Ketubot 2

חזור

כתובות

פרק ב

הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, הִיא אוֹמֶרֶת: “בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי״, וְהוּא אוֹמֵר: “לֹא כִּי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ";

הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה (התאלמנה) אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, ועכשיו היא תובעת את כתובתה, ושטר הכתובה אינו מצוי לפנינו; הִיא אוֹמֶרֶת: "בְּתוּלָה הייתי כאשר נְשָׂאתַנִי, וזכותי לקבל מאתיים זוז", וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא כִּי (לא כך), אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ, ומגיעים לך רק מאה זוז";

אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִינּוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ – כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם.

אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת (שיצאה) לחתונה בְּהִינּוּמָא (כיסוי מיוחד) וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ (מגולה) כדרך הכלות הבתולות – הרי זו ראיה לדבריה, וכְתוּבָּתָהּ מָאתַיִם.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף חִלּוּק קְלָיוֹת (חלוקת חיטים קלויות) בחתונה הרי זו רְאָיָה, שכך היו נוהגים לעשות בחתונה של בתולה. ואם העידו עדים, שכך עשו בחתונתם, כתובתה מאתיים.

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: “שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ" – שֶׁהוּא נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

דווקא במקרה המדובר, כאשר אנו יודעים שהאישה אינה בתולה גם ללא דבריה, סבור רבי יהושע, שאינה נאמנת בטענתה. ואולם מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמי שאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: "שָׂדֶה זוֹ שאני מחזיק בה שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה מתחילה, וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ (קניתי אותה ממנו)" – שֶׁהוּא נֶאֱמָן, ומדוע? מפני שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, שעל פי דבריו אנו יודעים, שהשדה לא הייתה שלו מתחילה – הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר, שאמר שקנה את השדה, ושלו היא.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו, וְהוּא אוֹמֵר: "לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ" – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

וְאולם אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא (השדה) הייתה שֶׁל אָבִיו של החבר, וְהוּא (המחזיק בשדה) אוֹמֵר: "לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ" – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: "כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ", "קְטַנִּים הָיִינוּ", "פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ" – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים.

הָעֵדִים החתומים על שטר מכירה או על שטר חוב שֶׁאָמְרוּ על חתימות ידיהם: "כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, ואכן חתמנו על השטר אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ, שהכריחו אותנו לחתום על שקר", או: "קְטַנִּים הָיִינוּ בעת שחתמנו", וקטן פסול לעדות, או: "פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ, שהיינו קרובי משפחה לאחד הצדדים בשעת החתימה" – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. שרק על פיהם אנו יודעים שאלו חתימותיהם, וכשם שהם נאמנים לומר שזו חתימתם, כך הם נאמנים לומר שהחתימה פסולה.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדָם, אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר – אֵינָן נֶאֱמָנִין.

וְאולם אִם יֵשׁ עֵדִים אחרים המעידים שֶׁהוּא כְּתַב יָדָם של החותמים, אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, שיש שטר אחר שהם חתומים בו, ואפשר להשוות את הכתב ולהוכיח שחתימות ידיהם הן – אֵינָן נֶאֱמָנִין לפסול את השטר מכוח טענותיהם.

זֶה אוֹמֵר: “זֶה כְּתַב יָדִי, וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי״, וְזֶה אוֹמֵר: “זֶה כְּתַב יָדִי, וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי" – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

שני עדים החתומים על השטר, זֶה, אחד מהם, אוֹמֵר: "זֶה כְּתַב יָדִי וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי", וְזֶה, העד האחר אוֹמֵר: "זֶה כְּתַב יָדִי וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי" – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, שיש כאן עדות של שני עדים על כל אחת מן החתימות.

זֶה אוֹמֵר: “זֶה כְּתַב יָדִי״, וְזֶה אוֹמֵר: "זֶה כְּתַב יָדִי" – צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי.

אבל אם זֶה, אחד העדים, אוֹמֵר: "זֶה כְּתַב יָדִי", וְזֶה, האחר, אוֹמֵר: "זֶה כְּתַב יָדִי", ואין כל אחד מעיד גם על חתימת חברו – צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם עד אַחֵר, שיעיד על כתב היד של כל אחד מהם, שהרי קיום השטר מתבסס על עדותם, ואין עדות בפחות משני עדים. אלו דִּבְרֵי רַבִּי (רבי יהודה הנשיא).

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָן צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: "זֶה כְּתַב יָדִי".

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָן צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר. אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: "זֶה כְּתַב יָדִי", והרי זה כמי שחוזר ומעיד, ונחשב הדבר כאילו חזרו והעידו שני העדים על תוכן השטר. והלכה כחכמים.

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: “אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי, וּגְרוּשָׁה אֲנִי" – נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

הָאִשָּׁה שֶׁבאה לפנינו ואָמְרָה: "אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי, ועכשיו גְּרוּשָׁה אֲנִי" – נֶאֱמֶנֶת להינשא לאדם אחר, שֶׁהרי הַפֶּה שֶׁאָסַר, שהיא זו שאמרה, שהייתה נשואה ואסורה לכל אדם, הוּא גם הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: “גְּרוּשָׁה אֲנִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

וְאולם, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: "גְּרוּשָׁה אֲנִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אין סומכים על עדותה, ואין משיאים אותה אלא אם הביאה עדים על כך או שתראה גט.

אָמְרָה: “נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי״ – נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: “טְהוֹרָה אֲנִי״ – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

וכן אם אָמְרָה אישה: "נִשְׁבֵּיתִי על ידי גויים, ואף על פי כן עדיין טְהוֹרָה אֲנִי", שלא נאנסתי בשבי – נֶאֱמֶנֶת, ומותרת להינשא לכהן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, שאמרה שנשבתה, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאולם אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: "טְהוֹרָה אֲנִי" – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אין סומכים על עדותה שלא נאנסה, ודינה ככל שבויה שאסורה לכהן.

וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא.

ומוסיפים: וְאִם אמרה: “אשת איש הייתי וגרושה אני״, או: “נשביתי וטהורה אני״, וסמכו על דבריה, ורק מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים, שהייתה בעבר אשת איש או שבויה – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מבעלה.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת: “נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי״, וְזֹאת אוֹמֶרֶת: “נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי" – אֵינָן נֶאֱמָנוֹת.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ, זֹאת, אחת מהן, אוֹמֶרֶת: "אמנם נִשְׁבֵּיתִי, ואולם טְהוֹרָה אֲנִי", וְכן זֹאת אוֹמֶרֶת: "נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי" – אֵינָן נֶאֱמָנוֹת, כפי ששנינו במשנה הקודמת, שאישה שידוע לנו שנשבתה אינה נאמנת להתיר את עצמה.

וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת.

וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שכל אחת אומרת על חברתה שהיא טהורה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת.

וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים, זֶה אוֹמֵר: “כֹּהֵן אֲנִי״, וְזֶה אוֹמֵר: “כֹּהֵן אֲנִי" – אֵינָן נֶאֱמָנִין. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים שאין ידוע לנו ייחוסם, זֶה אוֹמֵר: "כֹּהֵן אֲנִי" וְזֶה אוֹמֵר: "כֹּהֵן אֲנִי" – אֵינָן נֶאֱמָנִין, אין נותנים להם תרומה על סמך עדותם. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה, שכל אחד מעיד על חברו שהוא כהן – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר: אֵין מַעֲלִין אדם לִכְהוּנָּה, אין נותנים לו זכויות של כהן לאכול תרומה עַל פִּי עֵד אֶחָד, אלא צריכים שני עדים לכך.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵימָתַי? בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין – מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵימָתַי אין סומכים על עד אחד? בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין על כך שהוא כהן. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין – מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִּידֵי גוֹיִם; עַל יְדֵי מָמוֹן – מוּתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת – אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ.

הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה (נאסרה) בבית הסוהר בִּידֵי גוֹיִם ושוחררה, אם נאסרה עַל יְדֵי (בגלל) חוב מָמוֹן – מוּתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, שאין חוששים שנבעלה. אבל אם נחבשה עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, שנידונה היא או בעלה למוות – אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, שמא נהגו בה מנהג הפקר.

עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם; כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ – פְּסוּלוֹת.

עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם (צבא שצר על העיר) – כָּל כֹּהֲנוֹת (נשי הכהנים) שֶׁנִּמְצְאוּ אז בְּתוֹכָהּ, בתוך העיר, פְּסוּלוֹת לכהונה ואסורות לבעליהן, מחשש שאנסו אותן החיילים, ואשת כהן שנבעלה לאחר אפילו באונס אסורה לבעלה.

וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים שלא נבעלו (הכהנות), אֲפִילּוּ היו העדים עֶבֶד, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה שככלל הם פסולים לעדות – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

וְאולם אֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שתעיד היא או בעלה שלא נטמאה.

אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב: הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ.

אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הכהן שהיה בירושלים: הַמָּעוֹן הַזֶּה! נשבע אני במקדש! לֹא זָזָה יָדָהּ של אשתי מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ, ויודע אני שלא אנסוה.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ, להתיר לעצמו, ולכן אין בעדותך כדי להתיר אותה.

וְאֵלוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגוֹדְלָן מַה שֶּׁרָאוּ בְּקוֹטְנָן:

וְאֵלּוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגוֹדְלָן (בהיותם גדולים) מַה שֶּׁרָאוּ בְּקוֹטְנָן (כשהיו קטנים):

נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: “זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא״׳, וְ״זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי״׳, וְ״זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי".

נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר על חתימת עד בשטר: "זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא״, ובית הדין מקיים (מתקף ומאשר) את השטר, אף שהבן ראה את הכתב רק כאשר היה קטן, וְכן "זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי", וְ"זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי".

“זָכוּר הָיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָּצְתָה בְּהִינּוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ".

וכן נאמן אדם להעיד בגודלו: "זָכוּר הָיִיתִי, זוכר אני בִּפְלוֹנִית שֶׁיָּצְתָה בְּהִינּוּמָא לחופתה וְרֹאשָׁהּ היה פָּרוּעַ", כדרך הבתולות, ועל פיו נדע, שכתובתה מאתיים ככתובת בתולה.

וְ״שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבּוֹל לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה״, וְ״שֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגּוֹרֶן".

וְכן נאמן להעיד: "זוכר אני שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מוקדם מִבֵּית הַסֵּפֶר שבו למדנו כדי לִטְבּוֹל במקווה, על מנת לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה בערב", וְכן "שֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ תרומה עַל הַגּוֹרֶן", שם מחלקים את התרומה לכהנים, וסומכים עליו שאותו אדם הוא כהן.

וְ"הַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס". וְ״עַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בַּשַּׁבָּת",

וְכן מעיד: "הַמָּקוֹם הַזֶּה הוא בֵּית הַפְּרָס", שאם ידוע, שהיה קבר באותה סביבה ונחרש, נאמן אדם להעיד על מקום מסוים, שכאשר היה האדם קטן היו הכהנים נמנעים מללכת בו, וכל מה שמסביב טהור. וְכן מעיד: "עַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בַּשַּׁבָּת בילדותי", וסומכים עליו, שזהו תחום אלפיים אמה שמותר לצאת מן העיר בשבת.

אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר: "דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה", "מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר על סמך זיכרון ילדות: "זכות לדֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה", או: "מַעֲמָד לניחום אבלים וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה", ומכאן שקנה את השטח. שכן לענייני ממון יש צורך בעדות גמורה.