חזור
יומא
פרק חיוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה, משיחת הגוף בשמן, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, יחסי אישות.
וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם,
וְהַמֶּלֶךְ מפני כבודו וְכן הַכַּלָּה בתוך שלושים יום לנישואיה, שצריכה לנוי מיוחד כדי להתחבב על בעלה, יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם;
וְהֶחָיָה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וְהֶחָיָה, היולדת, המצטערת תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין גם במקרים אלה. והלכה כרבי אליעזר.
הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לוּגְמָיו – חַיָּיב.
הָאוֹכֵל ביום הכיפורים כְּכוֹתֶבֶת, פרי התמר, הַגַּסָּה, הגדולה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, כלומר כדי נפח של התמר והגרעין. וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לוּגְמָיו, כדי שימלא פיו – הרי זה חַיָּיב מן התורה.
כָּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת, וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לוּגְמָיו.
כָּל הָאוֹכָלִין, מיני המאכל, מִצְטָרְפִין לכדי שיעור זה של כּוֹתֶבֶת, שאם אכל מהם ביחד ככותבת –חייב, גם אם אין בכל אחד מהם כשיעור זה; וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לשיעור של מְלֹא לוּגְמָיו.
הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִין.
אולם הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כאחד – אֵין המאכל והמשקה מִצְטָרְפִין זה עם זה לשיעור אחד, אלא חייב רק אם אכל אוכלים ככותבת ושתה משקים מלוא לוגמיו.
אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.
אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם, בשכחה, בשגגה, אַחַת, כגון ששכח שיום הכיפורים היום, או שאסור לאכול ולשתות – אֵינוֹ חַיָּיב להביא אֶלָּא קרבן חַטָּאת אַחַת, מפני שעבר על אותו איסור שבתורה: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז,לא ועוד).
אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה – חַיָּיב שְׁנֵי חַטָּאוֹת.
אבל אם אָכַל וְגם עָשָׂה מְלָאכָה בשגגה אחת, ששכח שיום הכיפורים היום, או שאסור לאכול ואסור לעשות מלאכה ביום הכיפורים – חַיָּיב שְׁנֵי חַטָּאוֹת, לפי שהם שני איסורים נפרדים בתורה.
אָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּיה, וְשָׁתָה צִיר אוֹ מוּרְיָיס – פָּטוּר.
אָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, או שָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּיה, או ששָׁתָה צִיר, נוזל היוצא מן הדגים, אוֹ מוּרְיָיס, מעין רוטב מדגים כבושים במלח – פָּטוּר, לפי שאין זו דרך אכילה ושתייה.
הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים;
הַתִּינוֹקוֹת, ילדים, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן, אין מונעים מהם אוכל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים;
אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בְּמִצְוֹת.
אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, סמוך לבגרותם, בתענית חלקית למספר שעות, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בְּמִצְוֹת.
עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה – מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ.
עוּבָּרָה, אישה בהיריון, שֶׁהֵרִיחָה דבר מאכל, והיא מתאווה לו מאוד – מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ, מחשש סכנה לחייה או לחיי העובר.
חוֹלֶה – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין.
חוֹלֶה הזקוק לאכול מפני הסכנה – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין, שני מומחים האומרים שהוא זקוק לכך.
וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי.
וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי, שאיננו זקוק לכך.
מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו.
מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס, תאוות רעב עד כדי סכנה – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו, והוא סימן שהתאושש.
מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה – אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר.
מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה, נגוע בכלבת – אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ, יותרת הכבד של הכלב, שהיה נחשב לסגולה למחלה זו, כי אין הדבר מועיל כלל. וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר להאכילו, שלדעתו הדבר מועיל.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ – מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ, הסובל מכאב וחולי, בִּגְרוֹנוֹ מַטִּילִין לוֹ סַם, תרופה, בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת, אף על פי שהדבר אסור בשבת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, שקשה לעמוד על טיבו ומידת סכנתו של כל פצע פנימי, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת; סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל – מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל.
מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת בשבת, סָפֵק הוּא שָׁם תחת המפולת סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי עדיין סָפֵק מֵת, סָפֵק האם האיש תחת המפולת הוא נָכְרִי, סָפֵק יִשְׂרָאֵל – מְפַקְּחִין, מגלים, מפַנים, עָלָיו אֶת הַגַּל, כלומר: עושים כל מלאכה להוריד את גל האבנים מעליו.
מְצָאוּהוּ חַי – מְפַקְּחִין עָלָיו. וְאִם מֵת – יַנִּיחוּהוּ.
אם לאחר פינוי חלקי של המפולת, מְצָאוּהוּ חַי – מְפַקְּחִין עָלָיו הלאה עד שיוציאוהו, וְאִם נמצא מֵת – יַנִּיחוּהוּ, שאין מחללים את השבת בגלל כבוד המת.
חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי – מְכַפְּרִין;
קרבן חַטָּאת שמביאים על עברות מסוימות וְכן קרבן אָשָׁם וַדַּאי, שמביאים על עברות אחרות – מְכַפְּרִין על העוונות שבאו עליהם.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים – מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה.
מִיתָה וְכן יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה, כשהאדם שב מחטאו.
תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת, עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה.
תְּשׁוּבָה עצמה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת; בין עַל מצוות עֲשֵׂה, שאדם לא קיים ציווי של התורה לעשות דבר-מה, כגון להניח תפילין, וְעַל מצוות לֹא תַּעֲשֶׂה, שעשה דבר שהתורה אסרה לעשות, כגון ללבוש כלאיים.
וְעַל הַחֲמוּרוֹת – הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר.
וְעַל העברות הַחֲמוּרוֹת, שחייבים עליהן מיתה בידי אדם או בידי שמים – הוּא, היא, התשובה תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר.
הָאוֹמֵר: ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב" – אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
הָאוֹמֵר לעצמו: "אֶחֱטָא וְאחר כך אָשׁוּב, אעשה תשובה, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב" – אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ משמים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ונמצא חוטא כל ימיו.
"אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
וכן האומר: "אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, לה׳ – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
אולם עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה, יפייס, אֶת חֲבֵרוֹ, ואז יתכפר לו.
אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״; עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
אֶת זוֹ שאמרנו דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה ממה שנאמר על יום הכיפורים: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל), לומר: עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם (״חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳״) יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אבל עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִיטַּהֲרִין! מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם! אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם".
ובסיכומם של דברים, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִיטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו,כה).
וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה׳״, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.
וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" (ירמיה יז,יג), לומר: מַה המִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.