הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה – זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

מה ששנינו בראש הפרק הקודם: "הֶחָלִיל מנגנים בו בחג הסוכות חֲמִשָּׁה או שִׁשָּׁה ימים״ – זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל שמחת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שהייתה נחגגת ממוצאי יום טוב הראשון ואילך, שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. ולכן אם חל יום טוב הראשון של סוכות בשבת, עושים אותה בשישה ימים של ימי חול המועד, ואם חל באחד משאר ימות השבוע – עושים אותה רק חמישה ימים.

אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו.

אָמְרוּ החכמים: כֹּל מִי שֶׁלּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו.

בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל.

בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הסוכות יָרְדוּ הכהנים והלוויים מן העזרה לְעֶזְרַת נָשִׁים הנמוכה ממנה, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל, שהיו מכוונים את הנשים לגזוזטרה שנבנתה סביב העזרה, כדי שתוכלנה לשבת ולראות את השמחה בלי להתערב בין האנשים.

וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן, וְאַרְבַּע סוּלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהוּנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל.

וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם בעזרת נשים בגובה רב, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים גדולים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן, בראש כל מנורה, וְאַרְבַּע סוּלָּמוֹת לכל מנורה, סולם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מן הספלים. ולכל מנורה אַרְבָּעָה יְלָדִים, בחורים, מִפִּרְחֵי כְהוּנָּה, צעירי הכהנים, וּבִידֵיהֶם היו כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג (כ-41 ליטרים), שֶׁהֵן מַטִּילִין, יוצקים, מהם שמן לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל בעת הצורך.

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין,

מִבְּלָאֵי, מן הבלויים, של מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן, ומאבנטיהם, שבלו, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, חותכים, ועושים פתילות גדולות למנורות אלה, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין.

וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

וְהאור היה גדול כל כך, עד שלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה (הידועים במעשיהם הטובים) הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם, לפני העם הבא להשתתף בשמחה, בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר, אש, שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת לה'.

וְהַלְּוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

וְהַלְּוִיִּם היו מנגנים בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר אחרים בְּלֹא מִסְפָּר, כשהם עומדים עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, מדרגות, הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, שהן כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת' שֶׁבַּתְּהִלִּים (מזמורים קכ–קלד), שנקראו כך על שם אותן מעלות שֶׁעֲלֵיהֶן הלְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.

וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים,וּשְׁנֵי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן.

וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים (‘שער ניקנור׳), וּשְׁנֵי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן.

קָרָא הַגֶּבֶר – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

קָרָא הַגֶּבֶר, התרנגול, בהשכמת הבוקר – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ לסימן שיש ללכת לשאוב מים מן השילוח.

הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

החלו שואבי המים לרדת מזרחה לעזרת נשים, וצלוחית הזהב בידם. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה, למדרגה, עֲשִׂירִית מאותן מעלות שבין עזרת ישראל לעזרת נשים – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח.

הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, לעזרת הנשים – תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. וכך הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, ממשיכים לתקוע, עַד שֶׁהיו השואבים מַגִּיעִין לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא למִזְרָח, והעם מלווה אותם.

הִגִּיעוּ לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח – הָפְכוּ פְּנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ: “אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ, וְאָנוּ – לְיָהּ עֵינֵינוּ".

הִגִּיעוּ ההולכים לַשַּׁעַר הַיּוֹצֵא מעזרת נשים למִזְרָח – הָפְכוּ פְּנֵיהֶן ממזרח לְמַעֲרָב כלפי העזרה וההיכל, וְאָמְרוּ: "אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה בזמן הבית הראשון היו עושים להפך, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ (יחזקאל ח,טז), וְאילו אָנוּ – לְיָהּ עֵינֵינוּ".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: "אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כך הָיוּ שׁוֹנִין, כופלים, וְאוֹמְרִין: "אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ". ומשם היו יוצאים ויורדים לעבר מעיין השילוח.

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה.

אֵין פּוֹחֲתִין בכל יום מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת ותרועות בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין בשום יום עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה.

בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ: שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

ומפרטים: בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ: שָׁלשׁ תקיעות (תקיעה, תרועה, ותקיעה) לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שערי העזרה, וְתֵשַׁע לְקרבן התָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע.

וּבַמּוּסָפִין, ביום שמקריבים בו קרבן מוסף – שבת, ראשי חודשים ומועדים – הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע תקיעות לכבוד קרבן המוסף.

וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ: שָׁלשׁ – לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ – לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל.

וּבְכל עֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ תקיעות: שָׁלשׁ לקראת השבת, כדי לְהַבְטִיל את הָעָם בירושלים מִמְּלָאכָה, להכריז שיפסיקו במלאכתם ויחזרו לבתיהם, וְשָׁלשׁ נוספות עם כניסת השבת – לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל.

עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה: שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלשׁ לַשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלשׁ לַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לַמּוּסָפִין, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל.

עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג, חג הסוכות, הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה תקיעות: שָׁלשׁ תקיעות בבוקר לִפְתִיחַת השְׁעָרִים, כמו בכל יום; ואחריהן תקיעות לשאיבת המים וניסוך המים ששנינו במשנה הקודמת: שָׁלשׁ לַשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן, לפני הירידה לעזרת הנשים; וְשָׁלשׁ בעזרת הנשים שהגיעו לַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹן היוצא למזרח; וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם, לאחר המילוי, כאשר חזרו לעזרה עם צלוחית המים דרך שער המים (לעיל פ״ד מ״ט), וְשָׁלשׁ כשהיו מנסכים את המים עַל גַּבֵּי המִּזְבֵּחַ (לעיל פ״ד מ״ה); תֵּשַׁע תקיעות היו לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לַמּוּסָפִין; שָׁלשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ נוספות לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל.

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וְאֵילִים שְׁנַיִם, וְשָׂעִיר אֶחָד. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁמֹנָה מִשְׁמָרוֹת.

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הסוכות הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וְאֵילִים שְׁנַיִם, וְשָׂעִיר אֶחָד (במדבר כט,יג–טז) שאותם היו מחלקים לשישה עשר משמרות. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם עוד אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים (שם פסוק יג) שאותם היו מחלקים לִשְׁמֹנָה מִשְׁמָרוֹת הנותרים.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן – שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בְּיוֹם הרִאשׁוֹן, שהיו בו שלושה עשר פרים, שני אילים ושעיר, ונותרו בו ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות – שִׁשָּׁה משמונה המשמרות מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, כל אחד שניים, וביחד שנים עשר. וְהַשְּׁאָר, שני המשמרות האחרים – מקריבים אֶחָד אֶחָד.

בַּשֵּׁנִי – חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּיום השֵּׁנִי, שבו ירד מספר הפרים לשנים עשר, ולאחר הקרבת שני האילים והשעיר נותרו ארבעה עשר הכבשים לתשעה משמרות – חֲמִשָּׁה משמרות מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וביחד עשרה. וְהַשְּׁאָר, ארבעת המשמרות שנותרו, מקריבים אֶחָד אֶחָד.

בַּשְּׁלִישִׁי – אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּשְּׁלִישִׁי, שמקריבים בו אחד עשר פרים, ונותרו ארבעה עשר כבשים לעשרה משמרות – אַרְבָּעָה מהם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וביחד שמונה, וְהַשְּׁאָר, שישה משמרות, מקריבים אֶחָד אֶחָד.

בָּרְבִיעִי – שְׁלשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בָּרְבִיעִי שמקריבים בו עשרה פרים, ונותרו ארבעה עשר כבשים לאחד עשר משמרות – שְׁלשָׁה מתוכם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וביחד שישה, וְהַשְּׁאָר, שמונה משמרות, מקריבים אֶחָד אֶחָד.

בַּחֲמִישִׁי – שְׁנַיִם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּחֲמִישִׁי, שמקריבים בו תשעה פרים, ונותרו ארבעה עשר כבשים לשנים עשר משמרות – שְׁנַיִם מתוכם מַקְרִיבִין כל אחת שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וביחד ארבעה, וְהַשְּׁאָר, העשרה הנותרים, מקריבים אֶחָד אֶחָד.

בַּשִּׁשִּׁי – אֶחָד מַקְרִיב שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד.

בַּשִּׁשִּׁי, שמקריבים בו שמונה פרים, ונותרו ארבעה עשר כבשים לשלושה עשר משמרות – אֶחָד מהם מַקְרִיב שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר, שנים עשר האחרים, מקריבים אֶחָד אֶחָד.

בַּשְּׁבִיעִי – כּוּלָּן שָׁוִין.

בַּשְּׁבִיעִי, שמקריבים בו שבעה פרים – כּוּלָּן שָׁוִין, שהרי יש בו עשרים וארבעה קרבנות, אחד לכל משמר: שבעה פרים, שני אילים, שעיר וארבעה עשר כבשים.

בַּשְּׁמִינִי – חָזְרוּ לַפַּיִיס כְּבָרְגָלִים.

בַּשְּׁמִינִי, שיש בו רק פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים, ואין בו די קרבנות לכל המשמרות – חָזְרוּ לעשות פַּיִיס, הגרלה, בין כל המשמרות, כְּדרך שעושים בשאר הרְגָלִים, פסח ושבועות, שאינם מרובי קרבנות כסוכות.

אָמְרוּ: מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם – לא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה.

אָמְרוּ: מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם, באחד מימי החג, שהם גדולים וחשובים – לֹא יַקְרִיב פרים לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה, במעגל, כך שלכל אחד מן המשמרות יהיה גם קרבן פרים וגם מכל סוגי הקרבנות האחרים.

בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל מִשְׁמָרוֹת שָׁווֹת, בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים, וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים.

בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים, זמנים, בַּשָּׁנָה, בשלושת הרגלים, פסח שבועות וסוכות, הָיוּ כָּל מִשְׁמָרוֹת הכהונה שָׁווֹת בעבודה ובנטילת חלק בקרבנות אלה: בְּאֵמוּרֵי, בקרבנות המיוחדים של, הָרְגָלִים, וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים בשבת שחלה בתוך הרגל.

בָּעֲצֶרֶת אוֹמְרִים לוֹ: הֵילָךְ מַצָּה, הֵילָךְ חָמֵץ.

ובָעֲצֶרֶת, בחג השבועות, שמביאים את קרבן שתי הלחם, אם הוא חל ביום השבת, אוֹמְרִים לוֹ המחלקים לכל כהן: הֵילָךְ מַצָּה מלחם הפנים, ובנוסף הֵילָךְ חָמֵץ משתי הלחם.

מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל.

דברים אלו אמורים רק באמורי הרגלים ולחם הפנים, אבל מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ לפי סדר המשמרות לעבוד בשבוע שחל בו החג, הוּא מַקְרִיב את כל הקרבנות שאינם מיוחדים לרגל, כגון תְּמִידִין שמקריבים בכל יום וכן נְדָרִים וּנְדָבוֹת של אנשים פרטיים, וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר חוץ מן התמידים, כגון מוספי השבת וחטאות ציבור, וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל.

יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ, הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים.

ומוסיפים: מה ששנינו בעניין לחם הפנים, שכל המשמרות שווים בו, הוא לא רק בתוך הרגל עצמו, אלא אף יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ, הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים באותה שבת; לאחריה – כיוון שהיו צריכים להקדים ולבוא לשבת לצורך עבודת הרגל, ולפניה – כיוון שלא היו יכולים לחזור לביתם לפני השבת.

חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִים – מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם.

אם חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִים בין יום טוב לשבת, כגון שיום טוב חל ביום חמישי, ויש משמרות שמתעכבים במקדש עד לאחר השבת – מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ בשבת זו, לפי סדר המשמרות, הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר משתים עשרה חַלּוֹת לחם הפנים, וְהמשמר הַמִּתְעַכֵּב בבית המקדש נוֹטֵל שְׁתַּיִם.

וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ.

וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שהיו שני משמרות בבית המקדש בכל שבת, מפני שאז נעשה חילוף המשמרות – המשמר הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ מחלות לחם הפנים, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ. ואין הלכה כמותו.

הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין – בַּדָּרוֹם.

הַנִּכְנָסִין, בני המשמר הנכנס, חוֹלְקִין ביניהם את לחם הפנים כשהם בַּצָּפוֹן של העזרה, וְהַיּוֹצְאִין חולקים בַּדָּרוֹם.

בִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה.

יוצאת מן הכלל הייתה משמרת הכהנים בִּילְגָּה, שבגלל התנהגות חמורה של אחת מבנותיה, גזרו על משמרת זו שהיא לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, גם כשהיא משמר הנכנס; וְעוד קנסו אותה שטַבַּעְתָּה קְבוּעָה, הטבעת שהיו משתמשים בה כדי לאחוז בה את ראש הקרבן בעת השחיטה הייתה קבועה במקומה, כך שאי אפשר היה להשתמש בה; וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה, אותו חלון שהיה לכל אחד מן המשמרות כדי להניח בו את סכיני השחיטה של אנשי המשמר היה סתום.