שְׁנֵי דַיָּינֵי גְזֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלִַם: אַדְמוֹן, וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים, אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה.

ותחילה מקדימים: שְׁנֵי דַיָּינֵי גְזֵירוֹת, שתחום התמחותם היה גזרת קנסות על גזלנים וכדומה, הָיוּ בִּירוּשָׁלִַם בימי בית שני: אַדְמוֹן וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. חָנָן היה אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים שהיו שנחלקו עליו בכך, ואַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה דברים שנחלקו עליהם. ואלו הם:

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת –

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם (למקום רחוק) וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת שיפסקו לה בית דין מְזוֹנוֹת מנכסיו, ובית הדין גובים מנכסיו לשם כך –

חָנָן אוֹמֵר: תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף וְלֹא תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה.

חָנָן אוֹמֵר: תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף, כאשר יגיע בעלה ויטען שהשאיר בידה כסף למזונות, וְלֹא תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה, עכשיו, כאשר פוסקים לה מזונות.

נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף.

נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: תִּשָּׁבַע גם בַּתְּחִלָּה בתביעת המזונות וגם בַּסּוֹף, כאשר יחזור הבעל.

אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם.

אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס הלכה כְּדִבְרֵיהֶם של בני כהנים גדולים.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, לֹא תִּשָּׁבַע אֶלָּא בַּסּוֹף.

ולעומת זאת אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, לֹא תִּשָּׁבַע אֶלָּא בַּסּוֹף ולא בתביעת המזונות.

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ – חָנָן אוֹמֵר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו.

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם (למקום רחוק), וְעָמַד אדם אֶחָד וּפִרְנֵס מיוזמתו אֶת אִשְׁתּוֹ, וכשחזר הבעל, תובע ממנו אותו אדם שיחזיר לו את הוצאותיו – חָנָן אוֹמֵר: אִיבֵּד אותו אחד אֶת מְעוֹתָיו, כלומר הבעל אינו חייב לשלם.

נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל.

נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע אותו האיש כַּמָּה הוֹצִיא עבור האישה וְיִטּוֹל.

אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם.

אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס, שהלכה כְּדִבְרֵיהֶם של בני כהנים גדולים.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי.

ולעומת זאת, אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, שכן אדם זה משול כמי שהִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי, ורץ הצבי ונעלמו המעות.

אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה:

שנינו במשנה א, שאַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה דברים השנויים במחלוקת. וזה הראשון שבהם:

מִי שֶׁמֵּת וְהַנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת; בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּין – הַבָּנִים יוֹרְשִׁים, וְהַבָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת.

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ (השאיר) אחריו בָּנִים, שיורשים את נכסיו, וּבָנוֹת, שזכאיות על פי תנאי הכתובה לקבל מזונות מן הנכסים (לעיל פ״ד מי״א); בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים של הירושה מְרוּבִּין – הַבָּנִים יוֹרְשִׁים את הנכסים, וְהַבָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת יחד עם הבנים מן הנכסים.

וּבִנְכָסִים מוּעָטִים – הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים.

וּבִנְכָסִים מוּעָטִים, כאשר אין בעיזבון די נכסים לזון את הבנים ואת הבנות עד שיבגרו – הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ כדין, וְהַבָּנִים יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים, יעברו מבית לבית לקבץ נדבות לצורך מזונותיהם.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי?!

אַדְמוֹן אוֹמֵר, טוען בשמם של הבנים: וכי בִּשְׁבִיל (בגלל) שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי את מזונותי? אלא ייזונו הבנים יחד עם הבנות, עד שייגמרו הנכסים.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן, מסכים לדבריו. ואין הלכה כמותו.

הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה בְּקַנְקַנִּים –

הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ שהוא חייב לו כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה הנתבע בְּחוב של קַנְקַנִּים בלבד, ללא שמן –

אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה בְּמִקְצָת מן הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע שאינו חייב לו גם שמן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹ הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹ הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, שהרי זה טען שהוא חייב לו שמן, וזה הודה לו בקנקנים. ובמקרה כזה לא חייבה התורה שבועה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן, מסכים לדבריו.

הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל – תֵּשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשָׁהּ.

אבי הכלה הַפּוֹסֵק (הקוצב) המתחייב בשעת הקידושין לתת סכום מסוים של מָעוֹת לַחֲתָנוֹ כנדוניה לנישואין, וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל, שכשהגיע זמן הנישואין אמר, שאינו יכול לעמוד בהתחייבותו – תֵּשֵׁב הארוסה עגונה בבית אביה, עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשָׁהּ (שתזקין). שהרשות ביד החתן שלא לשאתה, עד שיקיים האב את התנאי.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר: אִלּוּ אֲנִי פָּסַקְתִּי לְעַצְמִי – אֵשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשִׁי. עַכְשָׁיו שֶׁאַבָּא פָּסַק עָלַי – מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת? אוֹ כְּנוֹס אוֹ פְּטוֹר!

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא (הכלה) שֶׁתֹּאמַר לחתן: "אִילּוּ אֲנִי פָּסַקְתִּי לְעַצְמִי ולא עמדתי בתנאי – מן הדין שאֵשֵׁב עגונה, עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשִׁי (שאזדקן), אבל עַכְשָׁיו שֶׁאַבָּא הוא זה שפָּסַק והתחייב עָלַי – מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת? אוֹ כְּנוֹס (שא אותי לאישה) אוֹ פְּטוֹר אותי בגט".

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן, אני מסכים לדבריו. והלכה כאדמון.

הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה וְהוּא חָתוּם עָלֶיהָ בְּעֵד –

הָעוֹרֵר (המערער) עַל בעלות הַשָּׂדֶה, שטוען שנגזלה ממנו ונמכרה לזה שמחזיק בה כעת; וְהוּא (המערער עצמו) חָתוּם עָלֶיהָ בְּעֵד (כעד) על שטר המכירה שבו נמכרה למחזיק על ידי מוכר, ומכאן עולה, שהוא עצמו מכיר בתוקף המכירה –

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר: הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי, וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא (המערער) שֶׁיֹּאמַר: אף על פי שאכן נגזלה ממני, חתמתי כדי לסייע במכירת השדה, שכן הַשֵּׁנִי (הקונה) – נוֹחַ לִי לדון מולו, וְהָרִאשׁוֹן שגזל ממני ומכר לו קָשֶׁה הֵימֶנּוּ (ממנו), כגון שהוא אדם אלים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בחתימתו אִיבֵּד המערער אֶת זְכוּתוֹ, שבכך הודה, שהמכירה תקפה. והלכה כמותם.

עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר – אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ.

ומעירים: ולדעת הכול, אם עֲשָׂאָהּ את השדה שהוא מערער עליה סִימָן לְשדה אַחֵר, שמכרו שדה סמוכה לזו, וסימנו את גבולות אותה שדה באמצעות שדה זו שהוא מערער עליה, ושם הוזכר המחזיק כבעלים, והמערער חתם על השטר – אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ, שהרי במקרה זה אין לו הסבר מדוע חתם על שטר זה שלפיו הוא מכיר בבעלותו של המחזיק.

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ –

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם (למקום רחוק), ועד ששב אָבְדָה דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ, הדרך שבעבר הייתה לו זכות לעבור דרכה בתוך אחד השדות השכנים, ונשכח באיזה מהם. מה יעשה?

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵלֵךְ בַּקְּצָרָה.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵלֵךְ אל שדהו בּדרך הקְצָרָה ביותר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְנֶה לוֹ דֶּרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: איבד את זכותו, ויִקְנֶה לוֹ דֶּרֶךְ מבעל אחד השדות הסמוכים בכל סכום שיידרש, אפילו בְּמֵאָה מָנֶה (בעשרת אלפי דינרים), אוֹ יִפְרַח (יעוף) בָּאֲוִיר. והלכה כחכמים.

הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה –

הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, שכתוב בו, שהחבר חייב לו כסף, וְהַלָּה (הלווה) הוֹצִיא מנגד שטר, ובו כתוב, שֶׁהמלווה מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה שלו –

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר: אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ – הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא (הלווה) שֶׁיֹּאמַר: אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ כסף – הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת החוב שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה, כלומר היית לוקח את הכסף שנתתי לך תמורת השדה, ולא היית מעביר את השדה לרשותי. וזו ראיה שאיני חייב לך.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה הָיָה פִּקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זו אינה ראיה, שכן יש לומר, שזֶה (המלווה) הָיָה פִּקֵּחַ, שֶׁמָּכַר לוֹ ללווה אֶת הַקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁעכשיו הוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ (ליטול אותה עבור החוב) ככל בעל חוב שגובה מנכסי הלווה. והלכה כחכמים.

שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה –

שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה, שכל אחד מחזיק בידו שטר שחברו חייב לו כסף –

אַדְמוֹן אוֹמֵר: אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ – כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי?

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יכול בעל השטר המאוחר לומר: אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ – כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי? הלוא היית צריך לקחת את הכסף כפירעון החוב! ואם כן, ראיה היא ששטרך כבר נפרע לפני שלווית ממני.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין זו ראיה, אלא זֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ, וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ.

שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לְנִשּׂוּאִין: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.

שָׁלשׁ אֲרָצוֹת נפרדות יש בארץ ישראל לְעניין נִשּׂוּאִין, שהנושא אישה בארץ אחת אינו יכול לכפות עליה לעבור לארץ אחרת: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.

אֵין מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ. אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ – מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ; אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר.

ומפרטים: אֵין מוֹצִיאִין את האישה בעל כורחה מֵעִיר בארץ אחת לְעִיר קטנה בארץ אחרת, כגון מיהודה לגליל, וכן אין מוציאין מִכְּרַךְ (עיר גדולה) לִכְרַךְ בארץ אחרת. אֲבָל בְּתוך אוֹתָהּ הָאָרֶץ, אחת משלוש אלו – מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ, אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ, וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר.

מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה.

מוֹצִיאִין באותה ארץ את האישה מִנָּוֶה הָרָעָה (מקום שאיכות החיים בו ירודה) לְנָוֶה הַיָּפָה (שאיכות החיים שם גבוהה) אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה, שהוא מוריד את איכות חייה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא מִנָּוֶה רָעָה לְנָוֶה יָפָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפָה בּוֹדֵק.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא מִנָּוֶה רָעָה לְנָוֶה יָפָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפָה בּוֹדֵק (מעמיד למבחן) את האדם, דורש הסתגלות, ושינוי ההרגלים עלול לגרום חולי. והלכה כמותו.

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין.

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כל אדם יכול לכפות על בני ביתו לעלות לארץ ישראל, וְאֵין הַכֹּל (כלומר, הכול אינם) מוֹצִיאִין את בני משפחתם מארץ ישראל לחוצה לארץ.

הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלִַם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים (נוסח אחר: וְאֶחָד עֲבָדִים).

וכן הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם משאר ערי ארץ ישראל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מירושלים. ובעניין זה, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים שווים, שיכולים לכפות את בת או בן הזוג לעלות לארץ ישראל או לירושלים.

נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְגֵירְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אם נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וכתב לה סכום בכתובה, וְגֵירְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן לָהּ את הסכום שכתב בערך של זוזים (דינרים) מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְגֵירְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אם נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵירְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אף שערך המעות של קפוטקיא גבוה יותר.

נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא, וְגֵירְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וכן אם נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵירְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שבכל מקרה מקלים על הבעל בתשלום הכתובה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הולכים תמיד אחר מקום כתיבת הכתובה, שאז השתעבד הבעל לתשלום הכתובה. ולכן במקרה זה נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא. ואין הלכה כמותו.

נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵירְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא.

ולדעת כולם, אם נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵירְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא.