"הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵילָה" –

מי שאמר: "הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות) וּמִן הַדְּבֵילָה (גוש תאנים מיובשות)" –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הרי הוא נָזִיר, שהרי אמר: "הריני נזיר", ומה שאמר: "מן הגרוגרות ומן הדבילה" בטל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר, מפני שאין זה נדר נזירות.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר: ״הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן".

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי שהנדר חל עליו, לֹא אָמְרוּ שנזירות חלה עליו, אֶלָּא מדובר בְּאוֹמֵר: "הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן", שהסביר, שכוונתו הייתה לאסור על עצמו גרוגרות ודבלה כקרבן. ולדעת בית שמאי הוא נאסר בפירות, כאילו היו הקדש, אבל לא חלה עליו נזירות.

אָמַר: ״אָמְרָה פָּרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי״, ״אָמַר הַדֶּלֶת הַזֶּה הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אֲנִי" –

מי שהייתה פרה רבוצה לפניו ורצה שתעמוד, ואָמַר: "אָמְרָה פָּרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי", ונעמדה הפרה; או שאמר: "אָמַר הַדֶּלֶת הַזֶּה הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אֲנִי", ונפתחה הדלת –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הרי הוא נָזִיר, שזו הייתה דרכו לקבל על עצמו נזירות, אם תעמוד הפרה או תיפתח הדלת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר, שאין בלשון זו כדי לקבל על עצמו נזירות.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר: ״הֲרֵי פָּרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא".

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי שהנדר חל – לֹא אָמְרוּ שהוא נזיר אֶלָּא מדובר בְּאוֹמֵר: "הֲרֵי פָּרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא", שהסביר, שכוונתו הייתה לאסור עליו את הפרה בנדר. והלכה כבית הלל.

מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנוּ״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

אם מָזְגוּ לוֹ לאדם אֶת הַכּוֹס של יין, וְאָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנוּ", אף על פי שנדר נזירות רק מאותו יין – הֲרֵי זֶה נָזִיר גמור.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁכּוֹרָה וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס, וְאָמְרָה: ״הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ״; אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לוֹמַר: "הֲרֵי הוּא עָלַי קָרְבָּן".

וכך מסופר: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁכּוֹרָה, וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס של יין, וְאָמְרָה: "הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ"; ואָמְרוּ חֲכָמִים: במקרה זה ניכר הדבר שלֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לוֹמַר: "הֲרֵי הוּא עָלַי קָרְבָּן", שייאסר עליה בהנאה, שלא רצתה לשתות עוד, אבל לא קיבלה עליה נדר נזירות.

״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכוּלָּן.

אם אמר אדם: "הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא (או מיטמא) לַמֵּתִים" – הֲרֵי זֶה נָזִיר גמור וְאָסוּר בְּכוּלָּן, שהתנאי אינו תקף.

״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן" – הֲרֵי זֶה אָסוּר.

מי שנדר נזירות בסתם, ואחר כך אמר: "יוֹדֵעַ אֲנִי (ידעתי) שֶׁיֵּשׁ בתורה דין נְזִירוּת, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ (לא ידעתי) שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן" – הֲרֵי זֶה אָסוּר גם ביין, מפני שגם קבלת נזירות מדבר אחד מחייבת נזירות גמורה (ראו לעיל פ"א מ"ב).

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, שהוא סבור, שאדם מתחייב בנזירות, רק אם נדר מכל האיסורים שבה. ואין הלכה כמותו.

״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים לִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בַּיַּיִן", אוֹ: "מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים" – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

אם אמר לאחר שנדר נדר נזירות: "יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים (יתירו) לִי לשתות יין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בַּיַּיִן", אוֹ שאמר לגבי איסור טומאה למתים: "סבור הייתי שחכמים יתירו לי להיטמא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים", שזהו עיסוקו – הֲרֵי זֶה מוּתָּר, כדין נדרי שגגות שמותרים (ראו נדרים פ"ג מ"א), שנדר מתוך מחשבה מוטעית.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר. שהוא סבור, שגם נדר בשגגה צריך התרת חכם. והלכה כתנא הראשון.

״הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: ״וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר";

מי שאמר בנדר הנזירות: "הֲרֵינִי נָזִיר בעצמי, וְכן עָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר", להביא קרבנות התגלחת עבור נזיר אחר; וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: "וַאֲנִי, כלומר גם אני נזיר, וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר";

אִם הָיוּ פִּקְחִים – מְגַלְּחִים זֶה אֶת זֶה.

אִם הָיוּ פִּקְחִים – מְגַלְּחִים זֶה אֶת זֶה, כל אחד יביא את קרבנות תגלחת חברו, וכך יצאו שניהם ידי חובת נדרם.

וְאִם לָאו – מְגַלְּחִים נְזִירִים אֲחֵרִים.

וְאִם לָאו, אלא כל אחד הביא בעצמו את קרבנותיו – מְגַלְּחִים נְזִירִים אֲחֵרִים.

״הֲרֵי עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: ״וַאֲנִי עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר״ –זֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, וְזֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

מי שאמר: "הֲרֵי עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר", וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: "וַאֲנִי (גם אני) עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר" – זֶה (האחד) מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, כלומר מביא קרבנות של נזיר אחר באופן מלא, וְזֶה (השני) מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, שהרי אין חצי נזיר. אלה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. כל אחד מהם חייב להביא מחצית מקרבנות נזיר כלשהו. והלכה כחכמים.

״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן״, וְנוֹלַד לוֹ בֵּן – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

מי שאמר: "הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן", וְנוֹלַד לוֹ לאחר זמן בֵּן – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְרוֹגִינוֹס – אֵינוֹ נָזִיר.

אבל אם נוֹלַד לוֹ בַּת או טוּמְטוּם (שלא ידוע אם הוא זכר או נקבה) וְכן אַנְדְרוֹגִינוֹס (שיש לו אברי זכר ונקבה) – אֵינוֹ נָזִיר, שאין אלו בכלל "בן" בלשון בני אדם.

אִם אָמַר: ״כְּשֶׁאֶרְאֶה כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד״, אֲפִילּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְרוֹגִינוֹס – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

ואִם אָמַר: "הריני נזיר כְּשֶׁאֶרְאֶה כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד", אֲפִילּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת או טוּמְטוּם וְכן אַנְדְרוֹגִינוֹס – הֲרֵי זֶה נָזִיר, שגם אלו הם בכלל 'ולד'.

הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ נָזִיר.

אם הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, שמת היילוד – האב אֵינוֹ נָזִיר, שכן נפל אינו מוגדר כ'בן' או 'ולד'.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר ״אִם הָיָה בֶּן קַיָּימָא – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יש לחשוש שמא הוולד מפותח וראוי לחיות, אלא שמת במקרה, והוא חייב בנזירות, ומצד אחר, יש לחשוש שאינו נזיר ואינו רשאי להביא קרבנות נזירות סתם. וכדי לצאת מן הספק, ינדור נזירות על תנאי, וכך יֹאמַר: "אִם הָיָה (היילוד) בֶּן קַיָּימָא – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה, וְאִם לָאו – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה", כלומר הרי אני נודר נזירות מחדש, וינהג בנזירות. ואין הלכה כרבי שמעון.

חָזְרָה וְיָלְדָה – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

אם לאחר מכן חָזְרָה אשתו וְיָלְדָה ילד בן קיימא – הֲרֵי זֶה נָזִיר, שהרי התקיים התנאי של הנדר הראשון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר ״אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קַיָּימָא – הָרִאשׁוֹן חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה. וְאִם לָאו – הָרִאשׁוֹן נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה".

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כדי לצאת מן הספק, שמא הראשון היה בן קיימא, וכבר יצא ידי נדר הנזירות הראשון, עליו לנדור עוד נזירות. וכך יֹאמַר: "אִם הָרִאשׁוֹן היה בֶּן קַיָּימָא – הרי שקיום הנזירות הָרִאשׁוֹן היה חוֹבָה, ונזירות זוֹ שאתחיל עכשיו תהיה נְדָבָה, וְאִם לָאו, אלא הראשון היה נפל – קיום הנזירות הָרִאשׁוֹן היה נְדָבָה, וְזוֹ נזירות החוֹבָה". ואין הלכה כרבי שמעון.

״הֲרֵינִי נָזִיר, וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן";

מי שנדר: "הֲרֵינִי נָזִיר, וְהריני נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן";

הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ.

אם הִתְחִיל להיות מוֹנֶה (סופר) נוהג אֶת הנזירות שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בתוך ימי הנזירות נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַשְׁלִים אֶת שלושים ימי הנזירות שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת הנזירות הנוספת שֶׁל לידת בְּנוֹ.

״הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וְנָזִיר",

אם נדר בסדר הפוך: "הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וְנָזִיר", שקיבל עליו נזירות ללידת בנו ואחר כך הוסיף וקיבל נזירות סתם;

הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ.

אם הִתְחִיל להיות מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ, בתוך ימי הנזירות, נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַנִּיחַ (עוזב) אֶת ספירת ימי הנזירות שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שלושים ימי הנזירות שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ כשמסיים אותה מַשְׁלִים אֶת יתרת הנזירות שֶׁלּוֹ.

״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם״; נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים – לֹא הִפְסִיד כְּלוּם.

מי שאמר: "הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם", שנדר נזירות סתם, שהיא של שלושים יום, מלידת בנו, ועוד נזירות של מאה יום, והתחיל למנות את מאה ימי נזירותו; אם נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים יום מתחילת הנזירות – לֹא הִפְסִיד כְּלוּם מן הימים שנהג בהם נזירות, שהוא מניח את הנזירות שלו ומונה את של בנו, כאמור במשנה הקודמת, ואחר כך ישלים את מניין הימים החסרים מהנזירות שלו.

לְאַחַר שִׁבְעִים – סוֹתֵר שִׁבְעִים, שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם.

אבל אם נולד הבן לְאַחַר שִׁבְעִים יום מתחילת נזירותו, כך שלאחר שישלים את נזירות בנו, ייוותרו לו פחות משלושים יום לנזירותו – סוֹתֵר (הורס, אינו מחשיב) את שִׁבְעִים הימים הראשונים. אלא לאחר שיסיים את נזירות בנו ויגלח עליה, ינהג מחדש את מאה ימי נזירותו. וטעם הדבר, מפני שֶׁאֵין תִּגְלַחַת נזירות נעשית על פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם של נזירות, ולכן רק אם נותרו לו שלושים יום, יכול לפצל את הנזירות, אך בפחות מכך עליו למנות הכול מחדש.