כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה – פָּסוּל. כֵּיצַד? הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין: "אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי", וְאָמַר "זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי" – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.

כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם (לשם) האִשָּׁה המסוימת – פָּסוּל. כֵּיצַד מתקיים דין זה? אם הָיָה אדם עוֹבֵר בַּשּׁוּק, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים (כותבי שטרות) כשהם מַקְרִין (מקריאים) לתלמידיהם נוסח של גט כתרגיל: "אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי", ונכנס אליהם וְאָמַר: זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי, כפי שכתבתם; והוא רוצה לקחת את הגט שכתבו ולהשתמש בו – הגט פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ, משום שלא נכתב לשם גירושין.

יָתֵר מִכָּן, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: "שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ" – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.

ומוסיפים, יָתֵר מִכָּן (מכך): אם כָּתַב אדם גט כדי לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְלַךְ (חזר בו מכוונתו), ומְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ, תן לי ואשתמש בו – פָּסוּל הגט לְגָרֵשׁ בּוֹ את אשת השני.

יָתֵר מִכָּן, הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה – לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה.

יָתֵר מִכָּן, אפילו אדם שהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת (יש להן שם זהה), וכָתַב גט כדי לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה שבהן – לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ בגט זה אֶת הַקְּטַנָּה.

יָתֵר מִכָּן, אָמַר לְלַבְלָר: "כְּתוֹב, לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ" – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.

יָתֵר מִכָּן, אפילו אם אותו אדם שיש לו שתי נשים עם שמות זהים אָמַר לְלַבְלָר (לסופר): "כְּתוֹב גט, ולְאֵיזוֹ מהן שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ" – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ כל אחת מהן.

הַכּוֹתֵב טוֹפְסֵי גִיטִּין, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ, וּמְקוֹם הָאִשָּׁה, וּמְקוֹם הַזְּמַן.

סופר הַכּוֹתֵב טוֹפְסֵי (נוסחים קבועים של) גִיטִּין מראש, כדי שיהיה לו מן המוכן, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ (ישאיר) ריק את מְקוֹם שם הָאִישׁ, ואת מְקוֹם שם הָאִשָּׁה וכן את מְקוֹם הַזְּמַן (התאריך).

שְׁטָרֵי מִלְוֶה – צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלֹּוֶה, מְקוֹם הַמָּעוֹת, מְקוֹם הַזְּמַן.

בטפסים של שְׁטָרֵי מִלְוֶה (הלוואה) – צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ ריק את מְקוֹם שם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם שם הַלֹּוֶה, מְקוֹם סכום הַמָּעוֹת של ההלוואה, ומְקוֹם הַזְּמַן (התאריך) של ההלוואה.

שְׁטָרֵי מֶקַח – צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ, וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר, וּמְקוֹם הַמָּעוֹת, וּמְקוֹם הַשָּׂדֶה, וּמְקוֹם הַזְּמַן,

בטפסים של שְׁטָרֵי מֶקַח (מכירה) של קרקע – צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ את מְקוֹם שם הַלּוֹקֵחַ, וּמְקוֹם שם הַמּוֹכֵר, וּמְקוֹם סכום הַמָּעוֹת, וּמְקוֹם תיאור גבולות הַשָּׂדֶה, וּמְקוֹם הַזְּמַן (התאריך) של העסקה.

מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה.

ודינים אלה הם מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה של הסופר, כדי להקל עליו שיוכל לכתוב מראש את מה שניתן.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְּכוּלָּן.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְּכוּלָּן, בכל סוגי השטרות, אם נכתבו מראש.

רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכוּלָּן, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָתַב לָהּ" – לִשְׁמָהּ.

ואילו רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכוּלָּן, בכל השטרות, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר בתורה: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד,א), ויש בדבר הדגשה – לִשְׁמָהּ, ולכן אינו רשאי לכתוב מאומה מראש.

הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ;

הַמֵּבִיא גֵּט מהבעל לאישה, ובדרכו אָבַד הגט הֵימֶנּוּ (ממנו);

מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל.

אם מְצָאוֹ לְאַלְתַּר (מיד) – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו, שמצאו לאחר זמן-מה – פָּסוּל, שמא הוא גט של אדם אחר ששמו ושם אשתו זהה, והוא פסול לגירושין אלה, כמבואר במשנה א לעיל.

מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוּסְקְמָא, אִם מַכִּירוֹ – כָּשֵׁר.

ואם מְצָאוֹ את הגט בַּחֲפִיסָה (מעין תיק עור) אוֹ בִּדְלוּסְקְמָא (תיבה) שבהן היה מונח מתחילה, אִם היה מַכִּירוֹ, מזהה את הגט עצמו – כָּשֵׁר, אף לאחר זמן.

הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.

שליח הַמֵּבִיא גֵּט לאישה, וְהִנִּיחוֹ (עזב) את הבעל, כשהוא זָקֵן אוֹ חוֹלֶה נוטה למות – נוֹתְנוֹ לָהּ לאישה בְּחֶזְקַת (בהנחה) שֶׁהוּא הבעל קַיָּים עדיין, ואין חוששים שמת בינתיים ובטל הגט.

בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן, וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם – אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.

בַּת של יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן, ומותרת לאכול תרומה כל עוד היא אשתו, וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם (לחוץ לארץ) – הרי היא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בעלה קַיָּים.

הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם – מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.

וכן הַשּׁוֹלֵחַ קרבן חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם לבית המקדש – מַקְרִיבִין אוֹתָהּ עבורו בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים, ואין חוששים שמא מת ונפסלה החטאת.

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא לִפְנֵי חֲכָמִים וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרָיו:

שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא לִפְנֵי חֲכָמִים בעניין זה, בשם חכמים שלפניו, וְקִיְּימוּ (אישרו) חכמי דורו אֶת דְּבָרָיו:

עַל עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִידּוֹן – שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּימִין.

עַל אנשי עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם (מצור) של צבא כובש, וְעַל אנשי הַסְּפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת (מיטלטלת) בסערה בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִידּוֹן (להישפט) במשפט שיש עליו עונש מוות – שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּימִין, ואין חוששים שמא מתו.

אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג – נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוּמְרֵי חַיִּים וְחוּמְרֵי מֵתִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

אֲבָל אנשי עִיר שֶׁכבר כְּבָשָׁהּ הצבא שהטיל את הכַּרְקוֹם (מצור), ואנשי סְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג לאחר שנגזר דינו – נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוּמְרֵי חַיִּים וְחוּמְרֵי מֵתִים, שנוהגים בדינם להחמיר, כאילו הם חיים וגם כאילו הם מתים. כיצד? בַּת של יִשְׂרָאֵל שנשואה לְכֹהֵן, ובעלה נקלע לאחד מהמצבים הללו – לא תאכל תרומה, שמא מת, והיא אינה אשת כהן עוד, וּלהפך, בַּת כֹּהֵן שנשואה לְיִשְׂרָאֵל, שאינה אוכלת תרומה כל עוד הם נשואים – גם היא לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה במצבים אלה, שמא בעלה עדיין חי.

הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחָלָה – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר.

שליח הַמֵּבִיא גֵּט מהבעל לאישה ממקום למקום בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שעליו רק למסור לה את הגט ולא להעיד: "בפני נכתב ובפני נחתם" (לעיל פ"א מ"ג), וְחָלָה השליח – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ את הגט בְּיַד שליח אַחֵר אם ירצה.

וְאִם אָמַר לוֹ: "טוֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי" – לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדּוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר.

וְאִם אָמַר לוֹ הבעל כשנתן לו את הגט: "טוֹל לִי הֵימֶנָּה (קח בעבורי ממנה) חֵפֶץ פְּלוֹנִי והבא לי" – לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, מפני שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ של אדם, שֶׁיְּהֵא פִּקְדּוֹנוֹ בְּיַד אדם אַחֵר שאינו מכיר וסומך עליו.

הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְחָלָה – עוֹשֶׂה בֵּית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ,

שליח הַמֵּבִיא גֵּט מהבעל מִמְּדִינַת הַיָּם (חוץ לארץ) אל האישה בארץ ישראל וְחָלָה, ואינו יכול להשלים את שליחותו – עוֹשֶׂה (ממַנֶּה) שליח אחר בבֵית דִּין, וכך מְשַׁלְּחוֹ את הגט.

וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם". וְאֵין שָׁלִיחַ אַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", אֶלָּא אוֹמֵר: "שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי".

וְאוֹמֵר השליח הראשון לִפְנֵיהֶם, לפני הדיינים: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", כתקנת חכמים (לעיל פ"א מ"א). וְאֵין השָׁלִיחַ האַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם" כשימסור לאישה את הגט בפני בית הדין אֶלָּא אוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי.

הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן, וְאֶת הַלֵּוִי, וְאֶת הֶעָנִי, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן – מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי.

אדם הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן (לכהן) וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי בתחילת כל שנה, ומסכם איתם לִהְיוֹת מַפְרִישׁ תרומה ומעשרות עֲלֵיהֶן על סמך ההלוואה שנתן להם, מֵחֶלְקָן, מן החלק המגיע לכל אחד מהם מן התבואה, ולקחת אותו לעצמו כפירעון החוב – מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן ולוקח לעצמו בְּחֶזְקַת (בהנחה) שֶׁהֵן חיים וקַיָּימִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ שמא הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי, שאז אינו יכול להמשיך לסמוך על ההסכם, ועליו לתת את המעשרות לכהן, לוי או עני אחרים.

מֵתוּ – צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין.

ומוסיפים: אם אכן מֵתוּ – צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין שלהם להמשיך בהסכם.

אִם הִלְוָון בִּפְנֵי בֵית דִּין – אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים.

ואולם אִם הִלְוָון (הלווה להם) בשעתו בִּפְנֵי בֵית דִּין – אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים, אלא ממשיך להפריש ולקחת לעצמו על חשבון ההלוואה שנתן לאבותיהם.

הַמַּנִּיחַ פֵּירוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין.

הַמַּנִּיחַ פֵּירוֹת, מייחד מקום לחלק מפירות שדהו, כדי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, לעשות אותם תרומה ומעשרות על פירות טבל כשיצטרך לכך; או שהניח מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שכאשר יפריש מעשר שני מפירותיו יחלל את קדושת ה'מעשר שני' על המעות הללו – הרי זה מַפְרִישׁ (או מחלל) עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין, ואינו צריך לבדוק שלא אבדו או נרקבו.

אִם אָבְדוּ – הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ.

ואִם לאחר זמן גילה שאָבְדוּ – הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת (עשרים וארבע שעות) לאחור מרגע שגילה זאת, וצריך לחזור ולהפריש תרומה ומעשרות על הפירות שתיקן או לחלל את המעשר השני. אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים (זמנים) בּוֹדְקִין אֶת מצב הַיַּיִן שייחד להפריש ממנו תרומה ומעשרות, מפני שהוא עלול להחמיץ באותם זמנים:

בְּקָדִים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג, וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר, וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת הַמַּיִם בַּבּוֹסֶר.

בְּקָדִים, בשעה שנושבת רוח מזרחית שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג (לאחר חג סוכות), וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר, השלב הראשוני של פרי הגפן, וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת מַיִם בַּבּוֹסֶר, כאשר הענבים מתחילים להתמלא במים וגדלים.