נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה; בּוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ – שֶׁל אָבִיהָ, וְהַצַּעַר בַּתְּפוּסָה.

נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה, תשלומי בּוֹשְׁתָהּ, על הבושת שגרם לה במעשהו, וּפְגָמָהּ, הירידה בשוויה הכספי, וּקְנָסָהּ, חמישים שקל שקצבה התורה – שֶׁל אָבִיהָ, וְכן נוספו על כך תשלומי הַצַּעַר בַּתְּפוּסָה (באנוסה).

עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

אם עָמְדָה הנערה בַּדִּין מול המפתה או האונס וזכתה בתביעתה עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב (בחייו) – הֲרֵי הֵן, התשלומים, שֶׁל אָב, כפי שאמרנו. לפיכך אם מֵת הָאָב אחרי הזכייה בדין – הֲרֵי הֵן, התשלומים, שֶׁל האַחִין שלה, שהם יורשים את האב. אבל אם לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין נגד המפתה או האונס עַד שֶׁמֵּת הָאָב, ואחר כך עמדה בדין וזכתה – הֲרֵי הֵן, התשלומים הללו, שֶׁל עַצְמָהּ, ולא של האחים.

עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה – הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

אם עָמְדָה הנערה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה – הקנס והתשלומים הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב, ואם מֵת הָאָב לאחר שנפסק הדין – הֲרֵי הֵן שֶׁל האַחִין שלה, היורשים אותו, אף שבגרה בינתיים. ואולם אם לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה, ורק לאחר שבגרה עמדה בדין – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ, ולא זכה בהם האב ולא האחים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אף כאשר הספיקה לעמוד בדין לפני שבגרה ובחיי האב, אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת, כלומר לא הגיעו התשלומים לידי האב עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ ולא של האחים.

מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה, מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין.

לעומת זאת, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, מלאכת ידיה או שכר עבודתה בהיותה קטנה או נערה, וּמְצִיאָתָהּ (מה שהיא מוצאת), שהאב זכאי לקבלם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה, כגון שעדיין לא קיבלה את שכר עבודתה, גם אם מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל האַחִין, שכבר זכה בהם האב, והם יורשים.

הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ, וְגֵירְשָׁהּ, אֵירְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה – כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלּוֹ.

הַמְאָרֵס (המקדש) אֶת בִּתּוֹ הקטנה או הנערה לאיש, וְגֵירְשָׁהּ בעלה, ואחר כך אֵירְסָהּ אביה לאיש אחֵר וְנִתְאַרְמְלָה (התאלמנה) לפני שבגרה – תשלום כְּתוּבָּתָהּ, בין מהבעל הראשון ובין מיורשי הבעל השני, שֶׁלּוֹ, של האב.

הִשִּׂיאָהּ וְגֵירְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה – כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּהּ.

אבל אם לאחר הקידושין גם הִשִּׂיאָהּ אביה, וְגֵירְשָׁהּ בעלה, ואחר כך הִשִּׂיאָהּ לאחר וְנִתְאַרְמְלָה – כְּתוּבָּתָהּ, גם מהנישואין הראשונים וגם מהנישואין השניים, שֶׁלָּהּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הכתובה הָרִאשׁוֹנָה, שכתב הבעל בנישואיה הראשונים – שֶׁל אָב.

אָמְרוּ לוֹ: מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ – אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: מִשעה שֶּׁהִשִּׂיאָהּ אביה לאיש, אֵין עוד לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ. והלכה כחכמים.

הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירָה בִּתָּהּ עִמָּהּ, וְזִנְּתָה – הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק. אֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סֶלַע.

הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירָה בִּתָּהּ עִמָּהּ בהיותה קטנה, וְאחר כך זִנְּתָה הבת בהיותה נערה מאורסה – הֲרֵי זוֹ נידונת בְּמיתת חֶנֶק, כדין אשת איש שזנתה ולא בסקילה כדין נערה מאורסה שזנתה, ואֵין לָהּ לֹא דין פֶּתַח בֵּית הָאָב, שאין מוציאים אותה אל פתח אביה כדי להמית אותה שם כדין נערה מאורסה, וְלֹא קנס מֵאָה סֶלַע (שקל כסף) שצריך הבעל לשלם לאביה, אם התברר ששיקר והוציא עליה שם רע, מפני שאינה מוגדרת כ'בתולת ישראל'.

הָיְתָהּ הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה – הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה. אֵין לָהּ לֹא פֶּתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מֵאָה סֶלַע.

אם הָיְתָה הוֹרָתָהּ של הבת שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה, שאמהּ הרתה אותה כשהייתה גויה, שלא בקדושת ישראל, וְאולם לֵידָתָהּ הייתה בִּקְדוּשָּׁה לאחר שהתגיירה האם – הֲרֵי זוֹ דינה בִּסְקִילָה, אם זנתה בהיותה נערה מאורסה כדין נערה מישראל. ואולם בשונה מבת ישראל גמורה אֵין לָהּ לֹא דין סקילה על פֶּתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מֵאָה סֶלַע, אם התברר, שבעלה הוציא עליה שם רע.

הָיְתָהּ הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה – הֲרֵי הִיא כְּבַת יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.

אם הָיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה, שהתגיירה אמהּ ואחר כך הרתה וילדה אותה – הֲרֵי הִיא כְּבַת יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.

יֵשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, יֵשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב – הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר: "פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ" אֶלָּא לְמִצְוָה.

אם יֵשׁ לָהּ (לנערה מאורסה שזנתה) אָב, וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, כגון שאין לאב בית משלו, או יֵשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, וְאֵין לָהּ אָב, שמת האב – הֲרֵי זוֹ בִּסְקִילָה למרות זאת; כי לֹא נֶאֱמַר "פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ" בכתוב לסקול אותה שם אֶלָּא לְמִצְוָה לכתחילה, אבל אין זה מעכב את קיום הדין.

הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ, בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה.

הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בעודה קטנה או נערה, בְּקִדּוּשֶׁיהָ, לקדש אותה לאיש בכל דרך שאישה מתקדשת: בְּכֶסֶף, והוא גם מקבל את כסף הקידושין, או בִּשְׁטָר, הוא מקבל את שטר האירוסין, שכתוב בו: “בתך מקודשת לי״, וּבְבִיאָה, שרשאי למסרה לאיש לביאה לשם קידושין.

וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ.

וְכן זַכַּאי האב בִּמְצִיאָתָהּ, באבדה שהיא מוצאת, וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, במלאכת ידיה ובשכר עבודתה, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, שאם נדרה נדר הוא יכול להפר (לבטל) אותו, וּמְקַבֵּל האב אֶת גִּיטָּהּ מארוסהּ, אם הלה רוצה לגרש אותה, ובכך היא מגורשת. וְאולם, האב אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ מרכוש שלה שמניב רווחים, כגון שירשה קרקע מאמהּ.

נִשֵּׂאת – יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל, שֶׁאוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ.

לאחר שנִשֵּׂאת לאיש, זכאי הבעל למציאתה, למעשי ידיה ולהפרת נדריה, כמו שהיה האב. יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל על האב, שֶׁהוא גם אוֹכֵל פֵּירוֹת נכסיה בְּחַיֶּיהָ.

וְחַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, בְּפִרְקוֹנָה, וּבִקְבוּרָתָהּ.

וְחַיָּיב הבעל בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, לזון את אשתו, בְּפִרְקוֹנָהּ, לפדות אותה אם נשבתה, וּבִקְבוּרָתָהּ, אם מתה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יִפְחוֹת בהלוויית אשתו מִלשכור שְׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת, שאף זה חלק מחובת הקבורה.

לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין.

לְעוֹלָם (גם לאחר שהתקדשה) הִיא (הבת) עדיין בִּרְשׁוּת הָאָב לכל דבר, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, כלומר עד שתיכנס עם החתן לחופה, החדר המיוחד לחתן ולכלה להתייחד בו.

מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל – הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל.

מָסַר הָאָב את בתו לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, שהם יביאוה לבית הבעל לחופה – הֲרֵי הִיא משעת המסירה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל ונחשבת נשואה, אף שעדיין לא הגיעה לביתו.

הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל – הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב.

אולם אם הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל – הֲרֵי הִיא עדיין בִּרְשׁוּת הָאָב, לפי שלא נמסרה לגמרי לחלוטין לרשות הבעל.

מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל – הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל.

אם מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב את האישה לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל – הֲרֵי הִיא מאותה שעה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל.

הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ.

הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ בחייו. ואף שהבעל מתחייב לאשתו בכתובה, שבנותיה ייזונו מנכסיו (ראו להלן משנה י), דברים אלו אמורים דווקא לאחר מותו.

זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה:

זֶה המִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה בעניין זה:

הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ; מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב – אַף הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

שתי תקנות, שיש דמיון ביניהן, תיקנו חכמים, שיתחייב כל אדם לאשתו בכתובתה: האחת – הַבָּנִים של האישה יִירְשׁוּ את כתובת אמם, אם מתה בחיי בעלה, וְהשנייה – שהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ מנכסיו של הבעל, ויש ללמוד מזו על זו: מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין את כתובת האם אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב ולא בחייו – אַף הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת מרכושו אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

לֹא כָּתַב לָהּ כְּתוּבָּה – בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

לֹא כָּתַב לָהּ הבעל כְּתוּבָּה לאשתו, הרי אם נישאה לו כשהיא בְּתוּלָה, והתאלמנה או התגרשה ממנו גּוֹבָה מָאתַיִם זוז (דינרי כסף) מנכסיו, כפי ששנינו בראש מסכת זו (פ״א מ״ב) וְאם נישאה כשהיא אַלְמָנָה היא גובה מָנֶה (מאה זוז), כפי ששנינו שם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שכך תיקנו חכמים, ואין זה תלוי ברצונו.

כָּתַב לָהּ שָׂדֶה שָׁוָה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָּתַב לָהּ: “כָּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתֵיךְ״ – חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

אם כָּתַב לָהּ לאשתו בשטר הכתובה, שהוא משעבד שָׂדֶה שָׁוָה מָנֶה לגביית כתובתה תַּחַת (במקום) מָאתַיִם זוּז שהוא חייב לה; וְכן אם לֹא כָּתַב לָהּ בכתובה את הלשון המקובלת: "כָּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחֲרָאִין לִכְּתוּבָּתֵיךְ" (=כל נכסים שיש לי משועבדים לפירעון כתובתך) – חַיָּיב, כלומר השעבוד חל על כל נכסיו עד מלוא סכום הכתובה, מפני שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שכך תיקנו חכמים, ואין זה תלוי ברצונו.

לֹא כָּתַב לָהּ: “אִם תִּשְׁתַּבַּאי אֶפְרְקִינָךְ וְאוֹתְבִינָךְ לִי לְאִינְתּוּ״, וּבְכֹהֶנֶת: “אֲהַדְרִינָךְ לִמְדִינָתֵךְ״ – חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

אם לֹא כָּתַב לָהּ הבעל לאישה בכתובה: "אִם תִּשְׁתַּבַּאי, אֶפְרְקִינָךְ וְאוֹתְבִינָךְ לִי לְאִינְתּוּ" (=אם תפלי בשבי, אפדה אותך ואשיבך להיות לי לאישה), וּבְכֹהֶנֶת (אשת כהן), שאינו יכול להחזירה אליו, מפני ששבויה אסורה לכהן, אם לא כתב את הנוסח: “אם תשתבאי אפרקינך ואֲהַדְרִינָךְ (=אם תפלי בשבי אפדה אותך ואחזיר אותך) לִמְדִינָתֵךְ", כלומר למקום משפחתך – חַיָּיב לעשות כך, לפי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שכך תיקנו חכמים, ואין זה תלוי ברצונו.

נִשְׁבֵּית – חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ.

נִשְׁבֵּית האישה – חַיָּיב בעלה לִפְדּוֹתָהּ, שהפדיון הוא חלק מן ההתחייבויות של כל איש לאשתו.

וְאִם אָמַר: “הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ" – אֵינוֹ רַשַּׁאי.

וְאִם אָמַר: "הֲרֵי אני נותן לה גִּיטָּהּ ומגרש אותה, וּמשלם את כְתוּבָּתָהּ, ותִפְדֶּה היא אֶת עַצְמָהּ מכספה" – אֵינוֹ רַשַּׁאי, אין לו רשות לעשות כך, אלא פודה אותה מכספו ואחר כך רשאי לגרשה.

לָקְתָה – חַיָּיב לְרַפְּאוֹתָהּ.

אם לָקְתָה (חלתה) אשתו – חַיָּיב לְרַפְּאוֹתָהּ, שגם זה מחובות הבעל לאשתו.

אָמַר: “הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ" – רַשַּׁאי.

אבל במקרה זה, אם אָמַר: "הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ מכספה" – רַשַּׁאי.

לֹא כָּתַב לָהּ: “בְּנִין דִּכְרִין דְּיֶהֱווּ לֵיכִי מִינַּאי, אִינּוּן יִרְתּוּן כֶּסֶף כְּתוּבָּתֵיךְ יָתֵר עַל חוּלְקֵיהוֹן דְּעִם אֲחוּהוֹן״ – חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

אם לֹא כָּתַב לָהּ הבעל לאשתו בכתובה: אם תמותי לפניי, כאשר אמות "בְּנִין דִּכְרִין דְּיֶהֱווּ לֵיכִי מִינַּאי אִינּוּן יִרְתּוּן כֶּסֶף כְּתוּבָּתֵיךְ יָתֵר עַל חוּלְקֵיהוֹן דְּעִם אֲחוּהוֹן" (=בנים זכרים שיהיו לך ממני, הם יירשו כסף כתובתך [מירושתי] בנוסף לחלק שלהם עם אחיהם [בניי מאישה אחרת]) – אף על פי כן חַיָּיב, כלומר נוהגים כאילו כתב כך, לפי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שכך תיקנו חכמים, ואין זה תלוי ברצונו.

“בְּנָן נוּקְבִין דְּיֶהֶוְיָין לִיכִי מִינַּאי, יֶהֶוְיָין יָתְבָן בְּבֵיתִי וּמִיתַּזְנָן מִנִּכְסַי עַד דְּתִנַּסְבָן לְגוּבְרִין״ – חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

אם לא כתב הבעל בכתובה: "בְּנָן נוּקְבִין דְּיֶהֶוְיָין לִיכִי מִינַּאי יֶהֶוְיָין יָתְבָן בְּבֵיתִי וּמִיתַּזְנָן מִנִּכְסַי עַד דְּתִנַּסְבָן לְגוּבְרִין" (=בנות נקבות שיהיו לך ממני יהיו יושבות בביתי וניזונות מנכסיי [לאחר מותי] עד שתילקחנה לאנשים) – חַיָּיב, אף על פי כן נוהגים כך, לפי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שכך תיקנו חכמים, ואין זה תלוי ברצונו.

“אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִיתְזְנָא מִנְּכָסַי, כָּל יְמֵי מִיגַּד אַלְמְנוּתֵיךְ בְּבֵיתִי״ – חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

אם לא כתב בכתובה: "אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִיתְזְנָא מִנְּכָסַי כָּל יְמֵי מִיגַּד אַלְמְנוּתֵיךְ בְּבֵיתִי" (=את תהיי יושבת בביתי וניזונת מנכסיי [לאחר מותי] כל משך זמן אלמנותך בביתי) – חַיָּיב, כלומר מקיימים דברים אלה, לפי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין שכך תיקנו חכמים, ואין זה תלוי ברצונו.

כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלִַם כּוֹתְבִין. אַנְשֵׁי גָלִיל הָיוּ כּוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלִַם.

ומעירים: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין בנוסח זה, שהאלמנה זכאית לכך כל ימי אלמנותה. וכן אַנְשֵׁי הגָלִיל הָיוּ כּוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם.

אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כּוֹתְבִין: “עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִיתֵּן לֵיךְ כְּתוּבָּתֵיךְ״. לְפִיכָךְ, אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין – נוֹתְנִין לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ.

לעומת זאת, אַנְשֵׁי ארץ יְהוּדָה הָיוּ כּוֹתְבִין בנוסח הכתובה: "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי, עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִיתֵּן לֵיךְ כְּתוּבָּתֵיךְ". לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין להיפטר מהחיוב – נוֹתְנִין לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ לנפשה, שאינם חייבים לה עוד.