Ketubot 10

חזור

כתובות

פרק י

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵת – הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי שְׁנִיָּה.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵת – האישה הָרִאשׁוֹנָה שנשא קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה לגביית הכתובה, והשנייה תגבה ממה שנותר בנכסיו, ככל שטר חוב שזמנו מוקדם יותר משל שטר האחר. וְכן אם מתו שתיהן לפני שהספיקו לגבות את כתובותיהן – יוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה, בניה הבאים לגבות את כתובת אמם ככל שטר חוב שירשו, קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי האישה השְּׁנִיָּה.

נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא – שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה.

אם נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמֵתָה בחייו, ואחר כך נָשָׂא אישה שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא לפניה – שְׁנִיָּה וְכן יוֹרְשֶׁיהָ, אם מתה לפני שגבתה, קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה, התובעים לרשת את סכום כתובת אמם מכוח 'כתובת בנין דכרין', שהתחייב להוריש להם במותו.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא, וִיתוֹמִים מְבַקְּשִׁים כְּתוּבַּת אִמָּן, וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתוּבּוֹת – חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמֵתוּ, כך שאינו חייב להן עצמן כתובה, וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא, וִיתוֹמִים של שתי הנשים מְבַקְּשִׁים כְּתוּבַּת אִמָּן (‘כתובת בנין דיכרין׳), וְאֵין שָׁם בעיזבון אֶלָּא כדי לשלם שְׁתֵּי כְתוּבּוֹת של הנשים ולא יותר – בטל דין ‘כתובת בנין דיכרין׳, וחוֹלְקִין כל הבנים בְּשָׁוֶה בנכסים, כדין ירושה מן התורה, אף שכתובתה של אחת גדולה משל האחרת.

הָיָה שָׁם מוֹתַר דִּינָר – אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן, וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן.

אבל אם הָיָה שָׁם בירושה אפילו מוֹתַר דִּינָר בלבד נוסף לשווי הכתובות – אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן, וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן, ובדינר הנותר – חולקים כולם בשווה.

אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים: “אֲנַחְנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר״, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתוּבַּת אִמָּן – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין.

אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים שכתובת אמם גדולה משל חברתה: "אֲנַחְנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר, אנו מחשיבים את ערכם בסכום גדול יותר ממחירם", כְּדֵי שֶׁיהיה מותר דינר לחלוקה, וכך יִטְּלוּ קודם כְּתוּבַּת אִמָּן – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. אֶלָּא שָׁמִין (מעריכים) אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין ולפי זה קובעים אם לתת 'כתובת בנין דיכרין'.

הָיוּ שָׁם נְכָסִים בָּרָאוּי – אֵינָן כְּבַמּוּחְזָק.

אם הָיוּ שָׁם (בירושה) נְכָסִים בָּרָאוּי, הראויים להגיע לידיהם, כגון חוב שעדיין לא הוחזר לאביהם – אֵינָן נחשבים כְּבַמּוּחְזָק בידיהם, ואין מקיימים 'כתובת בנין דיכרין' אלא לפי מצב הדברים במות האב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת – אֵינוֹ כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתוּבּוֹת דִּינָר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם בעיזבון נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, כספים ומיטלטלין בשווי רב – אֵינוֹ כְּלוּם לעניין זה, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם בירושה נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, מקרקעין, יוֹתֵר עַל סכום שְׁתֵּי הַכְּתוּבּוֹת לפחות דִּינָר.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וּמֵת – כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה, וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם, וְשֶׁל זוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת, וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה – חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וּמֵת, והן באות לגבות כתובתן, כאשר כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה (מאה דינרי כסף), וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם, וְשֶׁל זוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת, וזמן כתיבתן שווה, שאין זכות קדימה לאחת מהן, וְאֵין שָׁם בירושה אֶלָּא מָנֶה אחד – חוֹלְקוֹת הנשים את המנה בְּשָׁוֶה, כיוון שהוא חייב מנה לפחות לכל אחת מהן, השעבוד של כולן שווה באותו מנה.

הָיוּ שָׁם מָאתַיִם; שֶׁל מָנֶה – נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת – שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שֶׁל זָהָב.

אם הָיוּ שָׁם בירושה מָאתַיִם דינר, זו שכתובתה שֶׁל מָנֶה – נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, ואלו שכתובותיהן בסכומים שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת נוטלות שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דינרים שֶׁל זָהָב כל אחת, שהם שבעים וחמישה דינרי כסף (דינר זהב=עשרים וחמישה דינרי כסף).

הָיוּ שָׁם שְׁלשׁ מֵאוֹת; שֶׁל מָנֶה – נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וְשֶׁל מָאתַיִם – מָנֶה. וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת – שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב.

ואם הָיוּ שָׁם שְׁלשׁ מֵאוֹת דינר – זו שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וְשֶׁל מָאתַיִם –נוטלת מָנֶה, וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת – נוטלת שִׁשָּׁה דינרים שֶׁל זָהָב, שהם מאה וחמישים דינרי כסף.

וְכֵן שְׁלשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס, פִּיחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ – כָּךְ הֵן חוֹלְקִין.

ומוסיפים: וְכֵן שְׁלשָׁה שֶׁהִטִּילוּ מעות לַכִּיס, לתוך כיס משותף, כל אחד מהם סכום אחר, כדי לקנות סחורה ולהשתכר, כאשר הם באים לחלק ביניהם את המעות שבכיס, אם פִּיחֲתוּ (ירד ערך המעות) אוֹ הוֹתִירוּ (עלה ערכן) – כָּךְ הֵן חוֹלְקִין, כל אחד לפי חלקו היחסי.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים וּמֵת – הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים, וּמֵת – הָרִאשׁוֹנָה שנישאה, וזמן כתובתה קודם לאחרות, קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה בגביית הכתובה, וּשְׁנִיָּה קודמת לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית.

הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

ומוסיפים: הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה שלא קיבלה עדיין כלום לתשלום כתובתה, וּשְׁנִיָּה נשבעת לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית. וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת את חלקה שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, שהרי כולן כבר גבו.

בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכְּרָה? אַף הִיא לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכְּרָה (מרוויחה)? אלא אַף הִיא לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

הָיוּ יוֹצְאוֹת כּוּלָּן בְּיוֹם אֶחָד – כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת, זָכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם שָׁעוֹת.

אם הָיוּ יוֹצְאוֹת כל הכתובות כּוּלָּן ונכתבו בְּיוֹם אֶחָד, אך נכתבה בהן שעה אחרת – כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ בשָׁעָה אַחַת – זָכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם שָׁעוֹת בשטרות, כדי להוכיח איזה שטר קדם.

הָיוּ כּוּלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת, וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה – חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

ואם הָיוּ כּוּלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת, שכתובה בכולן אותה שעה באותו יום, וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה – חוֹלְקוֹת כולן בְּשָׁוֶה.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ, וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ: “דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךְ״ – הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מֵהַלּוֹקֵחַ, וְהָרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה, וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה, וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה, עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם.

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וכתובתה של אחת קודמת לחברתה, וּלאחר שנשא את שתיהן מָכַר אֶת שָׂדֵהוּ, והיא משועבדת לתשלום הכתובות, אם לא יהיה לו לשלם, וְכָתְבָה האישה הרִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ (לקונה): "דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ", כלומר ויתרה על זכותה לגבות ממנו את השדה, ומת הבעל, ואין נכסים אחרים לתשלום הכתובות – האישה הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה את השדה מֵהַלּוֹקֵחַ לתשלום כתובתה. וְאולם אז יכולה הָרִאשׁוֹנָה להוציא את השדה מִן הַשְּׁנִיָּה, שהרי שטר הכתובה שלה קודם, והשדה שועבדה לה תחילה. ובמקרה זה, הַלּוֹקֵחַ מוציא את השדה מִן הָרִאשׁוֹנָה, שהרי ויתרה לו על זכותה לגבות ממנו. וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה (במעגל), שזו מוציאה מזה, וזו מוציאה ממנה וכו׳, עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה (יגיעו להסכמה) בֵּינֵיהֶם.

וְכֵן בַּעַל חוֹב,

ומוסיפים: וְכֵן הדין בבַעַל חוֹב (מלווה) שבא לגבות את חובו מקרקעות שמכר הלווה לאנשים אחרים, ובדרך כלל הוא גובה את הקרקע שנמכרה אחרונה, אלא שכתב לקונה של קרקע זו, שאין לו דין ודברים עמו. במקרה זה, גובה המלווה מן הקונה המוקדם יותר, אך הקונה המוקדם חוזר וגובה מהמאוחר, והמלווה גובה מהמוקדם, וחוזר חלילה, עד שיעשו פשרה.

וְכֵן אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב.

וְכֵן דין אִשָּׁה (נשואה) בַּעֲלַת חוֹב של כתובה שהתאלמנה או התגרשה, ובאה לגבות משדות שמכר בעלה בזו אחר זו, וכתבה לשני, שאין לה דין ודברים אתו, שהיא גובה מן הראשון, והראשון מן השני, והאישה מן השני, וכך הלאה, עד שיעשו פשרה ביניהם.