מִי שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״ – מְגַלֵּחַ יוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד.

מִי שֶׁאָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר", וסתם נזירות שלושים יום – מְגַלֵּחַ לכתחילה ביוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד.

וְאִם גִּלַּח לְיוֹם שְׁלשִׁים – יָצָא.

וְאִם גִּלַּח לְיוֹם (ביום) שְׁלשִׁים – יָצָא ידי חובה, לפי הכלל ש'מקצת היום ככולו', ומיד בתחילת היום השלושים הסתיימה הנזירות.

״הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם״, אִם גִּלַּח לְיוֹם שְׁלשִׁים – לֹא יָצָא.

לעומת זאת, מי שפירש: "הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם", אִם גִּלַּח לְיוֹם שְׁלשִׁים – לֹא יָצָא, מפני שמשמעות אמירתו המפורשת: "שלושים יום" היא שלושים ימים מלאים.

מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוּת – מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד.

מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוּת (נזירויות), וסתם נזירות היא שלושים יום – מְגַלֵּחַ אֶת קרבנות הנזירות הָרִאשׁוֹנָה לכתחילה ביוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה ביוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד, שהוא יום שלושים ואחד של הנזירות השנייה, שכן מיד אחרי הגילוח ביום השלושים ואחד מתחילה הנזירות השנייה.

וְאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים – מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד – יָצָא.

וְאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה ביוֹם שְׁלשִׁים, וכפי ששנינו במשנה הקודמת, שיצא בדיעבד – מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה ביוֹם שִׁשִּׁים, שהוא יום שלושים ואחד לנזירות השנייה. וְאִם גִּלַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד (ביום החמישים ותשע) – יָצָא, שהרי הוא יום השלושים לנזירות.

וְזוֹ עֵדוּת הֵעִיד רַבִּי פַּפְּיַיס עַל מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוּת, שֶׁאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה שְׁלשִׁים יוֹם – מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח לְיוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד – יָצָא, שֶׁיּוֹם שְׁלשִׁים עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

והלכה זוֹ היא עֵדוּת שהֵעִיד רַבִּי פַּפְּיַיס עַל מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוּת, שֶׁאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה שְׁלשִׁים יוֹם (ביום השלושים) – מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח לְיוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד (ביום החמישים ותשע) – יָצָא, שֶׁיּוֹם שְׁלשִׁים שגילח בו לנזירות הראשונה עוֹלֶה לוֹ גם מִן הַמִּנְיָן של הנזירות השנייה.

מִי שֶׁאָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר", נִטְמָא יוֹם שְׁלשִׁים – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל.

מִי שֶׁאָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר", שדינו לנהוג שלושים יום בנזירות, אם נִטְמָא ביוֹם השְׁלשִׁים, לפני שהביא קרבנותיו – סוֹתֵר (׳מפיל׳) אֶת הַכֹּל, את כל שלושים ימי הנזירות שנהג בהם, לאחר שבעה ימי טהרה ותגלחת הטומאה. שהרי נטמא לפני שנשלמה נזירותו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה ימים, שמקצת היום ככולו, ונשלמה נזירותו. אלא שעליו לנהוג נזירות שבעה ימים נוספים כדי להביא את קרבנותיו ולגלח.

"הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם", נִטְמָא יוֹם שְׁלשִׁים – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל.

אולם מי שאמר בפירוש: "הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם", אם נִטְמָא ביוֹם שְׁלשִׁים – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל, אפילו לדעת רבי אליעזר, שהרי במקרה זה אין הנזירות נשלמת אלא בסוף היום, כפי ששנינו לעיל משנה א. והלכה כתנא הראשון.

"הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם", נִטְמָא יוֹם מֵאָה – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל.

אם אמר אדם: "הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם", ונִטְמָא ביוֹם המֵאָה, לפני שהביא את קרבנותיו – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל, ומונה שוב מאה יום לאחר שבעה ימי טהרה ותגלחת הטומאה, שהרי נטמא לפני שנשלמה נזירותו, וכפי ששנינו במשנה הקודמת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלשִׁים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלשִׁים, שימנה שוב שלושים יום בלבד. והלכה כתנא הראשון.

נִטְמָא יוֹם מֵאָה וְאֶחָד – סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם.

אם נִטְמָא ביוֹם מֵאָה וְאֶחָד, לפני שהביא את הקרבנות – סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם, שמכיוון שכבר נשלמו ימי הנזירות, לא החמירו עליו לסתור את כולה, ודי לו בשלושים של סתם נזירות.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה ימים, מפני שכבר נשלמו ימי נזירותו. אלא שעליו לנהוג נזירות שבעה ימים כדי להביא את קרבנותיו ולגלח, כפי ששנינו במשנה הקודמת לדעתו. והלכה כתנא הראשון.

מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת; אֲפִילּוּ הָיָה שָׁם שְׁלשִׁים יוֹם – אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה.

מִי שֶׁנָּזַר (נדר נזירות) וְהוּא נמצא באותה שעה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, שמי שנמצא בו טמא, אֲפִילּוּ הָיָה שָׁם שְׁלשִׁים יוֹם, כמשך נזירות שלמה – אֵין עוֹלִין לוֹ ימים אלו מִן הַמִּנְיָן, שאינו נחשב כמי שהתחיל את נזירותו, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה כשיטהר מטומאתו כדין נזיר שנטמא.

יָצָא וְנִכְנַס – עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וּמֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה.

ואולם אם יָצָא מבית הקברות ונטהר מטומאתו, והחל למנות נזירות טהרה, וְשוב נִכְנַס לבית הקברות – עוֹלִין לוֹ הימים לאחר שנטהר מִן הַמִּנְיָן, שהוא נחשב כמי שהתחיל נזירות, וכשיֵצֵא מבית הקברות לאחר שיטהר מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא בּוֹ בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ" – עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דין זה, שאם חזר ונכנס לבית הקברות מביא קרבן טומאה, לֹא נאמר כאשר נכנס בּוֹ בַּיּוֹם שהחל בנזירות בטהרה, אלא רק כשהיו שני ימים לפחות של נזירות, שֶׁנֶּאֱמַר בדין הנזיר שנטמא: "וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ" (במדבר ו,יב), ללמד, שאינו מגלח ומביא קרבן טומאה עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים לסתור ולא יום אחד בלבד. והלכה כדבריו.

מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירֻתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ –

מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה (ארוכה) בחוץ לארץ, וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירֻתוֹ בהיותו שם, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עליו להיות נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם בארץ לאחר שיטהר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נָזִיר בַּתְּחִלָּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עליו להיות נָזִיר בַּתְּחִלָּה, לנהוג מחדש את כל תקופת הנזירות שנדר.

מַעֲשֶׂה בְּהִילְנִי הַמַּלְכָּה שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה: ״אִם יָבֹא בְּנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם – אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים״, וּבָא בְּנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת, וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה.

מַעֲשֶׂה בְּהִילְנִי הַמַּלְכָּה שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, ונדרה וְאָמְרָה: "אִם יָבֹא בְּנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם – אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים", וּבָא בְּנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים כפי שנדרה. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע השָׁנִים הללו נִטְמֵאת למת, והייתה צריכה לסתור את כל הימים שנהגה נזירות ולמנות שוב, וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. והלכה כבית הלל.

מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ; אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם, וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ –

מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי (כיתות, זוגות) עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ (עליו); אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם, שתי נזירויות, וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ נזירויות –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְאֵין כָּאן נְזִירוּת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֶחְלְקָה הָעֵדוּת, נתונה במחלוקת, וְלכן אֵין כָּאן נְזִירוּת כלל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיְּהֵא נָזִיר שְׁתַּיִם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, כלומר כל העדים מעידים שנדר לפחות שתיים, ולכן מורים לו, שֶׁיְּהֵא נָזִיר שְׁתַּיִם. והלכה כבית הלל.