הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם", "בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב", "בְּפָנַי נִכְתַּב כּוּלּוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ", "בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם כּוּלּוֹ" – פָּסוּל.

שליח הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם (חוץ לארץ) לארץ ישראל כדי לתת אותו לאישה, וְאָמַר לבית הדין: "בְּפָנַי נִכְתַּב הגט אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם", לא ראיתי את העדים חותמים; או להפך: "בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב", או שאמר: "בְּפָנַי נִכְתַּב כּוּלּוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ", שראה רק חתימה של עד אחד, או: "בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם כּוּלּוֹ", שראה את שני העדים חותמים, ולא ראה את כל כתיבתו של הסופר – הרי זה פָּסוּל.

אֶחָד אוֹמֵר "בְּפָנַי נִכְתַּב" וְאֶחָד אוֹמֵר "בְּפָנַי נֶחְתַּם" – פָּסוּל.

אם באו שניים ממדינת הים עם גט, אֶחָד מהם אוֹמֵר: "בְּפָנַי נִכְתַּב", וְאֶחָד אוֹמֵר: "בְּפָנַי נֶחְתַּם" – פָּסוּל.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים "בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב" וְאֶחָד אוֹמֵר "בְּפָנַי נֶחְתַּם" – פָּסוּל. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

אם היו שלושה, שְׁנַיִם מהם אוֹמְרִים: "בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב", וְאֶחָד אחר אוֹמֵר: "בְּפָנַי נֶחְתַּם" – גם במקרה זה הגט פָּסוּל. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר במקרה האחרון. והלכה כתנא הראשון.

אֶחָד אוֹמֵר: "בְּפָנַי נִכְתַּב" וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: "בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם" – כָּשֵׁר.

אולם אם באו שלושה אֶחָד אוֹמֵר: "בְּפָנַי נִכְתַּב" וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: "בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם" – כָּשֵׁר.

נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם – כָּשֵׁר.

אם נִכְתַּב הגט בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם באותו יוֹם, או שנכתב בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם באותו לַיְלָה, או שנכתב בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם למחרת – כָּשֵׁר, שבמקרים אלה תאריך הכתיבה זהה לתאריך החתימה.

בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה – פָּסוּל.

אבל אם נכתב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה שאחריו – פָּסוּל, משום שהתאריך של הגט מוקדם מזמן חתימת העדים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הַגִּטִּין שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּיּוֹם וְנֶחְתְּמוּ בַּלַּיְלָה – פְּסוּלִין, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים.

ורַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר גם במקרה זה. משום שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הַגִּטִּין (מיני השטרות) שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּיּוֹם וְנֶחְתְּמוּ בַּלַּיְלָה שאחריו – פְּסוּלִין, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים, שאין מקפידים בהם על התאריך.

בַּכֹּל כּוֹתְבִין: בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִיקְרָא, וּבְקוֹמוֹס, וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קַיָּימָא. אֵין כּוֹתְבִין לֹא בְּמַשְׁקִים, וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת, וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים.

בַּכֹּל, בכל חומר כתיבה כּוֹתְבִין את הגט: בִּדְיוֹ, או בְּסַם (נוזל צבע), או בְּסִיקְרָא (צבע אדום), וּבְקוֹמוֹס (מין שרף ששימש לצביעה), וּבְקַנְקַנְתּוֹם (גופרת נחושת), וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קַיָּימָא, שהכתב מתקיים. אבל אֵין כּוֹתְבִין לֹא בְּמַשְׁקִים, כגון יין או דם, וְלֹא בְּמֵי (מיצי) פֵירוֹת, וְכן לֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁהכתב שלו אֵינוֹ מִתְקַיֵּים.

עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין: עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת, וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה; עַל הַיָּד שֶׁל עֶבֶד, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד.

עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין, ולא רק על קלף או נייר, אלא אפילו עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת, וְכן עַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה, ובמקרה זה, הבעל נוֹתֵן לָהּ, לאישה, אֶת הַפָּרָה כולה כדי לגרש אותה. וכן יכול לכתוב את הגט עַל הַיָּד שֶׁל עֶבֶד שלו וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד, והיא מתגרשת בכך.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְלֹא עַל הָאוֹכָלִים.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין גט לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים כמו פרה או עבד, וְלֹא עַל הָאוֹכָלִים (מאכלים). והלכה כתנא הראשון.

אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע.

אֵין כּוֹתְבִין גט, בּעוד הדבר שעליו כותבים מְחוּבָּר לַקַּרְקַע.

כְּתָבוֹ בִּמְחוּבָּר, תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר.

ואולם, אם כְּתָבוֹ בִּמְחוּבָּר, ואחר כך תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ, החתים עליו עדים וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא גם כְּתִיבָתוֹ וגם חֲתִימָתוֹ נעשות בּהיותו תָלוּשׁ. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין לא עַל הַנְּיָיר הַמָּחוּק וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין גט לֹא עַל הַנְּיָיר הַמָּחוּק (שהיה עליו כתב ונמחק) וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא (עור שאינו מעובד לגמרי) – מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף, שאפשר למחוק ולשנות את הכתוב, ולא יהיה הדבר ניכר. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. והלכה כחכמים.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, הנחשבים כמי שאין בהם דעת.

הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ,

הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ בעצמה אם תרצה, ותיתן אותו לבעלה, כדי שיגרש אותה בו,

וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ,

וְכן הָאִישׁ כּוֹתֵב בעצמו אֶת שׁוֹבָרוֹ (קבלה), אישור שהאישה צריכה לתת לו, כאשר הוא משלם לה את סכום הכתובה, שכל בעל מתחייב לשלם, כאשר יגרש את אשתו.

שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.

וטעם הדבר שאישה יכולה לכתוב את הגט, אף על פי שנאמר: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד,א) – לפי שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו, על ידי חתימת העדים, ואין זה משנה מי הכותב.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְנָכְרִי.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט מהבעל לאישה ולתת אותו בשליחותו, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא (עיוור) וְנָכְרִי.

קִבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל, חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ, סוּמָא וְנִתְפַּתֵּחַ, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה, נָכְרִי וְנִתְגַּיַּיר – פָּסוּל.

אם קִבֵּל הַקָּטָן את הגט מיד הבעל וְהִגְדִּיל (נעשה גדול), או אם קיבל חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ (נפקחו אוזניו), או אם קיבל כשהיה סוּמָא וְנִתְפַּתֵּחַ (נפתחו עיניו) שהחל לראות, וכן אם קיבל שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה (נעשה שפוי), או אם קיבל גּוֹי וְנִתְגַּיֵּיר – פָּסוּל, אינו יכול לגרש את האישה בשליחות הבעל, מפני שבשעה שמינה אותו כשליח בעבורו, לא היה ראוי לכך.

אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ, וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – כָּשֵׁר.

אֲבָל אם קיבל גט מהבעל כשהיה פִּקֵּחַ ולאחר מכן נִתְחָרֵשׁ ונפסל משליחות גירושין, וְשוב חָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ, או שהיה פָּתוּחַ (רואה בעיניו) וְנִסְתַּמֵּא (התעוור) וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, או שהיה שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – כָּשֵׁר למלא כעת את השליחות.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת – כָּשֵׁר.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שליח שֶׁתְּחִלָּתוֹ, בשעת שהתמנה כשליח, וְסוֹפוֹ, בשעת הגירושין, היה בְּדַעַת – כָּשֵׁר, גם אם באמצע היה פסול.

אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר "מֵת בַּעְלָהּ", נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ: חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָהּ.

אַף אותן הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת להעיד לאישה ולוֹמַר שמֵת בַּעְלָהּ, שאין מתירים לאישה להינשא על סמך עדותן, מפני שיש לחשוש, שהן שונאות אותה ורוצות להכשיל אותה – נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ, ואלו הן: חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ (אחות בעלה), וְצָרָתָהּ (אשתו האחרת של בעלה), וִיבִמְתָּהּ (אשת אחי בעלה), וּבַת בַּעְלָהּ מאישה אחרת.

מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה? שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ.

ומסבירים: מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה, מדוע סומכים עליהן בגט? שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ, שהרי הן מציגות גט כתוב.

הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".

הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ ממדינת הים, ששלח אותה בעלה להתגרש בארץ ישראל בפני בית דין, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".