הָאוֹמֵר: "הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי" אוֹ: "הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי", אִם רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי", אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר.

הָאוֹמֵר לשליח: "הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי", כלומר קבל ממני את הגט בעבור אשתי, אוֹ שאומר לו: "הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי", ונתן לו את הגט, אִם רָצָה הבעל לַחֲזוֹר בו מכוונתו, לפני שנתן השליח את הגט ליד האישה – יַחֲזוֹר ויבטל את השליחות, מפני שהשליח נחשב כיד הבעל, והגירושין חלים רק כאשר הוא נותן את הגט לאישה. לעומת זאת, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לשליח: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי" מבעלי, ונתן לו הבעל את הגט, אִם רָצָה הבעל לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר, מפני שהשליח נחשב כיד האישה, וכאילו הגיע הגט לידה.

לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל: "אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ", אִם רָצָה לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר.

ומעירים: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל לשליח האישה: "אִי אֶפְשִׁי (אין רצוני) שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ (בעבורה, כשליח שלה), אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ" כשליח שלי, אִם רָצָה הבעל לַחֲזוֹר בו לפני שהגיע לידה – יַחֲזוֹר בו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת "טוֹל לִי גִּטִּי", אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לא רק אישה שאמרה: "התקבל לי גטי", אלא אַף הָאוֹמֶרֶת לשליח: "טוֹל לִי גִּטִּי" עשתה אותו שליח לקבלת הגט עבורה, ולאחר שנתן לו הבעל את הגט, אִם רָצָה לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר, שכבר התגרשה. והלכה כמותו.

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי" – צְרִיכָה שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: "בְּפָנֵינוּ אָמְרָה" וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: "בְּפָנֵינוּ קִבֵּל וְקָרַע";

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לשליח: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי" – צְרִיכָה לאחר מכן שְׁתֵּי כִתֵּי (קבוצות, זוגות) עֵדִים כדי להוכיח שהתגרשה: שְׁנַיִם עדים שֶׁאוֹמְרִים: "בְּפָנֵינוּ אָמְרָה לשליח שיקבל את הגט בעבורה", וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: "בְּפָנֵינוּ קִבֵּל השליח את הגט וְקָרַע אותו".

אֲפִילּוּ הֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים, אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן.

ואין צורך שיהיו אלה עדים אחרים, אלא אֲפִילּוּ אם הֵן (הם) העדים הָרִאשׁוֹנִים, וְהֵן עצמם גם הָאַחֲרוֹנִים. אוֹ שיעידו שלושה, אֶחָד מִן העדים הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים, וְאֶחָד שהיה עד על שני האירועים מִצְטָרֵף עִמָּהֶן, עם זה על מינוי השליחות ועם זה על קבלת הגט.

נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּיטָּהּ.

נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, שאביה קידש אותה לאיש, ועדיין לא נישאה, ובעלה רוצה לגרש אותה – הִיא וְאָבִיהָ, אחד משניהם, מְקַבְּלִין אֶת גִּיטָּהּ, מיד הבעל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ בִּלְבַד.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת, לא ייתכן שתהיינה שתי 'רשויות' המייצגות את אותה אישה, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ בִּלְבַד, ולא היא. והלכה כתנא הראשון.

וְכָל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּטָּהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ.

וְכָל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּטָּהּ, כגון קטנה או שוטה, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ.

קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי" – אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזוֹר – יַחֲזוֹר, שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ.

קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה לשליח: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי", ונתן לו הבעל גט – אֵינוֹ גֵּט, אינה מגורשת, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הגֵּט לְיָדָהּ, ולא כמו גדולה שמגורשת, כבר בשעה שהשליח מקבל את הגט מיד הבעל (לעיל משנה א). לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזוֹר בו ולבטל את הגירושין – יַחֲזוֹר בו, כל עוד לא הגיע הגט לידה. וטעם הדבר: משום שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה (יכול למנות) שָׁלִיחַ, אלא שליח הבעל הוא, ורק כשיגיע הגט לידה מגורשת.

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אָבִיהָ: "צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִּטָּהּ", אִם רָצָה לְהַחֲזִיר – לֹא יַחֲזִיר.

אֲבָל אִם לא הקטנה היא ששלחה אותו, אלא אָמַר לוֹ אָבִיהָ: "צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִּטָּהּ", שמינה אותו כשליחו, שהאב מקבל גט עבור בתו הקטנה (כמבואר במשנה הקודמת), וקיבל את הגט, אִם רָצָה הבעל לְהַחֲזִיר ולבטל את הגט – לֹא יַחֲזִיר, שהרי כבר התגרשה, כשקיבל השליח את הגט.

הָאוֹמֵר: "תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – פָּסוּל. "הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר.

בעל הָאוֹמֵר לשליחו: "תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וּנְתָנוֹ לָהּ השליח בְּמָקוֹם אַחֵר – הגט פָּסוּל, מפני שלא קיים את השליחות. אבל אם אמר לו: "הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", ולא הורה לו במפורש שייתן לה שם, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר.

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי" וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – פָּסוּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר.

וכן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לשלוחה: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – פָּסוּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר במקרה זה, שלדעתו אין לפרש הוראה זו כתנאי מחייב של האישה.

"הָבֵא לִי גִּטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי" וְהֵבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר.

ומוסיפים: גם לדעת התנא הראשון, אם אמרה לשליח: "הָבֵא לִי גִּטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי", שלא מינתה אותו לקבל את הגט במקום זה אלא להביא לה אותו ממקום פלוני, והיא תתגרש כשיגיע לידה, וְהֵבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר, שכוונתה רק לציין היכן נמצא הגט. והלכה כתנא הראשון.

"הָבֵא לִי גִּטִּי" – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ.

אשת כהן שאמרה לשליח: "הָבֵא לִי גִּטִּי" – הרי זו אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה כדין אשת כהן, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הגֵּט לְיָדָהּ.

"הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי" – אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד.

אבל אם אמרה לו: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי", שיהיה שליח לקבל בעבורה את הגט, ולא רק להביא לה אותו, ובמקרה זה היא מתגרשת, בשעה שהבעל נותן את הגט לידו – אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד כשיצא השליח לדרכו, שמא פגש את הבעל במקום קרוב, והיא מגורשת.

"הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי" – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם.

אם אמרה אישה לשליח: "הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", ובכך הקפידה שיהיו הגירושין רק שם, ואינם חלים במקום אחר, כפי ששנינו במשנה הקודמת – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, עַד שיעבור זמן, כדי שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִיָּד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר עליה לאכול תרומה מִיָּד, כשיטתו במשנה הקודמת, שהשליח יכול לקבל את הגט גם במקום אחר, ושמא פגש את הבעל במקום קרוב.

הָאוֹמֵר: "כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי", "גָּרְשׁוּהָ", "כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ" – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

בעל הָאוֹמֵר לאחרים: "כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי" או: "גָּרְשׁוּהָ" או: "כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ" – הֲרֵי אנשים אֵלּוּ יִכְתְּבוּ גט וְיִתְּנוּ לאשתו.

"פַּטְּרוּהָ", "פַּרְנְסוּהָ", "עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס", "עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי" – לֹא אָמַר כְּלוּם.

אבל אם אמר להם: "פַּטְּרוּהָ" (תנו לה ללכת) או: "פַּרְנְסוּהָ" (דאגו לצרכיה) או: "עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס" (כחוק) או: "עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי" – לֹא אָמַר כְּלוּם, שאין אלו לשונות ברורים דיים כדי לעשות אותם שליחים לגירושין.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּירָא.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ חכמים אוֹמְרִים: נידון למוות הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר (בשלשלת ברזל) להריגה, וְאָמַר בדרכו לאחרים: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" ולא אמר שייתנו – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ, שמניחים שלכך התכוון, אלא שמתוך בהילות ופחד דבריו היו מקוטעים. לאחר מכן חָזְרוּ חכמים לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ (המפליג לים) וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּירָא לדרך רחוקה, שציווה רק: "כתבו גט לאשתי" – יכתבו וגם יתנו לה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף לגבי החולה הַמְסוּכָּן כך הדין. והלכה כדבריו.

מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ לַבּוֹר וְאָמַר: "כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ" – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ לַבּוֹר, וְאָמַר: "כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ (כלומר את קולי) יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ (לאשתי)" – הֲרֵי אֵלּוּ השומעים יִכְתְּבוּ וְגם יִתְּנוּ, ואף על פי שלא ציווה לאדם מסוים, וגם לא ראוהו.

הַבָּרִיא שֶׁאָמַר: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – רָצָה לְשַׂחֵק בָּהּ.

דברים אלו, שדי באמירת: "כתבו גט לאשתי", כדי לכתוב וגם לתת לה גט, הם באנשים שנמצאים במצב של סכנה. אבל הַבָּרִיא שֶׁאָמַר: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" ולא אמר שייתנו לה – אנו אומרים שרָצָה לְשַׂחֵק (להתל) בָּהּ, ולכן לא אמר לתת, ואם נתנו לה – הגט בטל.

מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי", וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אָמְרוּ חֲכָמִים: אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל – הֲרֵי זֶה גֵּט. אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ – אֵינוֹ גֵּט.

ומוסיפים: אמנם הדבר מתפרש לפי הנסיבות, וכך מסופר: מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי", ולא אמר לתת, וכתבו ונתנו לה, וְעָלָה אחר כך לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת, ובאו ושאלו מה הדין. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל, שאיבד עצמו לדעת – הֲרֵי זֶה גֵּט, שניכר שתכנן לגרש אותה לפני מותו, ואִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ (דחפה אותו) ונפל – אֵינוֹ גֵּט, שהרי היה בריא. וכך הלכה.

אָמַר לִשְׁנַיִם: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" אוֹ לִשְׁלשָׁה: "כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי" – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

אם אָמַר הבעל לִשְׁנַיִם: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" אוֹ שאמר לִשְׁלשָׁה: "כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי" – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ בעצמם, כלומר אחד יכתוב, ושנים יחתמו, וְיִתְּנוּ לאישה.

אָמַר לִשְׁלשָׁה: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אולם אם אָמַר לִשְׁלשָׁה: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" ולא ציווה עליהם במפורש לכתוב – הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, והם יכולים למנות לכך אחרים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין: מְקוּבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלשָׁה: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי", שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין.

וְזוֹ הֲלָכָה שהֶעֱלָה (הביא) רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין: מְקוּבָּל אֲנִי מרבותיי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – שֶׁאם רצו יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ, אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: נוּמֵינוּ (אמרנו) לַשָּׁלִיחַ, לרבי חנינא: אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין הלכה בעניין זה, שלא כדבריך, שֶׁאֲפִילּוּ אם אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: "תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – שֶׁיִּלְמְדוּ לכתוב גט, אם אינם יודעים, וְיִכְתְּבוּ בעצמם וְיִתְּנוּ. והלכה כרבי יוסי.

אָמַר לַעֲשָׂרָה: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. "כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ" – אֶחָד כּוֹתֵב וְכוּלָּם חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל.

אם אָמַר אדם לַעֲשָׂרָה אנשים שעמדו יחד: "כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – אֶחָד מהם, כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם מהם חוֹתְמִין, שכך כוונתו. אך אם אמר להם: "כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ" – אֶחָד כּוֹתֵב, וְכוּלָּם חוֹתְמִין, שהקפיד על כך. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל.