בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לְיוֹם הָרְבִיעִי, וְאַלְמָנָה – לְיוֹם הַחֲמִישִׁי.

תיקנו חכמים, שתהא בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לְיוֹם הָרְבִיעִי בשבוע וְאַלְמָנָה – לְיוֹם הַחֲמִישִׁי.

שֶׁפַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָירוֹת, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי; שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים – הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין.

ומפני מה תיקנו שבתולה תינשא ביום רביעי? שֶׁפַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת (בשבוע) בָּתֵּי דִינִין היו יוֹשְׁבִין בָּעֲיָירוֹת, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, וכך נמצא, שֶׁאִם הָיָה לוֹ לבעל טַעֲנַת בְּתוּלִים, שגילה בליל הנישואין שלא הייתה בתולה – הָיָה מַשְׁכִּים מיד למחרת לְבֵית דִּין, כדי שיבדקו אם זנתה ונאסרה עליו.

בְּתוּלָה – כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם. וְאַלְמָנָה – מָנֶה.

בְּתוּלָה – כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם זוז (דינר כסף), וְאַלְמָנָה או גרושה שנישאת בשנית – סכום כתובתה מבעלה השני הוא מָנֶה (מאה זוז).

בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה, מִן הָאֵירוּסִין – כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים.

ומוסיפים: אלמנה שכתובתה מנה היא דווקא אם כבר נישאה לבעלה הראשון, והיא בחזקת בעולה. אבל בְּתוּלָה שהיא אַלְמָנָה, או גְּרוּשָׁה, או חֲלוּצָה, מִן הָאֵירוּסִין, שהייתה מקודשת לאיש, ומת בעלה או גירש אותה לפני שנשא אותה, וכן אם מת ללא ילדים, ועשתה ‘חליצה׳ לאחיו; כל אלו, כאשר הן נישאות לאדם אחר – כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם זוז, שהרי לא נישאו עדיין מעולם, והן בחזקת בתולות. וְכן יֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים, שהבעל השני יכול לטעון שנשא אותה בחזקת בתולה וכעת מצא שאין לה בתולים, והרי זה מקח טעות והפסידה כתובתה.

הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ, וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים.

הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה ביד גויים, וְהַשִּׁפְחָה הכנענית, שֶׁנִּפְדּוּ (השבויה) או שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ (הגיורת) או שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ (השפחה) כשהן פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – כשהן באות להינשא כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם, שהן בחזקת בתולות. וְכן יֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין, שאם התברר שאינן בתולות הפסידו כתובתן.

הַגָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה, וְקָטָן שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָהּ, וּמוּכַּת עֵץ – כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַגָּדוֹל (הבוגר) שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה, בת פחות מבת שלוש שנים, וכן קָטָן פחות מבן תשע שנים שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָה, שאין הביאה במקרים אלו נחשבת ביאה, וּמוּכַּת עֵץ, כלומר שנקרע קרום בתוליה על ידי פציעה – כל אלו, כשהן באות להינשא – כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם זוז כדין בתולה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוּכַּת עֵץ – כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוּכַּת עֵץ – כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה, שהרי אינה בתולה, ודבר זה כשלעצמו נחשב כפגם בעיני אנשים. והלכה כמותם.

בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה, מִן הַנִּשּׂוּאִין – כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה, וְאֵין לָהֶם טַעֲנַת בְּתוּלִים.

בְּתוּלָה שהיא אַלְמָנָה, או גְּרוּשָׁה, ואו חֲלוּצָה מִן הַנִּשּׂוּאִין, שנישאת, ומת בעלה או גירש אותה, ואפילו אם לא בא עליה – כְּתוּבָּתָהּ מהבעל השני מָנֶה. שמשעה שנישאו – הריהן נחשבות כבעולות, וְאֵין לָהֶם טַעֲנַת בְּתוּלִים. כלומר, אין הבעל השני יכול לטעון כנגדן, שהוטעה ושנשא אותן בחזקת בתולות.

הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ, וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, יְתֵירוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – כְּתוּבָּתָן מָנֶה, וְאֵין לָהֶם טַעֲנַת בְּתוּלִין.

וכן הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה ביד גויים, וְהַשִּׁפְחָה הכנענית, שֶׁנִּפְדּוּ (השבויה), וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ (הגיורת), וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ (השפחה), יְתֵירוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד – כשתינשאנה כְּתוּבָּתָן מָנֶה בלבד, וְאֵין לָהֶם (עליהן) טַעֲנַת בְּתוּלִין להפסידן כתובתן, מפני שנשא אותן בחזקת בעולות.

הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַיחֵד עִמָּהּ.

החתן הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו, שמתארח אצל משפחת הכלה לפני הנישואין בּארץ יְהוּדָה שֶׁלֹּא בְּנוכחות עֵדִים – אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, אין מקבלים את טענתו לאחר הנישואין שאינה בתולה, והוא מקח טעות, מִפְּנֵי שנהגו בארץ יהודה שֶׁמִּתְיַיחֵד עִמָּהּ בבית אביה, ואפשר שבא עליה אז בעצמו.

אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֵן – כְּתוּבָּתָן מָנֶה.

אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל (אלמנה בת ישראל) וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֵן (בת כהן) – כְּתוּבָּתָן מָנֶה, ולא כפי שהיו נוהגים הכהנים תחילה לדרוש מאתיים זוז לכתובת אלמנה בת כהן.

בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ גּוֹבִין לִבְתוּלָה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.

אך לגבי בתולות, בֵּית דִּין שֶׁל הכֹּהֲנִים הָיוּ גּוֹבִין לִבְתוּלָה בת כהן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, כפליים מבת ישראל, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים, לא הביעו מחאה על כך.

הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים;

הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים;

הִיא אוֹמֶרֶת: “מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדְךָ״. וְהַלָּה אוֹמֵר: “לֹא כִּי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ, וְהָיָה מִקָּחִי מֶקַח טָעוּת" –

הִיא אוֹמֶרֶת: "מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי (לאחר שכבר קידשת אותי) נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדְךָ, כלומר כאילו סחף שיטפון את שדך, ואני זכאית לכתובה כפי שהתחייבת". וְהַלָּה אוֹמֵר: "לֹא כִּי (לא כך הוא), אֶלָּא שמא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ (לפני הקידושין) נאנסת, וְהָיָה מִקָּחִי מֶקַח טָעוּת, שהייתי סבור שאני מארס בתולה, ולכן אינך זכאית לכתובה" –

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, שהיא טוענת טענה ודאית, וזכאית לכתובה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוֹ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, כלומר אין אנו מקבלים את דבריה כאמת, להוציא ממון מיד הבעל, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שהייתה בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס (לפני שהתארסה), וְאנו מניחים שהִטְעַתּוֹ בזה, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ, שהדבר אירע לאחר האירוסין.

הִיא אוֹמֶרֶת: “מוּכַּת עֵץ אֲנִי״, וְהוּא אוֹמֵר: “לֹא כִּי, אֶלָּא דְּרוּסַת אִישׁ אַתְּ" –

הִיא, האישה, אוֹמֶרֶת: "מוּכַּת עֵץ אֲנִי, כלומר הדבר אירע על ידי חבלה, ואני זכאית לכתובה" (כפי ששנינו לעיל משנה ג). וְהוּא אוֹמֵר: "לֹא כִּי (לא כך הוא), אֶלָּא דְּרוּסַת אִישׁ אַתְּ, כלומר נבעלת בידי אדם, והרי זה מקח טעות, ואינך זכאית לכתובה" –

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: היא נֶאֱמֶנֶת בטענתה.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת דְּרוּסַת אִישׁ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, כלומר אין אנו מקבלים את דבריה כאמת, להוציא ממון מיד הבעל. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת דְּרוּסַת אִישׁ כטענת הבעל, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ, שהייתה מוכת עץ. והלכה כרבן גמליאל ורבי אליעזר.

רָאוּהָ מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד בַּשּׁוּק, אָמְרוּ לָהּ: "מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה"? "אִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא" –

רָאוּהָ שהיא מְדַבֶּרֶת (מתייחדת) עִם אֶחָד בַּשּׁוּק שאין אנו יודעים מיהו, אָמְרוּ לָהּ: "מַה טִּיבוֹ (כשרותו) שֶׁל אִישׁ זֶה?" שמא הוא אדם פסול לנישואין, כגון ממזר, ואת אסורה מעתה להינשא לכהן. אמרה להם: "אִישׁ פְּלוֹנִי (אמרה את שמו), וְכֹהֵן הוּא" –

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת בדבריה.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, כלומר אין אנו מקבלים את דבריה כאמת, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה לְנָתִין (לגבעוני) וּלְמַמְזֵר, והיא פסולה לכהן, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ, שהוא אדם כשר. והלכה כרבן גמליאל ורבי אליעזר.

הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ: "מַה טִּיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה"? "מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא" –

אישה פנויה שהָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ: "מַה טִּיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה" (כלומר מיהו אביו)? אמרה להם: "מֵאִישׁ פְּלוֹנִי (אמרה את שמו), וְכֹהֵן הוּא" –

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, שהרי היא טוענת טענה ודאית.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְעוּבֶּרֶת לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אין מסתמכים על דבריה שהוא אדם כשר, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְעוּבֶּרֶת לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, והיא ובתה שנולדה מביאה זו פסולות לכהן, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ, שמדובר באדם כשר. והלכה כרבן גמליאל ורבי אליעזר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹקֶת שֶׁיָּרְדָה לְמַלְּאוֹת מַיִם מִן הָעַיִן, וְנֶאֶנְסָה;

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה היה בְּתִינוֹקֶת (ילדה) שֶׁיָּרְדָה לְמַלְּאוֹת מַיִם מִן הָעַיִן (המעיין) שליד העיר וְנֶאֶנְסָה, ולא ידעו מי אנס אותה, ואולי הוא מן האנשים הפוסלים בביאתם את האישה מלהינשא לכהן, כגון ממזר.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם רוֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מַשִּׂיאִין לִכְהוּנָּה – הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לִכְהוּנָּה.

ואָמַר על כך רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם רוֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מַשִּׂיאִין בנותיהם לִכְהוּנָּה – הֲרֵי זוֹ תִּינָּשֵׂא לִכְהוּנָּה, שיש להניח שהאנס היה מאנשי העיר הכשרים לעניין זה.