הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה, וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים – חַיָּיב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים.

הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה בנישואין שניים וּפָסְקָה (התנתה) עִמּוֹ, עשתה אתו תנאי, שהיא נישאת לו כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ מנישואיה הקודמים במשך חָמֵשׁ שָׁנִים – חַיָּיב לְזוּנָהּ במשך חָמֵשׁ שָׁנִים משעה שנשא את אמה.

נִשֵּׂאת לְאַחֵר, וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים – חַיָּיב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים.

ואם התגרשו בתוך חמש השנים ונִשֵּׂאת (נישאה) האם לְאַחֵר, וּפָסְקָה גם עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ זו חָמֵשׁ שָׁנִים – חַיָּיב אף הוא לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים משעה שנשא את אמה, ללא קשר להתחייבותו של הבעל קודם.

לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן: לִכְשֶׁתָּבֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ; אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לְמָקוֹם שֶׁהִיא אִמָּהּ.

וכן לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן: "לִכְשֶׁתָּבֹא הבת אֶצְלִי אָזוּנָהּ", כלומר התחייבתי לזון אותה רק בעודה אצלי עם אמה, אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ את מְזוֹנוֹתֶיהָ לְמָקוֹם שֶׁהִיא (שנמצאת) אִמָּהּ, בבית בעלה הנוכחי.

וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם: הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד; אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ, וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם: "הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ בשותפות כְּאֶחָד", אֶלָּא אֶחָד מהם זָנָהּ (זן אותה), נותן לה מזונות, וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

נִישֵּׂאת – הַבַּעַל נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת, וְהֵן נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

נִישֵּׂאת הבת בתוך אותן חמש שנים – הַבַּעַל שלה נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת, כחובת כל בעל לאשתו, וְהֵן (שני הבעלים של אמה) נוֹתְנִין לָהּ כל אחד מהם דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

מֵתוּ – בְּנוֹתֵיהֶן נִיזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְהִיא נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב.

אם מֵתוּ הבעלים של האם – בְּנוֹתֵיהֶן שלהם נִיזּוֹנוֹת רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, שבידי היורשים, וְאילו הִיא (בת האישה) נִיזּוֹנֶת אף מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים (נכסים שמכרו הבעלים) שהם משועבדים לגביית חובותיהם אם אין בידם לשלם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב, ובעל חוב גובה מנכסים משועבדים.

הַפִּקְּחִים הָיוּ כּוֹתְבִים: “עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי".

מצב זה של חובה מוחלטת לזון את בת האישה מנישואיה הקודמים הוא בהתחייבות רגילה. ואילו הַפִּקְּחִים, כאשר נשותיהם היו מתנות עמם בשעת הנישואין שיזונו את בנותיהן, הָיוּ כּוֹתְבִים בפירוש: "עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי", וכך לא יצטרך לזון בת שאינה שלו, בזמן שאמה אינה נשואה לו עוד.

אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: “אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי״ – אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ: “לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ״. אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ, וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדָהּ.

אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: "אִי אֶפְשִׁי (איני רוצה) לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי" (לגור במקום אחר) – אֵין הַיּוֹרְשִׁין של בעלה יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ: "לְכִי לְבֵית אָבִיךָ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ שם". אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ, וְגם נוֹתְנִין לָהּ שם מָדוֹר (מגורים) לְפִי כְבוֹדָהּ, כפי שהייתה רגילה בחיי בעלה.

אָמְרָה: “אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא״ – יְכוֹלִים הַיּוֹרְשִׁים לוֹמַר לָהּ: “אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ – יֵשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵינוּ – אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת״. אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים – זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.

לעומת זאת, אם אָמְרָה: "אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא", רצוני לגור בבית אבי, ואתם תספקו לי מזונות – יְכוֹלִים הַיּוֹרְשִׁים לוֹמַר לָהּ: "אִם אַתְּ גרה אֶצְלֵנוּ בבית אבינו – יֵשׁ לִיךְ (לך) מְזוֹנוֹת מהירושה, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵינוּ – אֵין לִיךְ (לך) מְזוֹנוֹת". אבל אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת, שאינה רוצה לגור עמם בבית בעלה המנוח מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה (צעירה), וְהֵן (היורשים) יְלָדִים (צעירים), ואין הדבר נאה שיהיו בבית אחד – זָנִין אוֹתָהּ היורשים, וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.

כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים; שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

האלמנה, כָּל זְמַן שֶׁהִיא גרה בְּבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה את כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם, אפילו לאחר שנים רבות. אבל כָּל זְמַן שֶׁהִיא גרה בְּבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה את כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים לאחר מותו, מפני שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים תקופה ארוכה דיה שֶׁתַּעֲשֶׂה בה טוֹבָה לשכנים ולעניים, במה שהיא גובה מעט מעט מנכסי היתומים, עד שמצטבר סכום כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר כך מִשּׁוּם (בשם) רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים להפך: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם. ואילו כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ רק עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. והלכה כחכמים.

מֵתָה – יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

אם מֵתָה – יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין ותובעים את כְּתוּבָּתָהּ מיורשי הבעל עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים מיום מיתתה, וכך אינם מאבדים את זכותם.