חזור
קידושין
פרק אהָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים:
הָאִשָּׁה נִקְנֵית לבעלה להיות אשתו בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ, כלומר משתחררת מקשר האישות, בִּשְׁתֵּי דְרָכִים.
נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה.
ומפרטים: נִקְנֵית בְּכֶסֶף שהבעל נותן לה, או בִּשְׁטָר, שהוא כותב בו: "הרי את מקודשת לי", וכן בְבִיאָה, שהוא בא עליה לשם אישות.
בְּכֶסֶף – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה.
ולגבי הקניין שבְּכֶסֶף, נחלקו הדעות במה מדובר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּדִינָר כסף לפחות או בְכל דבר השָׁוֶה דִּינָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה, המטבע הקטנה ביותר, או בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. והלכה כמותם.
וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה? אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי.
ומבררים: וְכַמָּה הִיא (מהו ערכה) של פְּרוּטָה שאמרו בית הלל? אֶחָד מִשְּׁמֹנָה (שמינית) בְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי, מטבע רומי ידוע.
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל.
וְקוֹנָה האישה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט (שטר גירושין) שהבעל כותב ונותן לה או בְּמִיתַת הַבַּעַל.
הַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם.
הַיְּבָמָה אינה נִקְנֵית להיחשב אשתו של היבם בכסף או בשטר אלא בְּבִיאָה בלבד; וְקוֹנָה לשחרר אֶת עַצְמָהּ מן הקשר ליבם בַּחֲלִיצָה שהיא חולצת נעלו בפני בית הדין (שם פסוק ט) או בְּמִיתַת הַיָּבָם.
עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר,
עֶבֶד עִבְרִי, יהודי שנמכר לעבד ליהודי אחר, נִקְנֶה לאדונו בְּכֶסֶף (או בשווה כסף) שהאדון משלם, או בִּשְׁטָר, שהעבד מוסר לאדון שטר, ובו כתוב שהוא קנוי לו.
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּשָׁנִים וּבַיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף.
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ (משתחרר) בְּשָׁנִים, לאחר שש שנים (שמות כא,ב); וּבַיּוֹבֵל, אם הגיעה שנת היובל בתוך שש השנים; וּבְגִרְעוֹן (הפחתת) כֶּסֶף, שאם הוא רוצה – יכול לפדות עצמו לפני תום התקופה, ומשלם לאדון את הכסף ששילם בעבורו, בניכוי השנים שכבר עבד בעבורו.
יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין.
יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בשלושת אלה, וגם בְּסִימָנִין, בסימני בגרות, שכאשר מופיעים בגופה סימני בגרות מינית, היא יוצאת לחופשי.
הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִִּרְצִיעָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן.
הַנִּרְצָע, עבד עברי שלא רצה לצאת לחופשי לאחר שש שנים, ואדונו רוצע (נוקב) את אוזנו, והוא עובד אותו לעולם (שמות כא,ה–ו), נִקְנֶה להיות עבד עולם בִּרְצִיעָה בלבד; וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ להיות חופשי בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן.
עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
עֶבֶד כְּנַעֲנִי (גוי) נִקְנֶה לישראל בְּכֶסֶף שהוא נותן לו או למי שמוכר אותו, או בִּשְׁטָר שהעבד מוסר לאדון ובו כתוב שהוא קנוי לו, או בַּחֲזָקָה (שימוש), שהאדון משתמש בו כעבד.
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף – עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר – עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ להשתחרר בְּכֶסֶף – עַל יְדֵי אֲחֵרִים שנותנים כסף לאדון, שכן לעבד אין כסף משלו, וכן בִשְׁטָר שחרור עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שהאדון נותן שטר בידו וכתוב בו: "הרי אתה לעצמך", אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכֶסֶף – עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וּבִשְׁטָר – עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יכול העבד להשתחרר בְּכֶסֶף – גם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שייתן כסף לאדונו, וּבִשְׁטָר – גם עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שיקבלו בעבורו את שטר השחרור. ומסייגים: קונה העבד את עצמו בכסף, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים, שנתנו לו לשם כך. והלכה כחכמים.
בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה – בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
בְּהֵמָה גַּסָּה (גדולה), כגון פרה או חמור, נִקְנֵית לקונה אותה בִּמְסִירָה, כשבעליה מוסר אותה לקונה, כגון שנותן לו להחזיק במושכות; וְהבהמה הַדַּקָּה (הקטנה) נקנית בְּהַגְבָּהָה, שהקונה מגביה אותה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַּקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַּקָּה נִקְנֵית אף בִּמְשִׁיכָה, שהקונה מושך אותה, ואין צורך להגביה אותה.
נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת (מקרקעין) נִקְנִין בְּכֶסֶף שמקבל המוכר, וכן בִּשְׁטָר שהמוכר מוסר לקונה, ובו כתוב שהוא מקנה לו את הנכס, וּבַחֲזָקָה, כאשר הקונה עושה פעולה המראה בעלות על הקרקע, כגון בניית גדר.
וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
ונכסים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת (מיטלטלין) – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בּאמצעות מְשִׁיכָה, שהקונה מושך ומביא אליו את החפץ.
נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת (מיטלטלין) נִקְנִין יחד עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת (מקרקעין), שכאשר אדם מקנה לחברו נכסים שיש להם אחריות בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, הוא יכול לצרף ולהקנות לו אגב קניין זה מיטלטלין.
וְזוֹקְקִין נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן.
וְזוֹקְקִין (גוררים, מצרפים) נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֶת (אל) הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן, אם יש תביעת ממון הכוללת את שניהם, אף שבדרך כלל חלה חובת שבועה רק בתביעת מיטלטלין.
כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפָיו.
כָּל חפץ הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, שנותנים אותו כתשלום עבור חפץ אחר; כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, כאשר אחד הצדדים עשה מעשה של קנין בחפץ האחד – נִתְחַיֵּיב זֶה, השני, בַּחֲלִיפָיו, זכה בחפץ שניתן לו בתמורה, שהוא קנוי לו לגמרי, אף שלא עשה בו מעשה של קניין, ואם התקלקל אוֹ אבד – חובתו היא, וההפסד שלו.
כֵּיצַד? הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה, אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפָיו.
כֵּיצַד מתקיים דין זה? אם הֶחֱלִיף שׁוֹר שלו בְּפָרָה של חברו, אוֹ חֲמוֹר שלו בְּשׁוֹר של חברו; כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, אחד מהם, כגון שמשך בעל השור את הפרה – נִתְחַיֵּיב זֶה, בעל הפרה, בַּחֲלִיפָיו, בשור, שהוא שלו לכל דבר.
רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ – בְּכֶסֶף. וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט – בַּחֲזָקָה.
רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ (ההקדש), הדרך שבה חפץ עובר לרשות ההקדש, היא בְּכֶסֶף, כאשר גזבר ההקדש נותן כסף למוכר ללא צורך בפעולה נוספת. וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט (אדם רגיל) היא דווקא בַּחֲזָקָה, כלומר במעשה של קניין בחפץ, כגון משיכה, ונתינה של כסף כשלעצמה אינה קונה מיטלטלין.
אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ – כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט.
ועוד: אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כשאדם מקדיש חפץ להקדש – הרי זה מקנה את החפץ להקדש, כִּמְסִירָתוֹ בפועל לַהֶדְיוֹט.
כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת.
כָּל מִצְוֹת הַבֵּן המוטלות עַל הָאָב לעשות לו, כגון ברית מילה – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין בהן, וְנָשִׁים (אימהות) פְּטוּרוֹת.
וְכָל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין.
וְכָל מִצְוֹת הָאָב המוטלות עַל הַבֵּן, לירא ממנו ולכבד אותו – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, בין בנים ובין בנות, חַיָּיבִין בהן כלפי הוריהם.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ (גורם אותה), שקיומה תלוי בזמן מסוים, כגון ישיבה בסוכה בחג הסוכות – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין בה, וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת ממנה. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ, שהיא נוהגת תמיד – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין בה.
וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין, חוּץ מִ'בַּל תַּשְׁחִית' וּ'בַל תַּקִּיף' וּ'בַל תִּטָּמֵא לַמֵּתִים'.
וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, דברים שהתורה אוסרת לעשות, בֵּין מצווה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ בֵּין מצווה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין בה חוּץ מהאיסורים 'בַּל תַּשְׁחִית', להשחית את הזקן, וּ'בַל תַּקִּיף', לגלח את פאות הראש, והאיסור לכהנים 'בַּל תִּטָּמֵא לַמֵּתִים', שנשים אינן מוזהרות עליהם, אף שהן מִצְוֹות לא תעשה.
הַסְּמִיכוֹת וְהַתְּנוּפוֹת וְהַהַגָּשׁוֹת וְהַקְּמִיצוֹת וְהַהַקְטָרוֹת וְהַמְּלִיקוֹת וְהַהַזָּאוֹת וְהַקַּבָּלוֹת, נוֹהֲגִין בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַּנָּשִׁים,
הַסְּמִיכוֹת, סמיכת הידיים על ראש הקרבן, וְהַתְּנוּפוֹת, הנפה של חלק מן הקרבנות, וְכן הַהַגָּשׁוֹת, הגשת קרבן מנחה אל המזבח, וְהַקְּמִיצוֹת שקומץ הכהן מן המנחה להקטיר על המזבח, וְהַהַקְטָרוֹת, העלאת הקרבנות באש המזבח, וְהַמְּלִיקוֹת של קרבנות עוף, וְהַהַזָּאוֹת של דם קרבן, וְהַקַּבָּלוֹת של דם הקרבן בכלי לצורך הזאה – כל אלו נוֹהֲגִין בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַּנָּשִׁים,
חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה, שֶׁהֵן מְנִיפוֹת.
חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּמנחת נְזִירָה, שֶׁהֵן מְנִיפוֹת את מנחתן.
כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּאָרֶץ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ.
כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּאָרֶץ (בקרקע), כגון הפרשת תרומות ומעשרות מן הצומח או דיני שמיטה – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, ארץ ישראל.
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְכִלְאַיִם.
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּאָרֶץ (בקרקע) – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה, האיסור ליהנות מפירות העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו (ויקרא יט,כג), וְכִלְאַיִם, האיסור לזרוע יחד מינים שונים (שם פסוק יט), שהן נוהגות גם בחוץ לארץ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף מִן הֶחָדָשׁ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף חוץ מִן הֶחָדָשׁ, איסור אכילת תבואה חדשה לפני הקרבת העומר בשישה עשר בניסן (שם כג,יד), שאף הוא נוהג גם בחוצה לארץ.
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – מְטִיבִין לוֹ, וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – מְטִיבִין לוֹ משמים, וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – אֵין מְטִיבִין לוֹ, וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת – אֵין מְטִיבִין לוֹ, וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".
וכלל נוסף: כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ (שהוא עוסק) בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, שעוסק במלאכה ונוהג ביושר עם הבריות – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחוּט הַמְשׁוּלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד,יב), שאם יש בו שלושה אלה, אינו מגיע לידי עברה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – אֵינוֹ נחשב מִן הַיִּשּׁוּב, מחברת בני האדם המהוגנים.