הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם – צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".

שליח הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, (חוץ לארץ) שם נמצא הבעל, לאישה שבארץ ישראל, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בפני בית הדין לפני שמוסר לה את הגט: "בְּפָנַי נִכְתַּב הגט וּבְפָנַי נֶחְתַּם, חתמו העדים בגט".

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמֵּבִיא מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף שליח הַמֵּבִיא גט מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר, שהם מקומות סמוכים לתחום ארץ ישראל, צריך לומר כך.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִכְּפַר לוּדִים לְלוֹד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ המביא גט מִכְּפַר לוֹדִים, יישוב נכרי בארץ ישראל, לְלוֹד, שהיא יישוב יהודי סמוך – צריך לומר כך.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם" אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם" אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם לארץ ישראל, וְכן הַמּוֹלִיךְ גט מארץ ישראל למדינת הים.

וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם – צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".

וְכן הַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שליח המביא מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא (ממחוז למחוז) באותה מדינה, צריך לומר כך. והלכה כחכמים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵרֶקֶם לַמִּזְרָח, וְרֶקֶם – כַּמִּזְרָח; מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם, וְאַשְׁקְלוֹן – כַּדָּרוֹם; מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן, וְעַכּוֹ – כַּצָּפוֹן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כל מקום מֵרֶקֶם לצד מִזְרָח הריהו נחשב כחוץ לארץ, וְגם רֶקֶם עצמה דינה כַּמִּזְרָח, כלומר כחוץ לארץ, והמביא ממנה גט צריך לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם". וכן כל מה שמֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם וְגם אַשְׁקְלוֹן עצמה – כַּדָּרוֹם, וכן מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן, וְעַכּוֹ עצמה – כַּצָּפוֹן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּין.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְדין גִּטִּין.

הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".

הַמֵּבִיא גֵּט ממקום למקום בְּתוך אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם".

אִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו.

ואִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים, שהבעל בא וטען שהגט מזויף – יִתְקַיֵּים הגט בְּאמצעות חוֹתְמָיו, שהעדים החתומים בו או אנשים אחרים יזהו את החתימות.

הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו.

וכן שליח הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם" מסיבה כלשהי, אִם יֵשׁ עָלָיו, על הגט, עֵדִים שיכולים לאמת אותו – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו והוא כשר לגירושין.

אֶחָד גִּיטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שָׁווּ לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא.

אֶחָד גִּיטֵי נָשִׁים וְאֶחָד שטרות שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, אלו ואלו שָׁווּ בדינם לעניין מוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא, ששליח המביא את השטר ממדינת הים צריך לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם".

וְזוֹ אֶחָד מִן הַדְּרָכִים שֶׁשָּׁווּ גִּיטֵּי נָשִׁים לְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים.

וְזוֹ אֶחָד מִן הַדְּרָכִים (האופנים) שֶׁשָּׁווּ בהם גִּיטֵּי נָשִׁים לשטרות שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, כפי שיפורט במשניות הבאות.

כָּל גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי – פָּסוּל, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים.

כָּל גֵּט (שטר, מסמך) שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חתימת עֵד כּוּתִי (שומרוני), כאחד מן העדים – פָּסוּל, מפני שהוא חשוד לשקר, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שבהם חתימת עד כותי אינה פוסלת.

מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה, וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים, וְהִכְשִׁיר.

ומסופר יותר מכך, מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה, וְהָיוּ שני עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים, וְהִכְשִׁיר אותו.

כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם – כְּשֵׁרִים, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים.

כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת (הנעשים בבתי משפט) שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם (העדים החתומים בהם) גּוֹיִם – כְּשֵׁרִים השטרות, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שצריכים דווקא עדים מישראל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ כְּשֵׁרִין, לֹא הוּזְכְּרוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּהֶדְיוֹט.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ, גטי נשים ושחרורי עבדים, כְּשֵׁרִין בחתימת גויים, ולֹא הוּזְכְּרוּ, לא נמסרה ההלכה שהם פסולים, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בּידי הֶדְיוֹט (אדם פשוט) ולא בערכאות רשמיות. ואין הלכה כרבי שמעון.

הָאוֹמֵר: "תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי", אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן – יַחֲזוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הָאוֹמֵר לשליח: "תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי" וכן האומר: "תן שְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי", אִם רָצָה הנותן לַחֲזוֹר בו בִּשְׁנֵיהֶן, לפני שהגיעו ליד האישה או העבד – יַחֲזוֹר, והפעולה בטלה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּגִיטֵּי נָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים; לְפִי שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו; שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ – רַשַּׁאי, וְשֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּגִיטֵּי נָשִׁים יכול לחזור בו, אֲבָל לֹא בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, וטעמו של דבר: לְפִי שֶׁזָּכִין (מקנים זכות, רווח) לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, ללא ידיעתו והסכמתו, ולכן מיד כשקיבל השליח את השטר עבור העבד, זכה בו העבד, ואין האדון יכול לחזור בו; וְאֵין חָבִין לוֹ (גורמים לו חובה, הפסד) אֶלָּא בְּפָנָיו, מדעתו, וגירושין יש בהם חובה לאישה, ומפני שאין השליח 'זוכה' עבורה ללא ידיעתה, יכול הבעל לחזור בו לפני שהגיע לידה. ומדוע יש הבדל בין שחרור עבד לגירושי אישה – משום שֶׁאִם יִרְצֶה האדון שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ בעודו ברשותו – רַשַּׁאי, ואם כך, בשחרור אינו מפסיד דבר ורק מרוויח את חירותו. ומנגד, אם ירצה הבעל שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי, ובגירושין היא מפסידה מזונות.

אָמַר לָהֶם: וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ!

אָמַר לָהֶם רבי מאיר לחכמים: וַהֲרֵי גם לעבד יש צד של חובה בגט כמו לאישה, שאם האדון הוא כהן, שעבדו רשאי לאכול תרומה, הוּא פּוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ עם שחרורו מִן הַתְּרוּמָה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ שהיא בת ישראל מלאכול תרומה לאחר גירושיה!

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: הטעם שעבד אוכל תרומה אינו מכוח זכות שיש לו למזונות, אלא מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ של הכהן. והלכה כחכמים.

הָאוֹמֵר: "תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי", וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.

הָאוֹמֵר, כשהוא נוטה למות: "תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי", או שאומר: "תנו שְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי", וּמֵת הבעל או האדון – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה, שהרי אין האישה מגורשת ולא העבד משוחרר עד שיגיע הגט לידם, ואין אדם יכול לגרש ולשחרר לאחר שמת.

"תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי", וּמֵת – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.

אבל אם אמר: "תְּנוּ מָנֶה (מאה זוז) לְאִישׁ פְּלוֹנִי", וּמֵת המצוֶה – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה, שמתנה של חולה נוטה למות מקבלת תוקף קנייני בדיבור בלבד, וכבר זכה המקבל בחיי הנותן.