הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת, בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ.

הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אישה – בּוֹ (בעצמו) או בּאמצעות שְׁלוּחוֹ, שיקדש אותה בעבורו, אם מינה אותו לכך. וכן הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת לאיש – בָּהּ או בִשְׁלוּחָהּ שמינתה לקבל בעבורה את הקידושין מהאיש. וכן הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא עדיין נַעֲרָה – בּוֹ או בִשְׁלוּחוֹ.

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: "הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ", "הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ"; אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: "הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ", ושוב אמר על תמרה אחרת: "הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ", ונתן לה אותן; אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן לבדה שָׁוֶה פְּרוּטָה – האישה מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אף שיש בשתיהן יחד שווה פרוטה, מפני שהזכיר לשון קידושין על כל אחת בפני עצמה.

"בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ"; אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּכוּלָּן – מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

אבל אם אמר על כמה תמרים: "התקדשי לי בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ", ונתן לה אותן בזו אחר זו; אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּכוּלָּן יחד – מְקוּדֶּשֶׁת, אף שאין בכל אחת מהן לעצמה שווה פרוטה, וְאִם לָאו, שכולן יחד שוות פחות מפרוטה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה.

ואולם אם הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה, שכל תמרה שנתן לה אכלה מיד, לפני שקיבלה את האחרת – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא (אלא אם כן היה) בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה.

"הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן", וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ; "שֶׁל דְּבַשׁ" וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן, "בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף" וְנִמְצָא שֶׁל זָהָב, "שֶׁל זָהָב" וְנִמְצָא שֶׁל כֶּסֶף,

אם אמר לאישה: "הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן", ונתן לה, וְנִמְצָא (התברר) שהוא כוס שֶׁל דְּבַשׁ; או שאמר: "התקדשי לי בכוס שֶׁל דְּבַשׁ", וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן; או שאמר לה: "התקדשי לי בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף", וְנִמְצָא שהוא דינר שֶׁל זָהָב; או: "בדינר שֶׁל זָהָב", וְנִמְצָא שֶׁל כֶּסֶף;

"עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר" וְנִמְצָא עָנִי, "עָנִי" וְנִמְצָא עָשִׁיר –

וכן אם אמר לה: "התקדשי לי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר", וְנִמְצָא שהיה אז עָנִי; או: "על מנת שאני עָנִי", וְנִמְצָא שהיה עָשִׁיר –

אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

בכל אלה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שהרי התכוונה להתקדש על סמך מה שאמר לה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח – מְקוּדֶּשֶׁת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִטְעָהּ אותה לְשֶׁבַח, שמה שהתברר לבסוף יותר טוב לה ממה שאמר – מְקוּדֶּשֶׁת.

"עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן", וְנִמְצָא לֵוִי; "לֵוִי", וְנִמְצָא כֹּהֵן; "נָתִין", וְנִמְצָא מַמְזֵר; "מַמְזֵר", וְנִמְצָא נָתִין;

אם אמר לאישה: "התקדשי לי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן", וְנִמְצָא (התברר) שהוא לֵוִי; או שאמר: "על מנת שאני לֵוִי", וְנִמְצָא שהוא כֹּהֵן; או: "על מנת שאני נָתִין" (מצאצאי הגבעונים), שאסור לו לשאת ישראלית מדברי חכמים, וְנִמְצָא שהוא מַמְזֵר (שנולד מאיסור ערווה), שאסור בישראלית מן התורה; או: "על מנת שאני מַמְזֵר", וְנִמְצָא שהוא נָתִין;

"בֶּן עִיר", וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ; "בֶּן כְּרַךְ", וְנִמְצָא בֶּן עִיר; "עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ", וְנִמְצָא רָחוֹק; "רָחוֹק", וְנִמְצָא קָרוֹב;

וכן אם אמר: "התקדשי לי על מנת שאני בֶּן עִיר" (תושב עיר קטנה), וְנִמְצָא שהוא בֶּן כְּרַךְ (תושב עיר גדולה); או: "על מנת שאני בֶּן כְּרַךְ", וְנִמְצָא שהוא בֶּן עִיר; או: "עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ", וְנִמְצָא שהוא רָחוֹק; או: "על מנת שביתי רָחוֹק מן המרחץ", וְנִמְצָא שהוא קָרוֹב;

"עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בַּת אוֹ שִׁפְחָה גַּדֶּלֶת" וְאֵין לוֹ; אוֹ "עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי", וְיֵשׁ לוֹ; "עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי בָּנִים" וְיֵשׁ לוֹ; אוֹ "עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי", וְאֵין לוֹ.

וכן אם אמר: "התקדשי לי עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּת אוֹ שִׁפְחָה גַּדֶּלֶת (קולעת שער)", וְהתברר שאֵין לוֹ; אוֹ: "עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי בת או שפחה גדלת", וְיֵשׁ לוֹ; וכן: "עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי בָּנִים", וְיֵשׁ לוֹ; אוֹ: "עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בנים", וְאֵין לוֹ;

וּבְכוּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה "בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ" – אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

וּבְכוּלָּם, בכל המקרים הללו, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה אחר כך: "בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ בכל מקרה" – אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שלא התקיימו דברי הקידושין כפי שאמר.

וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ.

ומוסיפים: וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ, שאמרה לו נתון שאינו נכון, וקידש אותה על תנאי זה – הקידושין בטלים.

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: "צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: "צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וְהָלַךְ השליח וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שלא קיים את מצוות המשלח.

"הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת.

אבל אם שלח אותו לקדש אותה ואמר לו: "הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וְקִדְּשָׁהּ השליח בְּמָקוֹם אַחֵר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, שהרי לא הקפיד שיקדש אותה דווקא שם, אלא ציין היכן ימצא אותה.

הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, שלא חייבה עצמה או אסרה על עצמה דבר בנדר, וְאחר כך נִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שהרי לא נתקיים תנאו.

כְּנָסָהּ סְתָם, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים – תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה.

ואם לאחר שקידש אותה, כְּנָסָהּ (נשא אותה) סְתָם, ולאחר הנישואין נִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים – תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה, אינו צריך לשלם לה את סכום הכסף שמתחייב כל בעל לאשתו בשטר הכתובה, מפני שהטעתה אותו, ומקח טעות הוא.

עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ מוּמִין, וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

כיוצא בזה, אם קידש אישה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ מוּמִין, וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין – תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה.

ואם לאחר שקידש אותה, כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין – תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה.

כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּכֹהֲנִים – פּוֹסְלִים בְּנָשִׁים.

כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּכֹהֲנִים מלעבוד במקדש (ראו מסכת בכורות פרק ז) – פּוֹסְלִים בְּנָשִׁים לעניין קידושין וכתובה, כפי ששנינו לעיל.

הַמְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹ אִשָּׁה אַחַת בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכָּאן – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח.

הַמְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים יחד בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה אחת לשתיהן, שכל אחת קיבלה חצי פרוטה, אוֹ שקידש אִשָּׁה אַחַת בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת (מתנות ששולח החתן לכלה) לְאַחַר מִכָּאן, והם שווים פרוטה ויותר – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בהם, כיוון שֶׁמֵּחֲמַת (בגלל) הקִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח, ולא בכוונת קידושין חדשים.

וְכֵן קָטָן שֶׁקִּידֵּשׁ.

וְכֵן קָטָן שֶׁקִּידֵּשׁ אישה, שאינם קידושין, ולאחר שגדל שלח לה סבלונות – אינה מקודשת בכך.

הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ, כְּאַחַת – אֵינָן מְקוּדָּשׁוֹת.

הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ, כְּאַחַת, במעשה קידושין אחד, כגון שנתן כסף לאחת מהן, ואמר: "שתיכן מקודשות לי" – שתיהן אֵינָן מְקוּדָּשׁוֹת כלל.

וּמַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִיקֵּט אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים, וְשֶׁלָּהֶם הָיְתָה, וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה, וְאָמַר: "הֲרֵי כּוּלְּכֶם מְקוּדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכָּלָה זוֹ", וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי כּוּלָּן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הָאֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת.

וּמַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים, וּבָהֶן היו שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִיקֵּט אדם אֶחָד כַּלְכָּלָה (סל) שֶׁל תְּאֵנִים, וְשֶׁלָּהֶם הָיְתָה, כלומר התאנים שבה היו של הנשים, וְשֶׁל פירות שנת שְׁבִיעִית הָיְתָה, וְאָמַר: "הֲרֵי כּוּלְּכֶם מְקוּדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכָּלָה זוֹ", וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי (בעבור) כּוּלָּן בהסכמתן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הָאֲחָיוֹת שבהן מְקוּדָּשׁוֹת לו אלא רק שלוש הנשים האחרות.

הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

כהן הַמְקַדֵּשׁ אישה בְּחֶלְקוֹ שקיבל מקרבנות לשם אכילה, בֵּין מסוג קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, בֵּין מקֳדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, מפני שאין זה ממונו.

בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד – לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

המקדש אישה בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שהופרש מהתבואה וצריך לעלות ולאכול אותו בירושלים בקדושה; בֵּין שעשה זאת בשׁוֹגֵג, שלא ידע שהוא מעשר שני, בֵּין שעשה זאת במֵזִיד – לֹא קִדֵּשׁ, כלומר האישה אינה מקודשת. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – לֹא קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִדֵּשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אם קידש בְּשׁוֹגֵג – לֹא קִדֵּשׁ את האישה, ואם בְּמֵזִיד – קִדֵּשׁ. והלכה כרבי מאיר.

וּבְהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִדֵּשׁ, וּבְשׁוֹגֵג – לֹא קִדֵּשׁ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ואם קידש אדם אישה בְהֶקְדֵּשׁ (ברכוש בית המקדש); אם עשה זאת בְּמֵזִיד, שידע שהוא של הקדש – קִדֵּשׁ, וּבְשׁוֹגֵג – לֹא קִדֵּשׁ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – לֹא קִדֵּשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: להפך, בְּשׁוֹגֵג – קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – לֹא קִדֵּשׁ. והלכה כרבי יהודה.

הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה, בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, בְּצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בֶּחָלָב, וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

הַמְקַדֵּשׁ אישה בְּפירות עָרְלָה, שצמחו על אילן בשלוש השנים הראשונות (ויקרא יט,כג), או בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, מה שצמח בכרם שנזרעו בו תבואה או ירקות (דברים כב,ט), או בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, שהרג אדם ונידון על כך לסקילה (שמות כא,כח), וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, שעורפים, כאשר נמצא אדם הרוג, ולא נודע הרוצח (דברים כא,א–ט), בְּצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, שהובאו לטהרת מצורע (ויקרא יד,ד), וּבִשְׂעַר נָזִיר, שצמח בתקופת הנזירות, והוא שורף אותו (במדבר ו,יח), וּפֶטֶר (בכור) חֲמוֹר שלא נפדה בשה, וצריך לערוף ולקבור אותו (שמות לד,כ), וּבָשָׂר של בהמה שבושל בֶּחָלָב, ובבשר בהמות חוּלִין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה, שכל אלה הם אסורים בהנאה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, מפני שהם חסרי ערך, ואינם שווים פרוטה.

מְכָרָן, וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן – מְקוּדֶּשֶׁת.

אבל אם מְכָרָן, וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן (בכסף שקיבל תמורתם) – מְקוּדֶּשֶׁת.

הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת, וּבְמַעַשְׂרוֹת, וּבְמַתָּנוֹת, וּבְמֵי חַטָּאת, וּבְאֵפֶר חַטָּאת – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל.

הַמְקַדֵּשׁ אישה בִּתְרוּמוֹת, תרומה גדולה או תרומת מעשר שהופרשו מהתבואה, שעליו לתת אותם לכהן, וּבְמַעַשְׂרוֹת, מעשר ראשון הניתן ללוי או מעשר עני, וּבְמַתָּנוֹת, בזרוע ובלחיים ובקיבה, שצריך לתת לכהן מבהמת חולין שנשחטה (דברים יח,ג), וּבְמֵי חַטָּאת, שנותנים לתוכם אפר פרה אדומה לצורך טהרה מטומאת מת (ראו במדבר פרק יט), וּבְאֵפֶר חַטָּאת (פרה אדומה) – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וַאֲפִילּוּ אם המקדש את האישה באחד מאלה הוא יִשְׂרָאֵל ולא כהן.