אֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס:

אֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן זכות לקְנָס של אונס ומפתה, אף על פי שהיה מקום לומר שאינן עונות להגדרה של נערה בתולה מישראל:

הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת, וְעַל הַנְּתִינָה, וְעַל הַכּוּתִית.

הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת, שנולדה מאיסור ערווה, וְעַל הַנְּתִינָה (בת גבעונים) וְעַל הַכּוּתִית (בת שומרונים). נערות אלו, אף שהן פסולות לנישואין, נחשבות כבנות ישראל וזכאיות לקנס.

הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת, וְעַל הַשְּׁבוּיָה, וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.

וכן הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת, וְעַל הַשְּׁבוּיָה, וְעַל הַשִּׁפְחָה של ישראל, שֶׁנִּפְדּוּ (השבויה) וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ (הגיורת) וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ (השפחה) כשהיו פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כלומר לפני שמלאו להן שלוש, שהן בתולות ללא ספק.

הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה – יֵשׁ לָהֶן קְנָס. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּהִכָּרֵת, אֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין.

וכן הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה – יֵשׁ לָהֶן קְנָס. ומסבירים: אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּעונש של הִכָּרֵת (סוג חמור של מוות בידי שמים) למי שבא עליהן, ומי שחייב מיתה פטור מתשלומים, כמבואר להלן משנה ב – אֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין, ועונש שבידי שמים אינו פוטר מתשלום.

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס:

וְאֵלּוּ הן הנערות שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס של חמישים כסף במקרה של אונס או פיתוי:

הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ יְתֵירוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.

הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ (השבויה) וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ (הגיורת) וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ (השפחה), כשהיו יְתֵירוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, לאחר שמלאו להן שלוש, שיש להניח שאינן בתולות, ואין קנס אלא לבתולות.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁבוּיָה שֶׁנִּפְדֵּית – הֲרֵי הִיא בִּקְדוּשָּׁתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁבוּיָה שֶׁנִּפְדֵּית – הֲרֵי הִיא בִּקְדוּשָּׁתָהּ. אין אנו מניחים שנבעלה ויש לה קנס, אַף עַל פִּי שֶׁהיא גְּדוֹלָה מעל גיל שלוש. ואין הלכה כמותו.

הַבָּא עַל בִּתּוֹ, עַל בַּת בִּתּוֹ, עַל בַּת בְּנוֹ, עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, עַל בַּת בְּנָהּ, עַל בַּת בִּתָּהּ – אֵין לָהֶן קְנָס, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁמִּיתָתוֹ בִּידֵי בֵּית דִּין. וְכָל הַמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ – אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ".

הַבָּא עַל בִּתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתּוֹ, וְעַל בַּת בְּנוֹ, וְעַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בְּנָהּ, וְעַל בַּת בִּתָּהּ – כל אלה אֵין לָהֶן קְנָס, מִפְּנֵי שֶׁהאונס או המפתה אותן מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ על עברה זו, שֶׁמִּיתָתוֹ בִּידֵי בֵּית דִּין; וכלל הוא, שכָל הַמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ – אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר בתורה על אדם שהכה אישה הרה והפילה את עוברה: "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא,כב), שעליו לשלם דמי הוולד, ומכאן יש לדייק, שאם יהיה אסון – שהאישה מתה, והמכה חייב מיתה כרוצח – אינו נענש בממון.

נַעֲרָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה –

נַעֲרָה שֶׁנִּתְאָרְסָה (התקדשה) לאיש וְנִתְגָּרְשָׁה מן האירוסין, ואז נאנסה –

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין לָהּ קְנָס.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין לָהּ זכות לקְנָס.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יֵשׁ לָהּ קְנָס, וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יֵשׁ לָהּ קְנָס, וּקְנָסָהּ ניתן לְעַצְמָהּ ולא לאביה.

הַמְפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלשָׁה דְּבָרִים, וְהָאוֹנֵס – אַרְבָּעָה.

הַמְפַתֶּה נוֹתֵן לאבי המפותה שְׁלשָׁה דְּבָרִים (תשלומים שונים) וְהָאוֹנֵס נותן לאבי האנוסה אַרְבָּעָה.

הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בּוֹשֶׁת וּפְגָם וּקְנָס. מוֹסִיף עָלָיו אוֹנֵס, שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַצַּעַר.

ומפרטים: הַמְפַתֶּה נוֹתֵן תשלום על הבּוֹשֶׁת שגרם, וּפְגָם, שפגם בשוויה הכספי של הנערה (ועניינם יבואר להלן משנה ז), וּקְנָס חמישים שקל כסף, ככתוב בתורה. מוּסָף עָלָיו אוֹנֵס, שֶׁנּוֹתֵן גם אֶת תשלומי הַצַּעַר הגופני שגרם לה.

מַה בֵּין אוֹנֵס לַמְפַתֶּה?

מַה בֵּין אוֹנֵס לַמְפַתֶּה?

הָאוֹנֵס נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר, וְהַמְפַתֶּה – אֵינוֹ נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר.

הָאוֹנֵס נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר; וְהַמְפַתֶּה אֵינוֹ נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר, כפי ששנינו.

הָאוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד, וְהַמְפַתֶּה – לִכְשֶׁיּוֹצִיא.

הָאוֹנֵס נוֹתֵן את הקנס לאביה מִיָּד, ללא תנאי; וְהַמְפַתֶּה – נותן את הקנס רק לִכְשֶׁיּוֹצִיא, כלומר אם אינו נושא אותה לאישה.

הָאוֹנֵס שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ, וְהַמְפַתֶּה – אִם רָצָה לְהוֹצִיא מוֹצִיא.

הָאוֹנֵס – שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ, חייב לשאת את הנערה גם היא מאוסה בעיניו, ואינו יכול לגרשה; וְהַמְפַתֶּה – אִם רָצָה לְהוֹצִיא ולא לשאת אותה לאישה, מוֹצִיא ומשלם, כפי ששנינו.

כֵּיצַד שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ?

כֵּיצַד מתקיים מה ששנינו, שהאונס שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ?

אֲפִילּוּ הִיא חִגֶּרֶת, אֲפִילּוּ הִיא סוּמָא, וַאֲפִילּוּ הָיְתָה מוּכַּת שְׁחִין.

אֲפִילּוּ הִיא האנוסה חִגֶּרֶת (צולעת), אֲפִילּוּ הִיא סוּמָא (עיוורת), וַאֲפִילּוּ הָיְתָה מוּכַּת שְׁחִין (מחלת עור) – חייב לשאת אותה ואינו רשאי לגרשה.

נִמְצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״ – אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ.

אולם אם נִמְצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה, שבגללו אסור להם לחיות יחד, כגון שזנתה לאחר שנשא אותה, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל, כגון שהיא ממזרת – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר באונס: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב,כט), דהיינו – אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ מצד הדין.

יְתוֹמָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה –

האונס או מפתה נערה יְתוֹמָה, שאין לה אב, או שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה, שאין אביה מקבל את הקנס, אלא היא עצמה (לעיל משנה ג) –

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמְפַתֶּה – פָּטוּר, וְהָאוֹנֵס – חַיָּיב.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמְפַתֶּה – פָּטוּר מלשלם לה קנס, שהרי נבעלה לו מרצונה, ואינה יכולה לתבוע. וְאילו הָאוֹנֵס – חַיָּיב לתת לה קנס.

אֵיזֶהוּ בּוֹשֶׁת? הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ.

אֵיזֶהוּ בּוֹשֶׁת, כיצד נקבע גובה התשלום של הבושת? הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ, הדבר תלוי הן במעמדו של האונס הן במעמדה של משפחת האנוסה.

פְּגָם – רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת, כַּמָּה הָיְתָה יָפָה וְכַמָּה הִיא יָפָה.

פְּגָם – כיצד אומדים אותו? רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה הנִּמְכֶּרֶת בשוק, ובודקים כַּמָּה הָיְתָה יָפָה (שווה) קודם לכן, וְכַמָּה הִיא יָפָה כעת, לאחר המעשה.

קְנָס – שָׁוֶה בְּכָל אָדָם.

קְנָס – שָׁוֶה בְּכָל אָדָם, חמישים שקל כסף שקצבה התורה (דברים כב,כט), ואינו משתנה לפי מעמדה של הנערה.

וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה מִן הַתּוֹרָה – שָׁוֶה לְכָל אָדָם.

אגב כך מעירים: וְכן כָל תשלום שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה מִן הַתּוֹרָה – שָׁוֶה לְכָל אָדָם, כגון שלושים שקל שצריך לשלם בעליו של שור שהמית עבד (שמות כא,לב), בלא קשר לשוויו של העבד בשוק.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר – אֵין קְנָס, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס – אֵין מֶכֶר.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, כלומר בגיל שיש זכות לאב למכור את בתו כאמה עברייה – אֵין קְנָס לאב, אם נאנסה או התפתתה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, בגיל שבו משלם האונס והמפתה קנס – אֵין מֶכֶר, אין זכות לאב למכור אותה.

קְטַנָּה – יֵשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס.

ומפרשים: קְטַנָּה, ילדה שלא מלאו לה שתים עשרה שנים – יֵשׁ לָהּ מֶכֶר, האב יכול למכרה כאמה עברייה, וְאֵין לָהּ קְנָס.

נַעֲרָה – יֵשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר.

נַעֲרָה, שמלאו לה שתים עשרה שנים ויש לה התחלה של סימני בגרות (שתי שערות במקום הערווה) – יֵשׁ לָהּ קְנָס, וְאֵין לָהּ מֶכֶר.

הַבּוֹגֶרֶת – אֵין לָהּ לֹא מֶכֶר וְלֹא קְנָס.

ומוסיפים: הַבּוֹגֶרֶת, שעברו עליה שישה חודשים משעה שהייתה לנערה – אֵין לָהּ לֹא מֶכֶר וְלֹא קְנָס.

הָאוֹמֵר: “פִּתִּיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי" – מְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס.

הָאוֹמֵר מעצמו בבית דין: “פִּתִּיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – מְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ, ככל מי שמודה לחברו שהוא חייב לו ממון. וְאולם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם את הקְנָס על פי עצמו, אלא רק אם הורשע בבית דין על פי עדים.

הָאוֹמֵר: “גָּנַבְתִּי וְטָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

הָאוֹמֵר: "גָּנַבְתִּי חפץ מחברי", או: "גנבתי שור או שה וְאחר כך טָבַחְתִּי (שחטתי) אותו" או: "גנבתי שור או שה וּמָכַרְתִּי אותו" – מְשַׁלֵּם לבעלים אֶת הַקֶּרֶן, את שווי הגנבה עצמה, עַל פִּי עַצְמוֹ; וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל (פי שניים), שחייבה התורה את הגנב (שמות כב,ג), וְלא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה (לשה) וַחֲמִשָּׁה (לשור), שחייב מי שגם שחט או מכר את הבהמה שגנב (שם כא,לז). זאת לפי שתשלומים אלה הם קנס, ואין אדם משלם קנס על פי עצמו.

“הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי אוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. "הֵמִית שׁוֹרִי עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי" – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ.

וכן האומר: "הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי", אוֹ: "המית שורי את שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי", וצריך לשלם כופר אם המית אדם (שמות כא,ל) או דמי השור (שם פסוק לו) – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. אבל אם אמר: "הֵמִית שׁוֹרִי את עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי" – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, לפי שהתשלום על כך הוא קנס קצוב של שלושים שקלים (שם פסוק לב).

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ, אלא רק על פי עדות בבית דין.