְּהֶמְתָּהּ – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.

אִם שֶׁלּוֹ (של הבעל) הָיְתָה בְּהֶמְתָּהּ זו – תֵּצֵא הבהמה וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר ככל בהמת חולין, שההקדש בטל.

וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה בְּהֶמְתָּהּ; הַחַטָּאת – תָּמוּת, וְעוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה, וְהַשְּׁלָמִים – תִּקְרַב שְׁלָמִים,

וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה בְּהֶמְתָּהּ – יש הבדל בין שלושת סוגי הקרבנות: הַחַטָּאת – תָּמוּת, כדין חטאת שמתו בעליה, שלא ניתן עוד להקריבה (תמורה פ״ב מ״ב). ובהמת עוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה כקרבן נדבה. ובהמת הַשְּׁלָמִים – תִּקְרַב שְׁלָמִים, הבאים גם הם כנדבה,

וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

וְנֶאֱכָלִין השלמים האלו לְמשך יוֹם אֶחָד ולילה, כשלמי נזיר ולא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים, וְאולם אֵינָן טְעוּנִין (אין מביאים איתם) לֶחֶם, שמקריבים בדרך כלל עם שלמי נזיר, שהרי בטלה הנזירות.

הָיוּ לָהּ מָעוֹת סְתוּמִים – יִפְּלוּ לַנְּדָבָה.

אם לא הפרישה האישה בהמות לקרבן, אלא הָיוּ לָהּ מָעוֹת סְתוּמִים, שהפרישה מעות ולא פירשה אילו מעות מיועדים לאיזה קרבן – יִפְּלוּ כל המעות לַנְּדָבָה, לקופה במקדש המיועדת לקרבנות נדבה של ציבור.

מָעוֹת מְפוֹרָשִׁים;

ואם היו המָעוֹת מְפוֹרָשִׁים, אלו מהם מיועדים לכל קרבן;

דְּמֵי חַטָּאת – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים בָּהֶן.

דְּמֵי עוֹלָה – יָבִיאוּ עוֹלָה, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן.

דְּמֵי העוֹלָה – יָבִיאוּ בהם קרבן עוֹלָה בנדבה, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן, שהמשתמש בהם לצרכיו נחשב מועל.

דְּמֵי שְׁלָמִים – יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

דְּמֵי השְׁלָמִים – יָבִיאוּ בהם קרבן שְׁלָמִים בנדבה, וְהם נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד כשלמי נזיר, וְאולם אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם כשלמי נזיר.

נִזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

כאשר השלימה האישה את נזירותה והביאה את קרבנותיה, אם נִזְרַק עָלֶיהָ (בעבורה) אֶחָד מִן הַדָּמִים של הקרבנות על המזבח – הבעל אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר את הנדר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכָּל הַבְּהֵמוֹת – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אם רק נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכָּל שלוש הַבְּהֵמוֹת, ועדיין לא נזרק הדם – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטּוּמְאָה – יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְנוּוֶּלֶת.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שאם נזרק אחד מהדמים אינו יכול להפר? בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה, בקרבנות הבאים לאחר שסיימה את נזירותה, אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטּוּמְאָה, בקרבנות הבאים כאשר נטמאה – יָפֵר הבעל אף לאחר זריקת הדמים, מפני שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר: אִי אֶפְשִׁי (אין רצוני) בְּאִשָּׁה מְנוּוֶּלֶת (מוזנחת), שנמנעת משתיית יין, שהרי עליה לנהוג נזירות מחדש.

רַבִּי אוֹמֵר: אַף בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְגֻלַּחַת.

רַבִּי חולק ואוֹמֵר: אַף בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה יָפֵר הבעל אפילו לאחר שנזרק הדם, מפני שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְגֻלַּחַת, שכן לאחר הקרבת הקרבנות צריכה הנזירה לגלח את שער ראשה, והבעל רוצה למנוע את זה. והלכה כתנא הראשון.

הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר.

הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ הקטן בְּנָזִיר, שאם נודר, שבנו יהיה נזיר, הבן נעשה נזיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר, שנדר של האם על הבן אינו חל.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד? באילו תנאים מתקיים דין זה?

גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו, מִיחָה אוֹ שֶׁמִּיחוּ קְרוֹבָיו;

אם הבן גִּלַּח את ראשו, אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו, ובכך גילו את התנגדותם, וכן אם הבן מִיחָה, הביע מחאה בפיו, אוֹ שֶׁמִּיחוּ קְרוֹבָיו – הנזירות בטלה. ויש לדון כיצד לנהוג בקרבנות שהפריש האב לשם כך.

הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת,

אם כבר הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת לקרבן נזירותו, יש להבחין בין סוגי הקרבנות:

הַחַטָּאת – תָּמוּת, וְעוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה, וְהַשְּׁלָמִים – יִקְרְבוּ שְׁלָמִים,

הַחַטָּאת – תָּמוּת, כדין חטאת שמתו בעליה, שלא ניתן עוד להקריבה (תמורה פ״ב מ״ב). ובהמת עוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה כקרבן נדבה. ובהמת הַשְּׁלָמִים – תִּקְרַב שְׁלָמִים, הבאים גם הם כנדבה.

וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

וְנֶאֱכָלִין השלמים האלו לְמשך יוֹם אֶחָד ולילה, כשלמי נזיר, ולא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים, וְאולם אֵינָן טְעוּנִין (אין מביאים איתם) לֶחֶם שמקריבים בדרך כלל עם שלמי נזיר, שהרי בטלה הנזירות.

הָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין – יִפְּלוּ לִנְדָבָה.

אם לא הפריש בהמות, אלא הָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין, שהפריש מעות ולא פירש אילו מעות מיועדים לאיזה קרבן – יִפְּלוּ כל המעות לִנְדָבָה, לקופה במקדש המיועדת לקרבנות נדבה של ציבור.

מָעוֹת מְפוֹרָשִׁין;

ואם היו המָעוֹת מְפוֹרָשִׁין, מיועדים לקרבנות מסוימים;

דְּמֵי חַטָּאת – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה – יָבִיאוּ עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים – יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

דְּמֵי (כספי) החַטָּאת – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לאיבוד. לֹא נֶהֱנִים מהם, שהם אסורים בשימוש, וְעם זאת לֹא מוֹעֲלִים בָּהֶן, כלומר המשתמש בהם אינו נחשב מועל בקדשים. דְּמֵי העוֹלָה – יָבִיאוּ בהם קרבן עוֹלָה בנדבה, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן, שהמשתמש בהם לצרכיו נחשב מועל בקדשים. דְּמֵי השְׁלָמִים – יָבִיאוּ בהם קרבן שְׁלָמִים בנדבה, וְהם נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד כשלמי נזיר, וְאולם אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם כשלמי נזיר.

הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ.

הָאִישׁ שהוא נזיר מְגַלֵּחַ עַל קרבנות שהופרשו עבור נְזִירוּת אָבִיו שמת, וְאֵין הָאִשָּׁה הנזירה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד? באלו תנאים מתקיים דין זה?

מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִים עַל נְזִירֻתוֹ, וּמֵת, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח עַל מָעוֹת אַבָּא״ –

מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִים (לא מפורשים) עַל נְזִירֻתוֹ, לשם הבאת קרבנות הנזירות, ולא ייחד אותם לקרבן מסוים, וּמֵת, וְאָמַר בנו לאחר מותו: "הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח עַל מָעוֹת אַבָּא", הבן רשאי להשתמש בהם לקרבנותיו.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, אֵין זֶה מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: במקרה כזה הֲרֵי מעות אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, לקרבנות נדבה של ציבור, ככל נזיר שמת לפני הבאת קרבנותיו, אֵין זֶה המקרה שנזיר מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו.

אֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו? מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִים לִנְזִירֻתוֹ, וּמֵת – זֶה הוּא שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו.

ואֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו? מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִים לִנְזִירֻתוֹ, בשעה שהיה הבן נזיר, וּמֵת האב – זֶה הוּא שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. והלכה כתנא הראשון.