Ta'anit 4

חזור

תענית

פרק ד

בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם, בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, וּבַמִּנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים:

בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים, זמנים, בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן לברך את העם אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם; בּתפילת שַׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, וּבַמִּנְחָה, וּבִתפילה נוספת של נְעִילַת שְׁעָרִים בסוף היום.

בַּתַּעֲנִיּוֹת, וּבַמַּעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ואלה הם שלושת הפרקים: בַּתַּעֲנִיּוֹת, תעניות הציבור על עצירת גשמים וכיוצא בזה, וּבַמַּעֲמָדוֹת, שיבואר עניינם במשנה הבאה, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת:

אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת:

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״; וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו?

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בתורה בפרשת קרבן התמיד שמקריבים במקדש בכל יום: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״ (במדבר כח,ב), וקרבן זה הוא קרבן ציבור של כל ישראל (“צו את בני ישראל״) . וְכִי הֵיאַךְ ייתכן שקָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? ובוודאי שכל הציבור איננו יכול להיות בכל יום בירושלים.

הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלִַם שֶׁל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים.

לכן הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים (שמואל הנביא ודוד המלך) עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת של כהנים המתחלפים ביניהם לאורך השנה, ועַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלִַם שֶׁל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים, כשלוחים של עם ישראל כולו לעמוד על הקרבן ולהתפלל.

הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת – כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלִַם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.

הִגִּיעַ זְמַן אותו הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת למקדש, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם של אותו משמר עוֹלִים כולם לִירוּשָׁלִַם; וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, שרק חלקם היו עולים לירושלים, מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין במשך אותו שבוע בתורה בבית הכנסת בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.

וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי.

וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת – מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת,

וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת – מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שלא ייכנסו לשבת כשהם יגעים בתעניתם,

וְלֹא בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת – כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעוֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ.

וְלֹא בְּאֶחָד, בראשון, בַּשַּׁבָּת – כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעוֹנֶג של שבת לִיגִיעָה וְתַעֲנִית מיד, וְשמא יָמוּתוּ.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – “בְּרֵאשִׁית״ וִ״יְהִי רָקִיעַ״. בַּשֵּׁנִי – “יְהִי רָקִיעַ״ וְ״יִקָּווּ הַמַּיִם״. בַּשְּׁלִישִׁי – “יִקָּווּ הַמַּיִם״ וְ"יְהִי מְאוֹרוֹת״. בָּרְבִיעִי – “יְהִי מְאוֹרוֹת״ וְ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״. בַּחֲמִישִׁי – “יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״ וְ"תּוֹצֵא הָאָרֶץ". בַּשִּׁשִּׁי – "תּוֹצֵא הָאָרֶץ", "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם".

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן היו קוראים פרשיית "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א,א–ה) ו"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ" (שם ו–ח). בַּיום השֵּׁנִי היו חוזרים וקוראים "יְהִי רָקִיעַ", ומוסיפים "יִקָּווּ הַמַּיִם" (שם ט–יג). בַּיום השְּׁלִישִׁי היו קוראים "יִקָּווּ הַמַּיִם" וְ"יְהִי מְאוֹרוֹת" (שם יד–יט). בָּרְבִיעִי היו קוראים "יְהִי מְאוֹרוֹת" וְ"יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (שם כ–כג). בַּחֲמִישִׁי – "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" וְ"תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (כד–לא). בַּשִּׁשִּׁי – "תּוֹצֵא הָאָרֶץ", "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם״ (שם ב,א–ג).

פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה – קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה – בְּיָחִיד.

ובכל קריאה בתורה היו עולים שלושה אנשים לקרוא בתורה. פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה מפרשיות אלה, שיש בה חמישה פסוקים או יותר – קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, שני אנשים שעולים לקרוא בתורה, וְהַקְּטַנָּה מזו – בְּיָחִיד.

בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף. וּבַמִּנְחָה – נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע.

וקוראים פרשיות אלו מתוך ספר התורה בּתפילת שַׁחֲרִית ושוב בּתפילת מוּסָף. וּבַמִּנְחָה, בתפילת המנחה – נִכְנָסִין לבית הכנסת וְקוֹרִין פרשה זו עַל פִּיהֶן, בעל פה, כּאנשים הקוֹרִין אֶת שְׁמַע בבית הכנסת, שאחד פותח בקריאה ואומרים עמו.

עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה – לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה – לֹא הָיוּ נִכְנָסִין כלל לבית הכנסת למעמד של מנחה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, כדי שיוכלו להתכונן אליה כראוי.

כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַלֵּל – אֵין בּוֹ מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית.

כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אמירת הַלֵּל, כגון חנוכה – אֵין בּוֹ מַעֲמָד, התכנסות לתפילה ולקריאה בתורה, בַּשַּׁחֲרִית אלא רק בתפילות האחרות;

קָרְבַּן מוּסָף – אֵין בּוֹ בַּנְּעִילָה.

כל יום שיש בו קָרְבַּן מוּסָף, ראש חודש ושאר המועדים – אֵין בּוֹ מעמד בַּנְּעִילָה;

קָרְבַּן עֵצִים – אֵין בּוֹ בַּמִּנְחָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

כל יום שהיו מביאים בו קָרְבַּן עֵצִים, ימים מוגדרים לאורך השנה (כמפורט במשנה הבאה) שבהם היו משפחות מיוחדות מביאות למקדש קרבן עצים עבור המזבח, והיו נוהגים בהם יום טוב, שאסור בהספד ובתענית – אֵין בּוֹ מעמד בַּמִּנְחָה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה: קָרְבַּן מוּסָף – אֵין בּוֹ בַּמִּנְחָה. קָרְבַּן עֵצִים – אֵין בּוֹ בַּנְּעִילָה.

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה: כל יום שיש בו קָרְבַּן מוּסָף – אֵין בּוֹ מעמד בַּמִּנְחָה, ויום שיש בו קָרְבַּן עֵצִים – אֵין בּוֹ מעמד בַּנְּעִילָה.

חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּבֶן עַזַּאי.

חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא מדבריו, לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּבֶן עַזַּאי.

זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה:

זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, ימים שהיו כהנים ומשפחות מיוחדות מן העם העולים מבבל מביאים עצים עבור המזבח והיו עושים בו יום טוב ושמחה, היו תִּשְׁעָה בשנה:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן – בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז – בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁה בְּאָב – בְּנֵי פַרְעוֹשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בּוֹ – בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָה בּוֹ – בְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין.

בְּאֶחָד בְּנִיסָן היה יומם של בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה, משבט יהודה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז – בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁה בְּאָב – בְּנֵי פַרְעוֹשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בּוֹ (באב) – בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָה בּוֹ – בְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – בְּנֵי זַתּוּא בֶּן יְהוּדָה, וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי, בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – בְּנֵי זַתּוּא בֶּן יְהוּדָה, וְעִמָּהֶם היו באים כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ, שאינו יודע לבני איזה שבט הוא שייך; וכן קבוצות של אנשים שזכו לכינוי מיוחד: בְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי, בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.

בְּעֶשְׂרִים בּוֹ – בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל – בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת – שָׁבוּ בְּנֵי פַרְעוֹשׁ שְׁנִיָּה.

בְּעֶשְׂרִים בּוֹ – בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל – בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת – שָׁבוּ בְּנֵי פַרְעוֹשׁ פעם שְׁנִיָּה, לאחר שכבר הביאו פעם אחת בחמישה באב.

בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בּוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקָרְבַּן עֵצִים.

ומעירים: לפי מה ששנינו במשנה הקודמת על הימים שלא היו עושים בהם ‘מעמד׳ בכל התפילות, בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד כלל, לא בשחרית – לפי שֶׁהָיָה בּוֹ הַלֵּל של ימי החנוכה; וכן לא במנחה, מפני שהיה בו קָרְבַּן מוּסָף של ראש חודש; וְלא בנעילה, מפני שהיה בו קָרְבַּן עֵצִים.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה – בְּתִשְׁעָה בְּאָב.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים קשים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה דברים אירעו בְּתִשְׁעָה בְּאָב.

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז – נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהוּבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז – נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת על ידי משה רבנו, כשראה שעשו ישראל את העגל (שמות לב,יט); וּבָטַל קרבן הַתָּמִיד במקדש השני, שלא נותרו טלאים להקרבה; וְהוּבְקְעָה הָעִיר ירושלים במצור; וְשָׂרַף המצביא אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה בפומבי; וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

בְּתִשְׁעָה בְּאָב – נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

בְּתִשְׁעָה בְּאָב אירעו חמישה דברים: נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ במדבר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ וימותו כולם במדבר; וְחָרַב הַבַּיִת, המקדש, בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, הבית הראשון והבית השני; וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר במרד בר כוכבא; וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר ירושלים, לאחר החורבן.

מִשֶּׁנִּכְנַס אָב – מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

ומוסיפים: הצרות שאירעו בתשעה באב חמורות ביותר, ולכן כבר מִשֶּׁנִּכְנַס חודש אָב – מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ – אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

שַׁבָּת, שבוע, שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ – אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס בה, ואולם ביום חֲמִישִׁי של אותו שבוע מוּתָּרִין לספר ולכבס, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן.

עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב – לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין באותה סעודה, ולֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יְשַׁנֶּה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מותר בבשר ויין, אלא יְשַׁנֶּה וימעט ממנהגו באכילה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה, להפוך את המיטות ולא לישון עליהן, כדרך אבלים, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם כולן, עשירות ועניות, יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין כדי שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ בגד לבן משלו.

כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.

ומעירים: כָּל הַכֵּלִים. הבגדים, ששואלות הבנות זו מזו טְעוּנִין טְבִילָה, שמא זו שלבשה אותם קודם הייתה נידה וטימאה את הבגד.

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

וממשיכים: וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת, מחוללות, רוקדות, בַּכְּרָמִים, והבחורים באים כדי לחפש להם בנות זוג.

וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. “שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיּוֹפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״. וְאוֹמֵר: “תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".

וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ לאישה! אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, ביופי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה, "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיּוֹפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא,ל), וְאוֹמֵר הכתוב, שעיקר שבחה של האישה הוא במעשיה: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (שם פסוק לא).

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״; “בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ״ – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. “וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן

וְכֵן הוּא אוֹמֵר הכתוב בשיר השירים: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג,יא), ודורשים אותו חכמים על הקדוש ברוך הוא ועל עם ישראל: "בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ"– זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, ביום הכיפורים שהוריד משה רבנו את הלוחות השניים. "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שנחנך בימי שלמה ביום הכיפורים, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן.